נדה 28b — תלמוד אויף ייִדיש

והמקור לכך שאין הם חייבין על ביאת מקדש על אף שהם טמאים בודאי, הוא ממה

שנאמר: 'מזכר עד נקבה

תשלחו',

שדוקא

'זכר

-

ודאי'

או

'נקבה ודאית'

מחויבים בשילוח למחוץ למקדש,

ולא טומטום ואנדרוגינוס

שספק מהו מינם.

לימא מסייע ליה

לרב:

"טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם אין חייבין על ביאת מקדש ואין שורפין עליהם את התרומה".

ראו לובן ואודם כאחת

-

אין חייבין על ביאת מקדש, אבל שורפין עליהם את התרומה!

ומדייקת הגמרא:

מאי טעמא

אין חייבין על ביאת מקדש על אף שהם טמאים בודאי כשראו גם אודם וגם לובן,

לאו, משום שנאמר "מזכר עד נקבה תשלחו"

-

זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס",

וכדברי רב!

אמר עולא: לא!

אין סיוע מהמתניתא לרב, כי

הא

מתניתא

מני

-

רבי אליעזר היא,

ופליגי רבנן עליה.

דתנן

: [נאמר בפרשת טומאת מקדש: "נפש אשר תגע בכל דבר טמא... בנבלת שרץ טמא, ונעלם ממנו [ונכנס למקדש] והוא טמא, ואשם!"].

רבי אליעזר אומר

: יש לדרוש את הפסוק, בצורה הזאת:

השרץ

-

ונעלם ממנו!

-

על העלם שרץ הוא חייב, ואינו חייב על העלם מקדש!

שדווקא כששכח האדם שנגע בשרץ והוא טמא, ולכן נכנס למקדש חייב קרבן, אבל אם זכר את טומאתו, ושגגתו היתה בכך ששכח שמקום זה הוא המקדש, פטור.

רבי עקיבא אומר

: יש לדרוש את סופו של הפסוק, ובצורה שונה:

"ונעלם ממנו

-

והוא טמא"

על

העלם טומאה הוא חייב, ואינו חייב על העלם מקדש!

ואמרינן: מאי בינייהו?

מהו ההבדל בין 'העלם שרץ' ל'העלם טומאה', הרי פירוש שניהם אחד הוא, ששכח האדם את טומאתו.

ואמר חזקיה: שרץ ונבילה

לפניו, ונגע באחד מהם ואינו יודע באיזה נגע,

איכא בינייהו!

דרבי אליעזר סבר בעינן עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבילה איטמי,

ומי שאינו יודע במה נטמא פטור מקרבן, ואין לחייבו משום שממה נפשך נטמא ונכנס בשגגה למקדש, משום שרק "העלם שרץ" דהיינו שידע גם מהו הגורם לטומאה מחייב בקרבן ולא די בכך שידע רק שטמא הוא

ורבי עקיבא סבר לא בעינן!

שדי בידיעה שנטמא לחייבו קרבן, ואין זה משנה שאינו יודע במה נטמא.

וחוזרת הגמרא להסביר את דחית עולא להוכחה מהמתניתא לרב:

לאו, אמר רבי אליעזר התם דבעינן דידע אי בשרץ איטמי אי בנבילה איטמי

ואין מספיקה ידיעה סתמית שנטמא,

הכא נמי

בטומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם,

בעינן שידע

הטומטום או האנדרוגינוס,

אי בלובן איטמי, אי באודם איטמי,

ואין מספיקה הידיעה הסתמית שהוא טמא ממה נפשך, ומטעם זה פטרה הברייתא מקרבן, שסברה כרבי אליעזר.

אבל, לרבי עקיבא, דאמר משום טומאה מיחייב,

ואין זה משנה אם הוא יודע במה נטמא,

הכא נמי

בטומטום ואנדרוגינוס שאינם יודעים אם הם טמאים משום לובן או משום אודם,

משום טומאה מיחייב,

ולא כדברי רב שפטר בקרבן גם לרבי עקיבא, כדרשתו מהפסוק 'מזכר עד נקבה תשלחו'.

ועתה שואלת הגמרא על עיקר דברי רב:

ורב

הפוטר טומטום ואנדרוגינוס מביאת מקדש בטומאה, מדרשת הפסוק 'מזכר עד נקבה תשלחו',

מאי שנא ביאת מקדש דלא

מיחייבי טומטום ואנדרוגינוס,

דכתיב "מזכר ועד נקבה תשלחו"

, ודרשינן

זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס, אי הכי תרומה נמי לא נשרוף

על מגעם של טומטום ואנדרוגינוס דכתיב

'והזב את זובו לזכר ולנקבה',

ונדרוש כמו שדרשנו ביחס לביאת מקדש בטומאה -

זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס,

ומדוע סובר רב ששורפין תרומה שנגעו בה?!

ומתרצת הגמרא:

ההוא

'לזכר ולנקבה' הנכתב בזב,

מבעי ליה לכדרבי יצחק,

ולכן אי אפשר לדרוש ממנו גם את הדרשה של ודאי ולא טומטום ואנדרוגינוס.

דאמר רבי יצחק: 'הזכר'

-

לרבות את המצורע למעינותיו,

שכשם שרוקו ומי רגליו של הזב הם אב הטומאה, כך גם רוקו ומי רגליו של המצורע.

'ולנקבה'

-

לרבות את המצורעת למעינותיה!

ושואלת הגמרא:

האי

'מזכר ועד נקבה תשלחו' שנכתבו בטומאת מקדש, שמהם דרש רב למעט טומטום ואנדרוגינוס,

נמי מבעי ליה

לדרשה אחרת! שמפסוק זה למדו ששילוח מהמקדש נוהג רק

במי שיש לו טהרה במקוה, פרט לכלי חרס,

שאין לו טהרה במקוה, שאין צריכים להוציאו מהמקדש אם נטמא,

דברי רבי יוסי!

ואיך דורש רב דרשה נוספת מאותו פסוק לאפוקי טומטום ואנדרוגינוס?

ומתרצת הגמרא:

אם כן

, שלכך בלבד נכתב 'מזכר ועד נקבה תשלחו' למעט כלי חרס שאין להם טהרה במקוה -

נכתוב רחמנא 'אדם

תשלחו' ונדע שלא צריך להוציא כלי חרס טמאים מהמקדש. ולצורך מה האריכה התורה וכתבה 'לזכר ולנקבה' אם לא ללמדנו את הדרשה הנוספת שזכר ונקבה ודאי ולא ספק?!

ומעלה הגמרא צד לדחות התירוץ:

וכי תימא

שאין זה דיוק, שאי אפשר לכתוב "אדם תשלחו" כי אי

כתב רחמנא 'אדם' הוה אמינא

אפילו

כלי מתכות לא,

שהיינו דורשים הפסוק בצורה מוטעת, שרק אדם טמא מצווה בשילוח מהמקדש ולא כלים, כולל כלי מתכות , שיש להם טהרה במקוה. ולהפקיע מטעות זו האריכה התורה וכתבה 'זכר ונקבה' . נמצא שהפסוק כולו נצרך לדין שילוח כלים מהמקדש, וחזרה הקושיה מהיכן דרש רב למעט טומטום ואנדרוגינוס?

ודוחה הגמרא ומעמידה את התירוץ הקודם: גם אם היה כתוב אדם לא היינו ממעטים כלי מתכות משילוח, כי מהפסוק

"מכל טמא לנפש

"

נפקא

, וממנו היינו מרבים כלי מתכות. וחזר התירוץ הקודם, שכדי למעט כלי חרס היה די אם היה נכתב 'אדם' גרידא, ואם כן,

'זכר ונקבה'

שנכתב בפסוק

למה לי?

אלא

לכדרב

, שמיעט טומטום ואנדרוגינוס שהם ספק ולא ודאי.

ושואלת הגמרא בכיוון ההפוך:

ואימא כוליה

דרשה שמהפסוק 'מזכר עד מנקבה תשלחו'

לכדרב הוא דאתא,

ומנין לרבי יוסי לדרוש בנוסף שכלי חרס טמאים אינם חייבים בשילוח מהמקדש?

ומתרצת:

אם כן נכתוב 'זכר ונקבה' מאי 'מזכר ועד נקבה',

ונדרשת המילה 'עד' למעט,

עד כל דבר שיש לו טהרה במקוה

227 ,

ולא כלי חרס!

ודנה הגמרא בעיקר לימודו של רב שטומטום ואנדרוגינוס שראו לובן ואודם כאחת אינם חייבים על ביאת מקדש משום שאין ידוע מינם, למרות שטומאתם ודאית:

אי הכי, כי איטמי

טומטום ואנדרוגינוס

בשאר טומאות

כגון בטומאת מת, או בשרץ

לא לישלחו

מהמקדש [והיינו: שלא יהיה חייבים קרבן על כניסתם בטומאה], שהפסוק "מזכר ועד נקבה תשלחו" שממנו ממעט רב טומטום ואנדרוגינוס מתייחס לכל הטומאות, וכמבואר בפסוק שלפניו "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש מזכר ועד נקבה תשלחו" . ואמאי מיעטם רב רק מטומאת זיבה?!

ומתרצת הגמרא:

אמר קרא "מזכר"

-

מטומאה הפורשת מן הזכר!

עוד דנה הגמרא:

ו

כי

כל היכא דכתיב "מזכר עד נקבה"

-

למעוטי טומטום ואנדרוגינוס הוא דאתא?

והא גבי ערכין, דכתיב

"והיה ערכך

הזכר

חמישים שקל כסף בשקל הקדש. ואם נקבה היא, והיה ערכך שלושים שקל".

ותניא: הזכר

-

ולא טומטום ואנדרוגינוס!

שתוספת 'ה' הידיעה שנאמרה בזכר, מלמדת שרק בזכר הידוע נוהג דין זה.

יכול לא יהא

נערך

בערך איש

להתחייב חמישים שקל כסף,

אבל יהא

נערך

בערך אשה להתחייב שלושים?

תלמוד לומר

: "והיה ערכך

הזכר ואם נקבה

היא", ומיתור המילה 'ואם' דורשים

זכר

-

ודאי, נקבה

-

ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס!

ומדייקת הגמרא:

טעמא

שמיעטו טומטום ואנדרוגינוס מערכין משום

דכתיב 'הזכר'

בה"א הידיעה:

'ואם נקבה'

-

הא

מ"זכר" ו"נקבה" בלא ה"א הידיעה ובלא יתור 'אם',

לא ממעט

טומטום ואנדרוגינוס?!