נדה 17a — תלמוד אויף ייִדיש

ג.

ומשתין מים

ערום לפני מטתו

ד.

ומשמש מטתו בפני כל חי.

אמר ליה רב יהודה לשמואל: ו

כי

אפילו לפני עכברים

אין לשמש?

אמר ליה: שיננא. לא

לפני בעלי חיים אמרו.

אלא, כגון של בית פלוני

-

שמשמשין מטותיהן בפני עבדיהם ושפחותיהם. ואינהו

-

מאי דרוש?

[בראשית כ]

"שבו לכם פה עם החמור"

-

עם

[

ע' פתוחה

]

הדומה לחמור

, שאין העבדים נחשבים לענין זה כבני אדם שגנאי לשמש בפניהם אלא כחמורים גרידא שמותר לשמש לפניהם.

רבה בר רב הונא מקרקש

מצלצל ומרעיש ב

זגי דכילתא

, בפעמוני הכילה שמסביב למיטתו, כדי למנוע נוכחות בני הבית בשעת תשמיש. ועיין תוס'.

אביי באלי

מגרש ומפריח אפילו

דידבי

, זבובים שסביב למיטתו, כדי שלא ישמש אפילו לא בפניהם.

רבא באלי

מגרש ומפריח אפילו

פרוחי

יתושים.

אמר רבי שמעון בן יוחי: ה' דברים הן שהעושה אותן מתחייב בנפשו

[מסתכן בכך],

ודמו בראשו

[ומתחייב בעונש על כך שסיכן את עצמו]:

א.

האוכל

שום קלוף, ובצל קלוף, וביצה קלופה

.

ב.

והשותה

משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה

.

ג.

והלן בבית הקברות

.

ד.

והנוטל צפרניו וזורקן לרה"ר

.

ה.

והמקיז דם ו

סמוך להקזה הוא

משמש מטתו.

ומבארת הגמרא: א.

האוכל שום קלוף

:

ואע"ג דמנחי

השומים הקלופים

בסילתא

בסל

ומציירי וחתימי

וצרורים וחתומים בחותמת, כי -

רוח רעה שורה עליהן.

ולא אמרן אלא דלא שייר בהן עיקרן

, השורשים,

או קליפתן

.

אבל שייר בהן עיקרן או קליפתן

-

לית לן בה.

ב.

והשותה משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: והוא שלנו בכלי מתכות. אמר רב פפא: וכלי נתר ככלי מתכות דמו.

וכן אמר רבי יוחנן: והוא שלנו בכלי מתכות, וכלי נתר ככלי מתכות דמו.

ג.

והלן בבית הקברות

:

ועושה כן

כדי שתשרה עליו

"

רוח טומאה

" [עיין רש"י] כי

זימנין דמסכנין ליה.

ד.

והנוטל צפרניו וזורקן לרשות הרבים.

מפני שאשה מעוברת עוברת עליהן, ו

זה גורם לה שתהא

מפלת

עוברה.

ולא אמרן אלא דשקיל

שגוזז את צפורניו

בגנוסטרי

במספרים.

ולא אמרן אלא דשקיל דידיה ודכרעיה

של הידים והרגליים בפעם אחת.

ולא אמרן אלא דלא גז מידי בתרייהו, אבל גז מידי בתרייהו

-

לית לן בה.

ומסיקה הגמרא:

ולא היא,

שאין שלשת הסייגים האלו נכונים. אלא -

לכולה מילתא חיישינן.

תנו רבנן: ג' דברים נאמרו בצפרנים

;

שורפן

-

חסיד, קוברן

-

צדיק

[והחסיד עדיף ממנו, כי אם קובר יש חשש שמא יחזור ויתגלה.] וה

זורקן

-

רשע.

ה.

והמקיז דם ומשמש מטתו.

דאמר מר: מקיז דם ומשמש מטתו

-

הויין לו בנים ויתקין

חלשים.

הקיזו שניהם ושמשו

-

הויין לו בנים בעלי ראתן

[החולים במחלה הנקראת ראתן [עיין רש"י]

.

אמר רב: ולא אמרן אלא דלא טעים מידי

אחרי ההקזה.

אבל טעים מידי

-

לית לן בה.

אמר רב חסדא: אסור לו לאדם שישמש מטתו ביום, שנאמר

[ויקרא י"ט]

"ואהבת לרעך כמוך

"

.

ומבארת הגמרא:

מאי

כיצד

משמע

זאת מהפסוק?

אמר אביי

: כי

שמא יראה בה דבר מגונה

כשישמש ביום

ותתגנה עליו

, ולא יאהבנה, והתורה אמרה "ואהבת לרעך כמוך"

.

אמר רב הונא: ישראל

קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום.

אמר רבא: ואם היה בית אפל

-

מותר

.

ותלמיד חכם

היודע לנהוג בצניעות -

מאפיל בכסותו ומשמש.

ומקשה הגמרא: והא

תנן: או תשמש לאור הנר!

ומשמע שכך יש לנהוג לכתחילה!? ומתרצת:

אימא: תבדוק לאור הנר.

עוד מקשה הגמרא:

תא שמע: אע"פ שאמרו המשמש מטתו

לאור הנר

-

הרי זה מגונה!

ומשמע שהוא רק גנאי ולא איסורא.

ומיישבת:

אימא: הבודק מטתו לאור הנר

-

הרי זה מגונה.

ומוסיפה הגמרא להקשות:

תא שמע: ושל בית מונבז המלך היו עושין ג' דברים

בעניני טהרה,

ומזכירין אותן

על כך

לשבח

:

היו משמשין מטותיהם ביום, ובודקין מטותיהם במילא פרהבא,

בכותנה,

ונוהגין טומאה וטהרה בשלגים

וכדמפרשינן לקמן].

קתני מיהא

-

משמשין

מטותיהן ביום!?

ומתרצת:

אימא: בודקין מיטותיהן ביום.

הכי נמי מסתברא

שהכונה היא שהיו בודקין מיטותיהן ביום.

דאי סלקא דעתך משמשין

ביום, קשה: וכי

מזכירין אותן לשבח

על כך!?

ודוחה הגמרא:

אין הכי נמי

שמזכירין לשבח על ששמשו ביום ולא בלילה. לפי שעשו זאת לצורך נשותיהם -

דאגב דאיכא

בלילה

אונס שינה

, שהם עייפים,

מגניא באפיה

[עיין רש"י].

ו

מה שהיו

בודקין מטותיהן במילא פרהבא

-

מסייע ליה לשמואל

.

דאמר שמואל: אין בודקין את המטה אלא בפקולין, או בצמר נקי ורך.

אמר רב: היינו דכי הואי התם

, בארץ ישראל,

בערבי שבתות

[שהוא זמן עונה של תלמידי חכמים],

הוו אמרי: מאן בעי

"

פקולי בנהמא

"! [נהמא הוא לחם, והוא כינוי לתשמיש],

ולא ידענא מאי קאמרי.

אמר רבא: הני שחקי דכיתנא

בגדים בלויים של פשתן -

מעלי לבדיקה.

ופרכינן:

איני, והא תנא דבי מנשה: אין בודקין את המטה לא בעד אדום, ולא בעד שחור, ולא בפשתן

[כיון שאינו לבן, ואין הדם ניכר אלא בעד לבן],

אלא בפקולין או בצמר נקי ורך!

ומשנינן:

לא קשיא

.

הא

ששנינו בדבריו של תנא דבי מנשה שאין בודקין בפשתן, הוא

בכיתנא,

בפשתן עצמו שאין בודקין.

הא

שאמר רבא שבודקין הוא -

במאני דכיתנא.

בבגדי פשתן שבהם ניכר הדם יותר.

ואיבעית אימא: הא והא במאני דכיתנא

.

הא

-

בחדתי, הא

-

בשחקי

שבהם ניכר הדם יותר.

שנינו בברייתא שהיו

נוהגין טומאה וטהרה בשלגין.

תנן התם: שלג אינו לא אוכל ולא משקה.

חישב עליו לאכילה

-

אינו מטמא טומאת אוכלין

.

אבל אם חישב עליו

למשקה

-

מטמא טומאת משקין.

נטמא מקצתו

-

לא נטמא כולו,

שכל יחידה בשלג נחשבת כיחידה לעצמה.

נטהר

מקצתו

על ידי "זריעתו" במי מקוה [עיין ברש"י כיצד היא הזריעה המטהרת] -

נטהר כולו.

ושואלת הגמרא:

הא גופא קשיא

.

אמרת נטמא מקצתו

-

לא נטמא כולו

.

והדר תני

"

נטהר מקצתו

-

נטהר כולו

" -

למימרא דנטמא כולו

, וקשה: כיצד נטמא כולו?

אמר אביי: כגון שהעבירו

לשלג

על אויר תנור

העשוי מחרס.

דהתורה העידה על כלי חרס

שהוא מטמא מאוירו את כל האוכלים והמשקים שבתוכו,