נדה 68b — תלמוד אויף ייִדיש

וכן תנא לוי במתניתא

[על המקרה המבואר במשנה בסיפא, שבדקה עצמה ביום השביעי שחרית ומצאה טמאה, ולא הפרישה בסוף היום בטהרה]:

אחר הימים,

שעברו מספר ימים לאחר היום השביעי שהיתה טמאה בו, חזרה ובדקה עצמה -

בין בדקה ומצאה טהורה, בין בדקה ומצאה טמאה

-

הרי זו ספק זבה

.

שנינו במשנה: מי שבדקה עצמה ביום השביעי שחרית ומצאה טהורה אך לא בדקה בין השמשות, הרי היא בחזקת טהורה. אך אף על פי כן, אם תראה לאחר מספר ימים תטמא את הטהרות למפרע,

ומטמאה מעת לעת

:

וטומאה זאת היא בתוך י"א יום של ימי זיבה, ואם כן -

דנה הגמרא:

לימא תהוי תיובתא דרבא

.

דאמר רבא

על המשנה לעיל [לח ב]: כל אחד עשר יום [הרי היא] בחזקת טהרה, שחידוש המשנה הוא -

לומר: שאין האשה מטמאה מעת לעת בתוך ימי זיבתה.

וטעמו של דבר שכיון שבאותם הימים היא 'מסולקת דמים' לא חששו חכמים לגזור עליה שמא נטמאה למפרע.

ותמהה הגמרא:

מאי קושיא?

מדוע הוצרכת להקשות לרבא

ולאו

[וכי לא]

אותביניה

הקשינו

לרבא חדא זמנא

[לעיל בדף ל"ט א'] ממקום אחר ונדחה דינו?

מסבירה הגמרא:

הכי קאמרינן

: כונתו לדון

לימא

האם

תהוי תיובתא דרבא נמי מהא

גם ממשנתנו!

אמר לך רבא: כי קתני "מטמאה מעת לעת"

אינו מתייחס למקרים המבוארים במשנתנו שהם בימי זיבה, אלא,

אריש פרקין קאי

-

א"ראתה ועודה בבית אביה",

דאמרי בית הלל שנתנו לתינוקת שראתה עוד בהיותה בבית אביה, ונשאת, רק את כל הלילה הראשונה [שלא יטמא דמה משום שתולים אותו בדם בתולים], ואם תראה לאחר הלילה הראשונה היא תטמא טהרות מעת לעת.

והוצרכה משנתנו לומר כן, כי

סלקא דעתך אמינא, כיון דמפסקי להו ימים טהורין,

שהרי הדמים שראתה בלילה הראשונה הרי הם טהורים. ומכיון שפסקה למשך לילה זה לחשוש לדמיה שוב אין מתייחסים לראיית דמה בתור דם של גדולה שראתה דם אלא הרי היא חוזרת לדין תינוקת שלא ראתה מעודה, והדמים הבאים שתראה יהיו נחשבים

כתחלת נדתה,

כבתולה שרואה פעם ראשונה שדיה שעתה, שלא גזרו עליה טומאה למפרע,

ולא תטמא מעת לעת

.

קא משמע לן

תנא דמתניתין, שכיון שלפני כן היתה רגילה לראות אין להתחשב בהפסקת פרק זמן של ליל הנשואין, וממשיכה לטמאות מעת לעת .

והא דמטמאה מעת לעת הוא רק באשה שאין לה וסת, אבל ביש לה, שנינו במשנתנו:

"אשה שיש לה וסת

דיה שעתה".

ודנה הגמרא:

נימא תהוי תיובתא דרב הונא בר חייא אמר שמואל?

דאמר רב הונא בר חייא אמר שמואל

: הא דשנינו לעיל [לח ב] שכל י"א ימי זיבה הרי היא בחזקת טהורה, הוא

לומר לך: שאין האשה קובעת לה וסת בימי זיבתה

. דכיון שהיא "מסולקת דמים" בימי זיבה אינה יכולה לקבוע בהם וסת. ואם כן תיקשי כיצד אמרינן שאשה זאת, הרואה בימי זיבתה, אם יש לה וסת דיה שעתה, והרי אי אפשר לקבוע וסת בימי זיבה?!

אמר לך רב הונא בר חייא: כי אמרינן "אין אשה קובעת וסת בימי זיבתה"

אינו כולל את כל כללי קביעות הוסת, אלא רק להקל אמרינן שאינה קובעת וסת,

דלא בעיא תלתא זימני למיעקר,

שגם אם ראתה ג' פעמים בעת זיבתה אינה צריכה לעקרם ג' פעמים, אלא דיה שתעקור בפעם אחת, ושוב אינה צריכה לחוש ליום הוסת, משום

דאמרינן דמיה מסולקין

.

אבל מאידך,

וכיון דדמיה מסולקין

הרי כל שכן שנאמר

דיה שעתה!

שיש להקל עליה ולומר שכן קובעת וסת [כל זמן שלא נעקר בפעם אחת] לגבי זה שאינה חוששת למפרע, שכיון שדמיה מסולקין, דיה שעתה.

שנינו במשנה:

רבי יהודה אומר

"כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה הרי זו בחזקת טמאה" משום שאין לסמוך על בדיקתה בשחרית.

תניא: אמרו לו לרבי יהודה אלמלי

[אלו]

היו ידיה מונחות בעיניה כל השמשות, יפה אתה אומר,

אילו היתה מחויבת לבדוק את עצמה כל זמן בין השמשות של מוצאי היום השביעי היה מובן, שתמיד יש לחשוש בתוך ימי נדתה שמא תחזור ותראה.

אבל,

עכשיו,

שאין היא בודקת במשך כל הזמן אלא "מן המנחה ולמעלה"

אימר

: נחשוש שמא

עם סילוק ידיה

-

ראתה!

ואם כן,

מה לי הפרישה בטהרה בז'

לימי נדתה

מן המנחה ולמעלה, מה לי הפרישה בטהרה בראשון

לימי נדתה? שהרי בכל ענין, גם כשבודקת בין השמשות אין אנו בטוחים שאינה רואה אחר סילוק ידיה ונמצא שטבילתה היתה שלא כדין, ואם לא חיישינן שתראה לאחר מכן אם כן מדוע אינה יכולה לבדוק גם לפני היום השביעי ואפילו ביום הראשון?!

ותמהה הגמרא:

בראשון

לראייתה [כשעדיין מעיינה פתוח - כי נפתח באותו יום] -

מי איכא למאן דאמר

שיכולה לפסוק בו בטהרה!? - ומשאלת חכמים לר' יהודה מדוקדק שמכשירים הם אפילו אם פרשה בטהרה בראשון לראייתה!

מתרצת הגמרא:

אין!

יש מאן דאמר שאפשר לפרוש בטהרה גם ביום הראשון לנדתה. שלמרות שרק היום נפתח המעין הוא יכול להפסק בו ביום, ולכן אם בדקה ומצאה עצמה טהורה אמרינן שנסתם עתה המעין.

והתניא

: [בניחותא]

אמר רבי: שאלתי את רבי יוסי ורבי שמעון כשהיו מהלכים בדרך: נדה שבדקה עצמה יום ז' שחרית ומצאה טהורה, ובין השמשות לא הפרישה

בטהרה,

ולאחר הימים בדקה ומצאה טמאה

-

מהו?

אמרו לי

-

הרי זו בחזקת טהרה!

וכדברי חכמים במשנתנו.

ולאחר מכן שאלתים: הפרישה בטהרה כאשר

בדקה בימי ששי, חמישי, רביעי, שלישי, שני,

לנדתה

מאי?

אמרו לי

-

לא שנא!

אין חילוק! - וטהורה .

אבל מה הדין אם בדקה

בראשון

-

לא שאלתי

כלל.

וטעיתי שלא שאלתי,

כי השאלה ששאלתי שייכת אפילו אם בדקה ביום הראשון לנדתה, ומסתבר שאם הייתי שואל אותם על היום הראשון הם היו עונין לי שגם ביום הראשון אפשר לפרוש בטהרה .

כי אטו כולהו

יומי של ז' ימי נדה

לאו בחזקת טומאה קיימי,

ובכל זאת -

כיון דפסק

מעין הדם,

פסק,

והרי היא בחזקת טהרה. ואם כן בדקה ביום

ראשון נמי

הרי היא בחזקת טהרה, כי

כיון דפסק

מעין הדם,

פסק!

ומעיקרא

ולכתחילה

מאי סבר

רבי, שלא שאלם כלל? -

הואיל והוחזק מעין פתוח

ביום הראשון לראייתה, היה מקום לומר שאינה יכולה לפסוק בו .

מתניתין:

הזב והזבה שבדקו

עצמן ביום

ה

ראשון

למנין ז' הנקיים [אחרי שפסקו בטהרה לפני כן]

ומצאו טהור. וביום השביעי

בדקו עצמם בדיקה נוספת

ומצאו טהור. ושאר הימים שבינתיים לא בדקו

-

רבי אליעזר אומר: הרי הן בחזקת טהרה,

שעלו להם כל שבעת הימים למנין ז' נקיים.

רבי יהושע אומר: אין להם אלא יום ראשון ויום שביעי בלבד,

כיון שרק בהם בדקו.

רבי עקיבא אומר: אין להם אלא יום ז' בלבד,

כי רק יום בדוק יכול להמנות, ורק ימים רצופים ולא לסירוגין.

גמרא:

תניא: אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: לדבריך

-

אתה מונה בסירוגין,

את הראשון ואת השביעי,

ו

אלו

התורה אמרה

"וספרה לה שבעת ימים ו

אחר תטהר"

. ודרשינן:

אחר

-

אחר לכולן!

שתהיה טהרתה אחר כל שבעת הימים יחד, כשהם רצופים, שלא תהא טומאה, או חשש - טומאה, מפסקת ביניהן!? אמר לו רבי יהושע לרבי אליעזר:

ו

כי

אתה אי אתה מודה בזב שראה קרי

באמצע מנין ז' הנקיים, שאינו מונה את יום הראיה הטמא, אבל יכול להמשיך למנות את מנין הנקיים למחרת, למרות שהוא מנין לסירוגין?

וכמו כן,

ו

כי אתה אי אתה מודה לי

בנזיר שהילך ב"סככות ופרעות",

שהם ספק טומאת אהל,

שמונה בסירוגין

את שלושים ימי נזירותו בדילוג אותו יום שהיה בו ספק טמא.

ו

אילו

התורה אמרה,

בנזיר שנטמא בודאי,

"והימים הראשונים יפלו"

. שאינו ממשיך למנות את יתרת הימים לאחר שיטהר מטומאתו אלא חוזר למנותם מתחילה. ומוכח, שגם במקום שחייבה התורה מנין רצוף אין זה שולל בהכרח כל מנין לסרוגין?

ומסבירה הגמרא:

ורבי אליעזר

דוחה את טענותיו של רבי יהושע, ואף דוחה את הרעיון שמדרבנן יש לגזור בזב ובנזיר שיסתור את כל ספירתו למפרע:

כי

בשלמא התם,

בזב שראה קרי, שמונה את ז' הנקיים בדילוג יום ראיית הקרי, משום שמקרא מפורש מלמדנו זאת, שנאמר בטומאת הזיבה של הזב - "

לטמאה בה

"

אמר רחמנא,

שרק זיבה סותרת את מנין ז' הנקיים. אך ראיית קרי אמר רחמנא

שאינה סותרת אלא יומה

בלבד.

ואי משום איחלופי

יש לגזור מדרבנן על זב שראה קרי שיחזור וימנה מחדש כדי שלא יטעה באם יראה זיבה בתוך ז' נקיים -

זב בבעל קרי לא מיחלף!

וכמו כן,

נזיר שהילך על גבי סככות ופרעות, נמי

אין לחוש לכך שמונה בדילוג, כי

מדאורייתא אהל מעליא

[ודאי]

בעינן

כדי לטמאות נזיר, ובספק אינו נטמא כלל מדאורייתא.

ו

רק

רבנן הוא דגזור

עליו טומאה,

ורבנן בדאורייתא לא מיחלף!

ולכן אין לגזור בנזיר שנטמא מספק שיסתור את כל נזירותו מחמת גזירה אטו נזיר שנטמא בודאי.

אבל, הכא,

בזבה שבדקה את עצמה רק ביום הראשון וביום השביעי - אפילו מדרבנן אין לנו לגזור עליה שלא תמנה את הימים שבינתיים, כי -

אי חיישינן

מדרבנן שלא למנותם משום ש

דלמא חזאי בספק

, ותמנה את יום הראשון והשביעי בלבד,

אתו

למיטעי

לאיחלופי בודאי

, ולומר, דאם בראשון ובשביעי מצאה טהור ובימים שבינתיים מצאה טמא יכולה למנות ראשון ושביעי בדילוג, ולבוא על ידי כך לידי מכשול בדאורייתא. כי אליבא דכולי עלמא אם ראתה באמצע ז' נקיים נסתרים כל הימים שלפני כן .

תני

במשנה לעיל [ז ב]:

רבי יוסי ורבי שמעון אמרי: נראין דברי רבי אליעזר מדברי רבי יהושע,

כי אם חושש רבי יהושע שראתה בימים שבינתיים אין לו למנות אף את הראשון.

ודברי רבי עקיבא

נראין

מדברי כולן,

דבעינן שכל שבעת הימים יהיו ספורים ובדוקים.

אבל

-

הלכה כרבי אליעזר

שמונה את כל הימים!

איבעיא להו

:

הזב והזבה שבדקו עצמן יום ראשון

לז' נקיים,

ויום שמיני, ומצאו טהור. ושאר הימים לא בדקו,

ונמצא שלא היה סופן, ביום השביעי, בבדיקת טהרה.