נדה 26b — תלמוד אויף ייִדיש

ושואלת הגמרא:

והאיכא

"תנורי בנות"

שעושות הבנות הקטנות , ושיעורן הקטן ביותר לקבלת טומאה הוא

טפח,

ומדוע לא נכתב דין זה בכלל אלו ששיעורם טפח.

דתנן: תנור, בתחילתו,

והיינו בתחילת יצירתו, הוא אינו נקרא "תנור" ביחס לקבלת טומאה אלא אם כן גובהו לפחות

ארבעה

טפחים.

ו

כמו כן

שיריו,

[שבריו] של תנור גדול שנטמא, ונשבר, אינן נטהרין אלא אם כן לא ישאר ממנו שבר שיש בו

ארבעה

טפחים,

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: במה דברים אמורים

שתחילתו של תנור צריך שיהיה בו לפחות ארבעה טפחים כדי לקבל שם "תנור", וכמו כן כשנשבר צריך שלא יהיה שבר שיש בו ארבעה טפחים -

ב

תנור

גדול,

שהוא התנור הרגיל העשוי לאפיה.

אבל ב

תנור

קטן

, העשוי לתינוקות לשחק בו -

תחלתו

-

כל שהוא.

ובין תנור קטן ובין תנור גדול, יש לו שם תנור רק

משתגמר מלאכתו!

ושיריו

-

ברובו!

שאם נטמא תנור גדול, אינו נטהר אלא משישבר רובו של תנור, ולא כרבי מאיר הסובר ששיעור השברים הוא ד' טפחים .

ומבארת הגמרא:

וכמה

הוא

כל שהוא

הנצרך לתנור קטן בתחילת עשייתו?

אמרי דבי רבי ינאי: טפח! שכן עושים תנורים בנות

קטנות, שנוהגות לעשות תנורים קטנים שגודלן

טפח

בלבד. וכיון שטפח הוא השיעור, היה לרבי אושעיא למנות דין זה בכלל אלו ששיעורם טפח? ומתרצת הגמרא:

בפלוגתא לא קמיירי!

וכל החמשה שהוזכרו ששיעורם טפח, מודים בהם כולם שכן הוא השיעור.

ואומרת הגמרא:

השתא דאתית להכי

שבפלוגתא לא מיירי,

הא נמי,

הקושיה הקודמת מדוע לא הוזכר דין אבן טפח היוצא מן התנור. אפשר לתרצה ש

פלוגתא היא,

ולכן לא מנה אותו רבי אושעיא.

דקתני סיפא: אמר רבי יהודה: לא אמרו

שרק

טפח

היוצא מהתנור חשוב כמותו ולא כשגדול יותר

אלא

כשהיה אותו הטפח יוצא לאותו הצד שהוא

מן התנור ולכותל,

שהיות והוא מפריע שם לסמוך את התנור לכותל, לכן אם היה שיעור הידית יותר מטפח היתה נקצצת, ולא נחשב כחלק מהתנור. אבל, אם הידית היא לכיון הבית ואין היא מפריעה, אפילו אם היא ארוכה מטפח אין הדרך לקוצצה, ונחשבת חלק מהתנור. נמצא שלרבי יהודה אין הטפח שיעור קבוע, ונחלק בכך על חכמים, וכיון שלא מנה רבי אושעיא דינים השנויים במחלוקת לכן לא הביא את דין הטפח בתנור.

עוד מקשה הגמרא:

והאיכא מסגרת

השולחן שבמקדש שעוביה הוא

טפח,

כמו שנאמר "ועשית שלחן עצי שיטים", ועשית לו מסגרת טפח סביב" [שמות כה, כג - כה].

ומתרצת:

בדכתיבן

השיעור במפורש בתורה

לא קא מיירי!

עוד מקשה הגמרא:

והאיכא כפורת

שעוביה הוא

טפח,

ואין שיעורה מפורש בתורה?

ומתרצת:

בקדשים לא קמיירי!

ומקשה הגמרא עוד:

והאיכא

הלכה בהתר טלטול במבוי בשבת:

דיה לקורה

שמניחים כמשקוף בפתח המבוי

שהיא רחבה טפח!?

ומתרצת:

בדרבנן לא קמיירי!

וכל עיקר איסור טלטול במבוי ותיקוני הקורה הוא רק מדרבנן. ולא עסק רבי אושעיא

אלא בדכתיבן

עיקר דינם בתורה,

ולא מפרשי שיעורייהו

בתורה!

יתיב רב יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה דרב כהנא, ויתיב וקאמר

-

אמר רב יהודה אמר רב: כל שלשה ימים הראשונים

שלאחר הלידה,

תולין את השליא

היוצאת מהאשה,

בולד

שנולד ואומרים ששליתו היא ונתאחרה לצאת, ואין חוששים שמא שלית הולד שלפנינו נימוחה, והשליא היוצאת עתה היא שליא של ולד נוסף שנימוח, ולכן לא ראינוהו. שדרך השליא להתעכב עד שלשה ימים.

אך אם יצאה השליא

מכאן ואילך,

שהתאחרה ביציאתה יותר משלשה ימים,

חוששין לולד אחר,

שהעיכוב הארוך משעת הלידה עד יציאת השליא מוכיח שהיה כאן ולד נוסף שנימוח בתוך השליא היוצאת עתה, ואילו השליא של הולד הקודם נימוחה, ולכן לא ראינוה.

[והנפקא מינה בחשש לולד נוסף הוא בין אם הולד הראשון היה זכר, שאז חוששין שמא הולד השני היה נקבה ויש לה י"ד ימי טומאה . ובין אם הולד הראשון היה נקבה, שהיות והיה הפרש של כמה ימים בין הלידות יש לחוש שבשליא השניה נולדה נקבה נוספת, וצריכים למנות את שמונים הימים מהלידה השניה.

והחומרא בכך היא, שאם הגיע יום השמונים ואחד ללידה הראשונה וראתה דם ונהיתה נדה, וביום הפ"ח שוב ראתה דם, הרי לולי החשש ללידה נוספת היא נטמאת ביום הפ"ח שהוא היום הראשון לי"א ימי זיבה כדין שומרת יום כנגד יום, וטובלת ונטהרת . אך עתה, כיון שיצאה השליא אחר שלשה ימים, ויש חשש שהיא שליא של ולד נוסף, ואותו ולד יתכן והוא נקבה נוספת, ומונה לה שמונים יום מיום צאת השליא - הרי ראית הדם ביום הפ"א ללידה הראשונה היא ראיה בתוך שמונים ימי טהרה של הלידה השניה, ואינה נהיית נדה! וממילא, ראיתה הנוספת ביום הפ"ח ללידה הראשונה אינה ראית זיבה שדינה "שומרת יום כנגד יום" אלא ראיה של "תחילת נידה", המחייבת לנהוג בשבעה ימי נידות ].

אמר ליה רב כהנא

לרב יצחק בר שמואל -

ומי אמר רב הכי

שיתכן שיולד ולד נוסף באיחור של כמה ימים והשליא היא של הולד השני?

והאמר רב: אין הולד

השני

מתעכב אחר חבירו

הראשון

כלום!

ואם כן בודאי שהשליא שייכת לולד הראשון, ונתלה בו גם לאחר יותר משלשה ימים?

אישתיק

רב יצחק בר שמואל, ולא טרח להשיבו .

אמר ליה

רב כהנא -

דלמא כאן

שבתוך ג' ימים תולים בולד,

בנפל,

שכשהראשון הוא נפל אפשר שיתעכב השני בכמה ימים.

כאן

שאין מתעכב כלום,

בבן קימא,

שכשהראשון נולד הוא ולד חי, אין מתעכב אחריו השני כלום?!

אמר ליה

רב יצחק בר שמואל - וכי

את אמרת לשמעתתיה דרב?

ובאת לפרש את דברי רב מעצמך? והרי

בפירוש אמר רב הכי

-

הפילה נפל, ואחר כך הפילה שליא

-

כל שלשת ימים תולין את השליא בולד. מכאן ואילך

-

חוששין לולד אחר. ילדה

ולד חי

ואחר כך הפילה שליא

-

אפילו מכאן ועד עשרה ימים, אין חוששין לולד אחר!

שמואל, ותלמידי דרב, ורב יהודה, הוו יתבי. חליף ואזיל רב יוסף בריה דרב מנשיא מדויל

[שם מקום]

לאפייהו, באלי ואתי

[היה רב יוסף ממהר לבוא לקראתם].

אמר

שמואל :

אתי לן גברא, דרמינן ליה בגילא דחטתא

[כקש של חטה, מגיע לכאן גברא שאפשר לדחותו בשאלות מועטות]

ומרמי ומדחי

[ואפילו עליהן לא ידע להשיב].

אדהכי, אתא

רב יוסף בריה דרב מנשיא.

אמר ליה שמואל: מה אמר רב בשליא?

אמר ליה

רב יוסף:

הכי אמר רב

-

אין תולין את השליא אלא בדבר של קיימא,

שרק אם הפילה ולד השלם בצורתו שהיה יכול לחיות אם היו כלים חדשיו, תולים שהשליא שייכת לו, ואין חוששים לולד אחר. אבל, אם הפילה ולד שצורתו פגומה, ואין יכול לחיות מחמת מומו כגון המפלת גוף אטום או מין חיה בהמה ועוף , חוששים שהשליא היוצאת אחריו אפילו בתוך ג' ימים מהלידה היא של ולד אחר שנימוח.

שיילינהו שמואל לכל תלמידי רב,

האם נכונים דברי רב יוסף

ואמרי ליה הכי

שאכן כן אמר רב.

הדר, חזייה

שמואל

לרב יהודה בישות

והקפיד עליו ששמעה מרב ולא אמרה לו.

בעא מיניה רבי יוסי בן שאול מרבי: המפלת דמות עורב ושליא

אחריו -

מהו?

האם תולים את השליא בעורב, או שחוששים לולד אחר עם השליא?

אמר ליה

רבי:

אין תולין

את השליא

אלא בדבר שיש במינו שליא

, ובעורב אין שליא, אלא מטיל ביצים ומהם בוקעים הגוזלים, ולכן אי אפשר לתלות בו, וחוששים שהיה ולד אחר בשליא .

חזר רבי יוסי בן שאול ושאלו לרבי - היתה

שליא קשורה בו

בעורב -

מהו?

האם גם כאן, כשמוכח על ידי הקשירה שהשליא קשורה לעורב, חיישינן לולד אחר?

אמר ליה

רבי -

דבר שאינו

קיים במציאות

שאלת!

איתיביה: המפלת מין בהמה חיה ועוף, ושליא עמהן

-

בזמן שהשליא קשורה עמהן

-

אין חוששין לולד אחר!