נדה 28a — תלמוד אויף ייִדיש

מעשה היה

במת שנשרף ושלדו קיימת,

וטמאו לו פתחים גדולים,

וטהרו לו פתחים קטנים.

שאם נמצא מת בבית מטמאים כל פתחי הבית את הנמצא תחתיהם מדין אהל, על אף שגגותיהם של הפתחים בולטים אל מחוץ לבית, ועל אף שהדלת כלפי הבית סגורה. וטומאה זו היא משום שכל פתח הראוי להוציא בו את המת מהבית מטמא באהל, ולכן, כאשר יש בבית שנמצא בו המת פתחים גדולים וקטנים, מטמאים באהל רק הגדולים מארבעה טפחים, כי רק דרכם ראוי להוציא את המת ולא דרך הפתחים הקטנים.

ו

מכח שהדגישה הברייתא שמדובר ששלדו קיימת

קא דייקת מינה

-

טעמא דשלדו קיימת

הוא שמטמאינן לפתחים הגדולים,

הא לאו הכי,

שנתבלבלה צורתו ואין שלדו קיימת,

טהור,

והוכחת מכאן שאין טומאה למת שנתפזר עפרו, ועל סמך זה טהרת שפיר שהתבלבלה צורתו , אך זאת מנין לך לדייק באופן שכזה?

והרי,

אדרבה

-

דוק מינה להאי גיסא

: שהוצרכה הברייתא להעמיד ששלדו קיימת, משום שדוקא כש

שלדו קיימת הוא דטהרו לו פתחים קטנים

שכיון ששלם הוא אין מוציאים אותו דרך הפתחים הקטנים,

הא לאו הכי

, כשהתבלבלה שלימות צורתו -

פתחים קטנים נמי טמאין, דכל חד וחד

מהפתחים הקטנים

חזי לאפוקי חד חד אבר!

שהרי התפרקה שלמות המת וניתן להוציא כל אבר ממנו לחוד, והוצאת האברים ראויה להעשות גם דרך הפתחים הקטנים ולכן הם מטמאים?!

ולמסקנא: נשאר רבי יוחנן בקושיתו שאין לדייק מדברי רבי יצחק מגדלאה שמת שנשרף ונתבלבלה צורתו טהור, ורבי שמעון שטיהר שליא טעמו משום ביטול ברוב.

אמר ליה רבינא לרב אשי

:

רבי יוחנן

המטמא מת שנתבלבלה צורתו

דאמר, כמאן?

-

כרבי אליעזר! דתנן: אפר

מתים

שרופין

-

ר' אליעזר אומר שיעורו,

לטמאות,

ברובע

הקב! ומוכח שאפרו של מת על אף שהתבלבלה צורתו, מטמא.

וחוזרת הגמרא להסביר את המעשה במת שנשרף:

היכי דמי מת שנשרף ושלדו קימת?

אמר אביי: כגון

-

ששרפו על גבי קטבלא,

עור קשה שאינו נשרף, והיו בעור מחיצות ששימרו את אפר המת כולו בתוכו ולא התפזרו .

רבא אמר: כגון

-

ששרפו על גבי אפודרים,

אבן שיש שיש לה בית קיבול, ונשתמר האפר.

רבינא אמר: כגון

-

דאיחרכי אחרוכי

שהמת רק נחרך אבל לא נעשה אפר, ובשריפה מועטת נשארת הצורה בשלמותה .

תנו רבנן: המפלת יד חתוכה,

שאצבעותיה מחותכות ומחוטבות כראוי ,

ורגל חתוכה

-

אמו טמאה לידה,

שתולים ששלם היה ונימוקו שאר אבריו ולכן לא ראינום.

ואין חוששין שמא מגוף אטום באו,

שאף על פי שולד שחסרים מאבריו וכתוצאה מהחסרון אינו יכול לחיות אינו מטמא בלידה, אין חוששים שאולי גם היד שלפנינו באה מולד חסר, אלא סומכים על כך שרוב הולדות שלמים הם.

רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו: אין נותנין לה

למפלת יד או רגל חתוכה

ימי טוהר

, על אף שימי טומאה היא יושבת כיולדת בודאי.

מאי טעמא?

משום שחוששים

אימא הרחיקה לידתה,

שהיות והפילה עכשיו רק יד או רגל חוששים שמא הפילה את שאר אברים לפני זמן רב, וימי הטומאה והטוהר מתחילים אחרי שהפילה את רוב אברי העובר, ובעובר זה אין אנו יודעים אימתי היה הרגע שבו יצאו רוב האברים , ושמא כבר הסתיימו - ומספק מחמירים ואין נותנים לה ימי טוהר כלל!

מתיב רב יוסף

[מהמשנה לקמן]:

המפלת ואינה יודעת מה הפילה,

שיודעת שהוא ולד אך אינה יודעת אם הוא זכר או נקבה -

תשב לזכר ולנקבה!

שמחמירים עליה מחמת הספק, ונוהגת ימי טומאה כלנקבה וימי טוהר יש לה רק כלזכר.

ואי סלקא דעתך כל כהאי גוונא

שאינה יודעת מה הפילה משום שיצא העובר איברים איברים חוששים

אימא הרחיקה לידתה

ואין לה ימי טוהר כלל -

ליתני

במשנה "תשב לזכר ולנקבה

ולנדה"!?

כלומר שאחרי ארבע עשר ימי טומאה כיולדת נקבה עליה לנהוג בכל דם שתראה כנדה, שאין לה כלל ימי טוהר, מחמת הספק שמא הרחיקה לידתה וכבר חלפו ימי הטוהר.

אמר אביי אי תנא

גם

"לנדה" הוה אמינא

פירוש מוטעה במשנה, שהטעם שאין לה ימי טוהר הוא משום שמסתפקים אם בכלל הולידה ולד. ומשום טעות זו היו סוברים ש

מביאה קרבן

יולדת מספק

ואינו נאכל

[כי חטאת העוף נמלקת ואם אינה חייבת בה היא נבלה ואסורה באכילה].

וכדי למנוע טעות שכזו השמיט התנא את הדין שתשב לנדה, ו

קא משמע לן דנאכל

קרבנה, שאין הוא קרבן ספק אלא קרבן ודאי!

אמר רב הונא: הוציא עובר את ידו, והחזירה

-

אמו טמאה לידה! שנאמר "ויהי בלדתה

-

ויתן יד"!

הרי שהוצאת היד נחשבת כבר כשעת לדתה.

מתיב רב יהודה: הוציא עובר את ידו

-

אין אמו חוששת לכל דבר!

אמר רב נחמן: לדידי, מיפרשא לי מיניה דרב הונא: לחוש

לטומאת לידה -

חוששת,

אבל

ימי טוהר

-

לא יהבינן לה עד דנפק רוביה

דולד!

ומקשה הגמרא:

והא "אין אמו חוששת לכל דבר" קאמר,

ומשמע שגם ימי טומאה לא החלו?

ומתרצת:

אמר אביי: אינה חוששת לכל דבר מדאורייתא, אבל מדרבנן חוששת,

ורב הונא שאמר שטמאה, כוונתו מדרבנן .

ושוב מקשה הגמרא:

והא קרא קאמר

רב הונא, שלמד מהתורה שלידת יד היא לידה?!

ומתרצת: רב הונא רק

מדרבנן

טימאה,

וקרא

שהביא -

אסמכתא בעלמא!

מתניתין:

א.

המפלת טומטום

שאין ידוע אם הוא זכר או נקבה כי קרום של עור מכסה את סימני מינו,

ואנדרוגינוס

שיש בו גם אברי זכר וגם אברי נקבה -

תשב לזכר ולנקבה,

שמחמת הספק מחמירים, וטמאה י"ד יום כיולדת נקבה, וימי טוהר שלה תמים ביום הארבעים מהלידה, כיולדת זכר.

ב. המפלת תאומים -

טומטום וזכר

או

אנדרוגינוס וזכר

-

תשב לזכר ולנקבה!

שגם במקרה זה מחמירים עליה משום הטומטום או האנדרוגינוס, וטמאה שבועיים כיולדת נקבה.

ואם היו התאומים

טומטום ונקבה

או

אנדרוגינוס ונקבה, תשב לנקבה בלבד.

שכיון שילדה נקבה אין יותר חילוק מהו מין הטומטום והאנדרוגינוס, שהרי גם היולדת תאומים שאחד מהם זכר ודאי והשני נקבה, דינה כיולדת נקבה לחוד, ויש לה ס"ו ימי טוהר.

ג.

יצא

הולד

מחותך

איברים איברים,

או מסורס,

שיצאו רגליו תחילה, ולהפך מהרגיל שיוצא תחילה הראש -

משיצא רובו הרי הוא כילוד!

ד.

יצא

הולד

כדרכו

שיצא תחילה הראש -

עד שיצא רוב ראשו

הרי הוא כילוד, ואין צורך שיצא רוב הגוף.

ואיזהו 'רוב ראשו'? משיצא פדחתו

[מצחו]!

גמרא:

שואלת הגמרא:

השתא

היולדת

טומטום לחודיה, ואנדרוגינוס לחודיה, אמר ה

תנא במשנה

דתשב לזכר ולנקבה,

ילדה תאומים

טומטום וזכר

או

אנדרוגינוס וזכר

-

מיבעיא?

ומה מקום היה לחלק מחמת שנולד יחד עם הטומטום או האנדרוגינוס עוד ולד זכר, שהוצרך התנא להשמיענו שדינם שווה?

ומתרצת:

איצטריך! מהו דתימא, הואיל ואמר רבי יצחק 'אשה מזרעת תחילה

-

יולדת זכר, איש מזריע תחילה

-

יולדת נקבה', אימא מדהאי

ולד

זכר האי

טומטום

נמי זכר

הוא, שהרי תאומים הם שנוצרו ביחד , וכיון שאחד מהולדות הוא זכר, ודאי לנו שהזריעה האשה תחילה, ובהכרח שגם הולד השני זכר הוא. ולהפקיע מטעות זו,

קא משמע לן

התנא במפורש שגם יולדת טומטום וזכר חוששת שמא הטומטום נקבה, שחוששים

אימא שניהם,

הבעל והאשה,

הזריעו בבת אחת,

ואז יתכן - כי

זו

האשה, שהזריעה, גרמה ללידת

זכר, וזה

האיש, שהזריע, גרם ללידת

נקבה!

אמר רב נחמן אמר רב: טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן

הדומה לקרי שמטמא זכרים,

או אודם

הדומה לדם נידות שמטמא נקבה -

אין חייבין

קרבן

על ביאת מקדש,

בטומאה, ששמא הם טהורים, כי זכר שראה אודם ונקבה שראתה לובן אינם נטמאים, וטומטום ואנדרוגינוס הרי מסופקים מה הוא מינם .

ואין שורפין עליהם את התרומה

אלא תולין, ככל תרומה שנטמאת מספק.

וגם אם

ראו לובן ואודם כאחד,

שאז הם ודאי טמאים, שאם זכר הוא נטמא בלובן ואם נקבה באודם,

אין

הם

חייבין על ביאת מקדש

שכל שאינו זכר ודאי או נקבה ודאית אינו חייב בקרבן,

אבל שורפין עליהם את התרומה,

משום שטימאוה בודאי .