נדה 73a — תלמוד אויף ייִדיש

תלמוד לומר

בפרשה השניה העוסקת בזבה "

בלא עת נדתה

" דמשמע שהכתוב מדבר באשה הרואה שלשה ימים אחרי ימי נדתה

סמוך לנדתה

, והיינו בימים שמיני תשיעי ועשירי אחרי תחילת ימי נדתה .

ואין לי אלא סמוך לנדתה

-

מופלג לנדתה

רחוק מסיום נדתה

יום אחד, מנין?

והיינו שראתה ביום ט' וביום י' וביום י"א אחר תחילת נדתה.

תלמוד לומר: "או כי תזוב על נדתה".

ואין לי אלא

מופלג

יום אחד, מנין לרבות מופלג שנים

137 , שלשה, ארבעה, חמשה, ששה, ושבעה, שמונה, תשעה, עשרה

.

מנין?

אמרת, מה מצינו ב

יום ה

רביעי

שלאחר שבעת ימי נדה -

שראוי לספירה

של ז' נקיים, כשראתה בשלשת הימים הסמוכים לימי הנדה,

וראוי לזיבה,

מריבוי הכתוב, "או כי תזוב" שאם ראתה מופלג יום א' מנדתה - והיינו יום שני ושלישי ורביעי שאחר ימי נדתה שנעשית בזה זבה גדולה.

אף אני אביא העשירי

-

שראוי לספירה

של ז' נקיים,

וראוי לזיבה.

ומנין לרבות אחד עשר

שאינו נספר ב"שבעת הימים הנקיים" כשרואה סמוך לנדתה -

תלמוד לומר: "בלא עת נדתה"

\- ואפילו מופלג הרבה מימי נדתה!

יכול שאני מרבה אף שנים עשר?

אמרת: לאו.

ומה ראית לרבות אחד עשר ולהוציא שנים עשר?

מרבה אני אחד עשר

-

שראוי לספירת

"

או כי תזוב

"

.

שהרי כשהתרבה היום הרביעי אחר ימי נדה לזיבה התרבה אז גם יום י"א לספירת ז' נקיים.

ומוציא אני י"ב

-

שאין ראוי לספירת

ז' נקיים של "

או כי תזוב

"

.

ואין לי

זבה הרואה דם

אלא שלשה ימים, שני ימים מנין

-

תלמוד לומר "ימי"

138 .

יום אחד מנין

-

תלמוד לומר "כל ימי". "טמאה"

-

מלמד שמטמאה את בועלה

, בראיית יום אחד בלבד,

כנדה.

"

היא

" -

היא מטמאה את בועלה, ואין הזב מטמא מה שהוא בועל.

ומסבירה הגמרא את הטעם שהוצרכנו למיעוט זה:

והלא דין

[קל וחומר]

הוא: ומה היא

, זבה, שאינה דומה לזב וטומאתה קלה,

שאינה מטמאה ב

שלש

ראיות כב

שלש

ימים

, והיינו, שצריכה לראות שלש ראיות בשלשה ימים חלוקים כדי להעשות לזבה גדולה,

מטמאה את בועלה

.

הוא

, הזב,

שמטמא ב

שלש

ראיות

אפילו ביום אחד,

כב

שלשה

ימים

-

אינו דין שמטמא מה שהוא בועל?

תלמוד לומר: "היא"

-

היא מטמאה את בועלה, ואין הזב מטמא מה שהוא בועל.

ומנין שהיא עושה משכב ומושב?

ת"ל "כמשכב נדתה".

ואין לי

שתעשה טומאת משכב ומושב

אלא

זבה הרואה

שלשה ימים.

זבה קטנה הרואה רק

שני ימים מנין

שתעשה טומאת משכב ומושב?

תלמוד לומר "ימי".

יום אחד מנין.

תלמוד לומר "כל ימי".

ומנין שסופרת אחד לאחד

ששומרת יום כנגד יום?

תלמוד לומר "יהיה לה".

הוסיף לה הכתוב "הויה נוספת" - דהיינו דין נפרד מזבה גדולה בשימור - שאינה משמרת שבעה ימים נקיים אלא שומרת יום כנגד יום.

יכול תספור שבעה לשנים?

ודין הוא: ומה הוא,

הזב שטומאתו קלה,

שאין סופר אחד לאחד

-

סופר שבעה לשנים

ראיות בשני ימים.

היא,

שטומאתה חמורה,

שסופרת אחד לאחד

-

אינו דין שתספור שבעה לשנים?

תלמוד לומר: "יהיה לה"

-

אינה סופרת אלא יומה.

ומסיימת הגמרא את קושייתה מלעיל שמוכח שאין הלימוד על אחד עשר הימים שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני אלא

אלמא, קראי נינהו!

מתרצת הגמרא:

לרבי עקיבא

-

קראי

לומדים הלכה זו ממשמעות הפסוקים.

לרבי אלעזר בן עזריה

-

הלכתא

הלכה למשה מסיני.

אמר ליה רב שמעיה לרבי אבא

: כיון שלשון הכתוב בטומאת זבה "ואשה כי יזוב דמה ימים רבים", אם כן

אימא,

אם ראתה

ביממא

-

תהוי זבה,

אך אם ראתה

בליליא

-

תהוי נדה!

אמר ליה: עלך אמר קרא "על נדתה"

-

סמוך לנדתה!

והוא ליל שמיני, שהרי כלים שבעת ימי הנדות בסוף היום השביעי.

סמוך לנדתה אימת הוי

-

בליליא, וקא קרי לה זבה.

תנא דבי אליהו: כל השונה הלכות בכל יום

-

מובטח לו שהוא בן העולם הבא.

שנאמר "הליכות עולם לו"

-

אל תקרי הליכות, אלא הלכות!

שהם משנה וברייתא והלכה למשה מסיני.

הדרן עלך פרק תינוקת וסליקא לה מסכת נדה