נדה 26a — תלמוד אויף ייִדיש

ואגב הביאור במשנתינו, מבארת הגמרא מדוע הוזכר סנדל במקומות נוספים:

"סנדל" דתנן

גבי בכורות,

שלאחר לידת הסנדל, הולד הבא אחריו הוא בכור לנחלה אך אינו בכור לכהן, לפי שהסנדל נחשב לפטר רחם.

למאי הלכתא

נכתב במשנה שהולד הבא אחרי הסנדל אינו בכור לענין חיוב נתינת ה' סלעים לכהן? והרי כיון שיש עמו ולד נוסף שאינו סנדל, הולד הנוסף יפטור את הרחם וברור שבלידה הבאה אין הולד בכור לכהן?

ומיישבת הגמרא: החידוש הוא באותה לידה עצמה! שאם יצא הסנדל ראשונה אין הולד התאום היוצא עמו לאחריו חייב בבכורה, כי הסנדל הוא הפטר רחם, ולכן חידשה המשנה חידוש

לבא אחריו

שהוא

בכור לנחלה

ונוטל פי שניים בירושת אביהם, אבל,

ואין

הוא

בכור לכהן!

עוד שואלת הגמרא:

"סנדל" דתנן גבי כריתות,

שחייבת עליו קרבן יולדת -

למאי הלכתא?

והרי בין כך צריכה להביא קרבן יולדת משום הולד הנוסף?

ומתרצת: שהחידוש הוא,

שאם תלד

את

הולד

הנוסף

דרך דופן,

שאז פטורה עליו מהקרבן משום שלא ילדה ממקום שמזריעה, ואת ה

סנדל

תלד

דרך רחם,

בלידה רגילה,

דמייתא קרבן

יולדת

אסנדל,

ואפילו שפטורה מלהביא על לידת הולד שיצא דרך הדופן.

ושואלת הגמרא:

ולרבי שמעון, דאמר "יוצא דרך דופן ולד מעליא הוא"

וחייבת קרבן יולדת גם על ולד שיצא דרך דופן,

מאי איכא למימר?

שכיון שגם דרך דופן חייבת קרבן חזרה הקושיה שגם אם פטורה על לידת הסנדל, תביא קרבן על הולד הגמור.

ומתרצת:

אמר רבי ירמיה: שאם תלד ולד בהיותה עובדת כוכבים,

שאינה מטמאה אז בלידה,

וסנדל

תלד

לאחר שנתגיירה

שטבלה לגירותה בזמן הקצר שבין לידת הולד ללידת הסנדל .

דמייתא קרבן אסנדל

בלבד.

אמרוה רבנן קמיה דרב פפא

-

ומי איתנייהו להני שינויי

שטובלת באמצע לידתה בין לידת הולד ללידת הסנדל, ושהסנדל פוטר את תאומו הבא אחריו מהבכורה?

והא תניא: כשהן יוצאין,

הסנדל והולד שעמו,

אין יוצאין אלא כרוכין!

ואם כן, כיצד יכולה לטבול ביניהם? וכיצד הוא פוטר את הולד השני היוצא עמו מהבכורה והרי שניהם יוצאים יחד?

אמר רב פפא: שמע מינה

שאין הולד והסנדל כרוכים זה בזה לכל אורך גופם, אלא

מכרך כריך ליה ולד לסנדל אפלגיה,

שמגיע ראש הולד רק עד לטבורו של הסנדל .

ומשלחיף ליה כלפי רישיה,

שדוחף הולד בראשו את הסנדל כלפי חוץ, ומהטבור ולמעלה הסנדל אינו כרוך בולד.

ובכך מתורצות הקושיות:

גבי בכורות,

ששנינו שפוטר הסנדל את הולד מהבכורה, מדובר

כגון שיצאו

הסנדל והולד

דרך ראשיהם, דסנדל קדים ונפיק,

שחציו העליון, שאינו כרוך בולד, יוצא לבדו ראשונה. וכיון שיצא הסנדל ראשון, רק הוא נחשב כבכור לחיוב נתינת ה' סלעים לכהן, ולא הולד שעמו.

גבי כריתות,

ששנינו שאמו חייבת קרבן יולדת על הסנדל, והעמדנו בגיורת שטבלה בין לידת הולד ללידת הסנדל, מדובר

שיצאו

הסנדל והולד

דרך מרגלותיהם, דולד קדים ונפיק,

שכשיוצאים קודם הרגלים קודמים רגלי הולד לרגלי הסנדל ובמקרה שטבלה לגירותה לאחר יציאת רוב הולד ולפני יציאת הסנדל, חייבת קרבן רק על הסנדל.

רב הונא בר תחליפא משמיה דרבא אמר: אפילו תימא

שהיו הסנדל והולד

מצומצמין,

ששוכבים לכל אורכם זה לצד זה, אפשר לתרץ. אולם

ואיפוך שמעתתא

שנהפוך את האוקימתות של רב פפא.

גבי בכורות

איירי

שיצאו דרך מרגלותיהם

שרק יציאת רוב הגוף נחשבת ללידה!

ולד, דאית ביה חיותא, סריך,

מחזיק עצמו בשעת לידה

ולא נפיק

ואינו יוצא מיד, אבל

סנדל דלית ביה חיותא שריק,

מחליק,

ונפיל,

ולכן הוא יוצא ראשון, והוא הבכור.

גבי כריתות

איירי

שיצאו דרך ראשיהן!

ולד דאית ביה חיותא, מדנפיק רישיה הויא לידה,

דקיימא לן "יצא ראשו הרי הוא כילוד", ואין צורך שיצא רוב הגוף. אבל

סנדל,

למרות שראשו יוצא בעת ובעונה אחת עם ראש הולד, בכל זאת, כיון שאין בו חיות אין יציאת ראשו נקראת לידה, שראש בלא חיות הוא כשאר האברים, ורק

עד דנפיק רוביה,

נחשב שנולד ולפיכך יכולה להספיק לטבול ולהתגייר בין יציאת ראשו של הולד ליציאת רוב הגוף של הסנדל , ובמקרה שכזה תתחייב בקרבן משום הסנדל שהיתה לידתו לאחר הגירות.

מתניתין:

שליא

[שק ההריון, שבו הולד] הנמצאת

בבית

-

הבית טמא

משום אהל המת.

ומסבירה המשנה:

לא

שהבית טמא משום

שהשליא

עצמה נחשבת

ולד. אלא,

לפי

שאין

שליא בלא ולד,

ובודאי יש בה ולד מת, והולד הוא המטמא את הבית.

רבי שמעון אומר

: הבית טהור, כי -

נימוק הולד עד שלא יצא,

ונעשה הולד דם, ונתערב דם הולד בדם הלידה והתבטל בו ברוב, ואין הוא מטמא משום מת.

גמרא:

תנו רבנן: שליא

-

תחלתה

[בתחלת ברייתה],

היא דומה לחוט של ערב

[שהוא עבה יותר מחוט השתי]

וסופה

כשגדילה ומתרחבת -

דומה

ברחבה

לתורמוס! וחלולה

-

כחצוצרת!

ואין שליא פחותה מטפח!

רבן שמעון בן גמליאל אומר: שליא דומה לקורקבן של תרנגולין

164 , שהדקין

[המעיים]

יוצאין ממנה!

תניא רבי אושעיא, זעירא דמן חבריה

:

חמשה

דברים

שיעורן טפח

-

ואלו הן: שליא, שופר, שדרה, דופן סוכה, והאזוב

166 .

א.

שליא הא דאמרן,

שכל שליא שגודלה טפח, ואם הפילה דבר קטן יותר בודאי שאינו שליא.

ב.

שופר

-

דתניא: כמה יהא שיעור שופר? פירש רבי שמעון בן גמליאל: כדי שיאחזנו בידו,

בארבע אצבעותיו,

ויראה

מן השופר

לכאן ולכאן

167 ,

והשיעור הנצרך לכך הוא

טפח.

שבגמרא במנחות [מא, ב] מבואר שטפח שיערו ארבעה אגודלים, וכיון שהאגודל רחב משאר האצבעות לא יכוסה שופר שארכו טפח על ידי ארבע אצבעות אחרות .

ג.

שדרה, מה היא? דאמר רב פרנך אמר רבי יוחנן: שדרו של לולב,

ללא העלים שמעליו,

צריך שיהא יוצא,

למעלה

מן ההדס

-

טפח!

ד.

דופן סוכה

-

דתניא: שתים

מהדפנות של הסוכה צריכות להיות

כהלכתן,

באורך ז' טפחים, אבל דופן

שלישית

-

אפילו

אם אורכה רק

טפח,

כשרה הסוכה.

ה.

אזוב

-

דתני רבי חייא,

אזוב שבו מזים על המצורע, וכן האזוב הנצרך לשריפת הפרה אדומה , שיעורו -

טפח!

אמר רבי חנינא בר פפא: דריש שילא, איש כפר תמרתא: תלת

דברים שנאמרו ב

מתניתא

מפי התנאים, והם שליא, שופר, ודופן סוכה.

ותרתי

דברים שנאמרו ב

שמעתתא

מפי האמוראים, והם שדרה של לולב, ואזוב,

שיעורא

-

טפח!

ומקשה הגמרא: וכי

תרתי

שמעתתא יש? והרי רק

חדא היא,

שדרת לולב, כי אזוב הוא מתניתא דתני רבי חייא?!

ומתרצת:

אמר אביי: אימא "אמר רבי חייא: אזוב

-

טפח"

. ולא "תני רבי חייא", שלא מתניתא היא, שאמר רבי חייא בשם התנאים אלא רבי חייא מעצמו אמרה, ולכן נחשבת מימרא זו כ"שמעתתא".

ושואלת הגמרא:

ותו ליכא

יותר מחמשת הדברים ששיעורן טפח?

והאיכא

אהל קטן שהוא

טפח

באורכו

על טפח

ברוחבו,

על רום טפח, מרובע,

ובתוכו כזית מהמת -

מביא את הטומאה,

לכל חלל האהל, ומטמא את כל מה שבתוכו על אף שאינם נוגעים במת. וכמו כן

וחוצץ בפני הטומאה

שאם נמצא כלי על האהל, והטומאה עצמה בתוך האהל חוצץ האהל בין הטומאה לכלי ונשאר הכלי טהור. אך אם לא היה האהל גבוה טפח היתה הטומאה שמתחתיו נחשבת כ"טומאה רצוצה" שעולה עד לרקיע, ומטמאה את הכלי שעל גביו, אולם לא היתה מטמאה את המונח בצד הטומאה, ואפילו שהוא בתוך האהל.

ומתרצת הגמרא:

"טפח"

כשלעצמו

קאמרינן

שחמשה דברים שיעורן הוא טפח. אבל

"טפח על טפח"

-

לא קאמרינן!

וממשיכה הגמרא לשאול:

והאיכא: אבן היוצא מן התנור

[עד]

טפח, ומן הכירה

[עד]

שלש אצבעות

הרי היא

חבור!

והיינו: שהתנור והכירה העשויים מחרס מטמאים את האוכל הנוגע בהם מגבם. ואם יש לתנור או לכירה ידית, מטמאה אותה הידית המחוברת לתנור כאילו היא התנור בעצמו. אך אם אותה הידית היא גדולה מדי, בדרך כלל מסירים אותה, ולכן אינה נחשבת לחלק מתנור, ואין היא מטמאה את הנוגע בה. ושעורה של הידית הנצרכת לכלי שונה בין תנור לכירה, שלתנור שהוא גדול ויש בו מקום לשפיתת שתי קדירות, נצרכת ידית שאורכה טפח. אבל לכירה שהיא קטנה ואין בה מקום אלא לכירה אחת , די בידית באורך שלש אצבעות, ואם ארוכה היא יותר נקצצת.

ומתרצת הגמרא:

כי קאמרינן

שישנם חמשה דברים ששיעורן טפח -

היכא דבציר מטפח לא חזי,

ששיעור טפח הוא השיעור הקטן ביותר.

אבל הכא, כל שכן ד

אבן שהיא

בציר מטפח "יד תנור" הוא,

שכאן שיעור הטפח הוא השיעור הגבוה ביותר להחשב ידית, וכל שכן אבן הקטנה מטפח שלא יקצצוה ותשמש כולה כידית הכלי.