טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
נדה 72b — תלמוד אויף ייִדיש
נדה 72b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — נדה 72b
ותניא
: אדם טהור
המסיט את הראיה
[דהיינו: את טיפת הזיבה הראשונה שראה הזב],
בית שמאי אומרים: תולין
את הטהרות שנגע בהם המסיט, שמא יחזור הזב ויראה היום ראיה נוספת, וייעשה זב גמור למפרע , ואז יתברר למפרע שגם לזוב הראשון היה דין של זיבה המטמאה בהיסט.
ובית הלל מטהרין
את המסיט וממילא את הטהרות שנגע בהן. לפי שיטתם שאין הראייה השניה נותנת לראיה הראשונה דין של זוב למפרע, אלא הראיה הראשונה היא לעולם כקרי בעלמא, שאינו מטמא בהיסט.
משכבות ומושבות שבין ראייה ראשונה לראיה שניה
-
בית שמאי תולין
, מאותה סיבה, שמא יראה הזב ראייה נוספת ויהיה דינו למפרע כדין זב המטמא משכב ומושב.
ובית הלל מטהרין
משום שבראיה השניה הוא ייעשה זב מכאן ולהבא בלבד.
וקתני רישא
: זב
הרואה ראייה אחת של זוב
-
בית שמאי אומרים
דינו
כ"שומרת יום כנגד יום"
, שתולין את הטהרות שנגעה בהם ביום הנקי שהיא משמרת אותו: שאם לא תחזור ותראה עד הערב עלתה לה הטבילה שטבלה בבוקר לטהרה מדין זבה קטנה. אך אם תחזור ותראה באותו יום ואפילו לאחר שטבלה הרי היא טמאה למפרע, שהתברר עתה שלא עלתה לה הטבילה לטהרה.
אלמא
, "
שומרת יום כנגד יום
" -
לבית שמאי
אינה מטמאה בודאי טומאת משכב ומושב, ואפילו לא מדרבנן, אלא רק
תולין,
ואך ורק אם תראה פעם נוספת היא תטמא למפרע. ודלא כרב הונא הסובר שלפי בית שמאי מטמאה שומרת יום כנגד יום משכב ומושב בודאי, מדרבנן.
ומתרצת הגמרא:
לא תימא
דזב לאחר ראייתו הראשונה הוא כ
שומרת יום כנגד יום
שטבלה, משכבה ומושבה של זו טמא מדרבנן בודאי, ואע"פ שלא ראתה - וכדברי רב הונא.
אלא אימא
אחרי ראייה ראשונה הרי הוא
כבועל שומרת יום כנגד יום
שדינו של הבועל שומרת יום כנגד יום לאחר שטבלה שמשכבו ומושבו תלויין בלבד, שלא גזרו עליו רבנן טומאת משכב ומושב בודאי.
ומסבירה הגמרא:
מאי שנא איהו,
הבועל,
דלא
גזרו עליו שיהא
מטמא משכב ומושב
.
ומאי שנא איהי
דגזרו עליה
דמטמיא ליה
למשכבה ומושבה?
איהו
, הבועל,
דלא שכיחי ביה דמים
-
לא גזור ביה רבנן
היכא דהנבעלת לא חזרה וראתה באותו יום.
איהי, דשכיחי בה דמים
-
גזור בה רבנן
לטמא משכב ומושב אטו היכא דחזרה וראתה באותו יום, שבטלה טהרתה למפרע.
וחוזרת הגמרא ומקשה: אם באשה דשכיחי בה דמים גזרנו שתטמא -
ומאי שנא משכב ומושב דמטמיא ליה, ומאי שנא בועל דלא מטמיא ליה,
דהרי טומאת הבועל היא טומאה שמטמאתו האשה? ומתרצת:
משכב ומושב דשכיח
שתשב עליו בזמן זיבתה
מטמיא ליה, בועל דלא שכיח
שיבעלנה בזמן זיבתה
לא מטמיא
[והיינו: דלא הוצרכו חכמים לגזור על מידי דלא שכיח].
ותו מקשינן מהא ד
תנן
: שומרת יום כנגד יום ש
טבלה יום שלאחריו, ושמשה, הרי זו תרבות רעה! מגען ובעילתן תלויין!
דשמא תחזור ותראה ונמצא שבעילתה היתה באיסור וחייבים קרבן, ומגען היה מגע טמא בטומאה של זבה ובועלה.
מאי לאו
, האי מתניתין -
דברי הכל היא!
ונמצא דגם לבית שמאי מגען תלוי ולא טמא בודאי, ודלא כדאמר רב הונא אליבא דבית שמאי!?
ומתרצינן:
לא!
מתניתין רק אליבא ד
בית הלל היא,
דלבית שמאי טמאין בודאי.
וראיה לדבר מהא
דתניא: אמר להם רבי יהודה לבית הלל
-
וכי לזו,
הנבעלת ביום המחרת לראייתה לאחר שטבלה,
אתם קורין "תרבות רעה"
בלבד,
והלא לא נתכוון זה אלא לבעול את הנדה!
ותמהה הגמרא:
"נדה" סלקא דעתך?
והרי איירי בימי זיבה!
ומתרצת:
אלא אימא
-
לבעול את הזבה!
ותמהה הגמרא שוב:
"זבה" סלקא דעתך?
והרי טבלה לזיבתה.
ומתרצת:
אלא אימא
-
לבעול שומרת יום כנגד יום!
ומכל מקום מוכח שהסיפא של המשנה שהמשמשת ביום שלאחריו אליבא דבית הלל ואילו לבית שמאי היא ודאי טמאה מדרבנן.
איתמר
: הרואה דם בתום ימי זיבה ביום ה
עשירי
-
רבי יוחנן אמר
: הרואה ביום
עשירי
הרי היא
כ
מי שרואה ביום
תשיעי
-
מה תשיעי בעי שימור, אף עשירי בעי שימור
ביום הי"א.
ריש לקיש אמר
: ה
עשירי
הרי הוא
כאחד עשר
-
מה אחד עשר לא בעי שימור
שהרי לעולם הוא לא יצטרף ליום הבא אחריו לעשותה זבה, כי ביום הבא מתחילים ימי נידה,
אף עשירי לא בעי שימור,
שהרי רק י"א יכול להצטרף עמו לזיבה ובראייה של יומיים בלבד אינה נעשית זבה גדולה.
איכא דמתני לה
לפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש אם יום העשירי בעי שימור אם לאו,
אהא
דתנן במסכת מנחות -
אמר לו רבי אלעזר בן עזריה לרבי עקיבא: אפילו אתה מרבה
בלימוד פסוקים שנאמר בהם בדיני המנחה
"בשמן" "בשמן" כל היום כולו
ללמוד מהם, בלימוד של ריבוי אחר ריבוי , שחלות ורקיקין של תודה דינם בחצי לוג שמן בלבד -
איני שומע לך
ללמוד דין זה מן המקרא.
היות והדין של
חצי לוג שמן לתודה, ורביעית יין
לנזיר, ו
הדין של
אחד עשר יום שבין נדה לנדה
-
הלכה למשה מסיני
הם, ולא מן הכתוב הם נלמדים!
ומסבירה הגמרא:
מאי "הלכה"
שנאמרה ביחס לי"א יום שבין נדה לנדה? [כי משמע לגמרא שהכוונה היא שיום הי"א שונה מהימים שלפניו בהלכותיו , ושואלת הגמרא במה הוא שונה].
רבי יוחנן אמר: הלכה
אחת בדין יום
י"א.
שבדבר אחד חלוק יום הי"א משאר הימים.
ריש לקיש אומר: הלכות אחד עשר.
שבשני דברים הוא חלוק משאר הימים.
ומסבירה הגמרא:
רבי יוחנן אמר "הלכה אחד עשר"
דהיינו: היום ה
אחד עשר הוא דלא בעי שימור
לאחריו ביום הי"ב,
הא
ליומי
אחריני
אם ראתה ביום שלפניו
עביד
הוא בעצמו
שימור
דהיינו שצריך לשומרו בטהרה ומכאן שרבי יוחנן סבר שיום העשירי בעי שימור ועביד ליה לשימור ביום האחד עשרה.
וריש לקיש אמר "הלכות אחד עשר",
שבשתי הלכות הוא שונה מקודמיו:
א.
לא אחד עשר בעי שימור
בזמן שראתה בו - והיינו שאינה צריכה לשמור את יום הי"ב שלאחריו
ב.
ולא שימור לעשירי הוי
יום י"א, בזמן שראתה בעשירי משום שעשירי לא בעי שימור אליבא דריש לקיש.
ו
שואלת הגמרא: וכי
הני
י"א יום שהם ימי זיבה
"הלכות
למשה מסיני
" נינהו?
והלא
הני קראי נינהו
דבר זה מן הפסוקים הוא נלמד!
דתניא
:
יכול הרואה
דם ב
ג' ימים בתחילת
ימי
נדה
כשהם
רצופים
-
תהא זבה
, ותצטרך למנות ז' נקיים ולהביא קרבן.
ומה אני מקיים
את הפרשה הראשונה האמורה בנדה:
"אשה כי תהיה זבה
-
דם יהיה זובה"
, שאינה צריכה למנות ז' נקיים ואינה חייבת בקרבן -
ברואה יום אחד
בלבד. אבל אם תראה ג' ימים בימי נדתה יהיה דינה כדין זבה שחייבת למנות ז' נקיים ולהביא קרבן.