נדרים 73b — תלמוד אויף ייִדיש

מתניתין:

בוגרת

מאורסת, וכן נערה המאורסה,

ששהתה י"ב חדש.

וכן אלמנה

המאורסת

ששהתה ל' יום

-

רבי אליעזר אומר: הואיל ובעלה חייב במזונותיה

כיון שכבר הגיע זמן שתקנו להם חכמים להינשא -

יפר

הבעל לבדו

את נדריה,

ללא שותפות האב, כאילו כבר נשאה לאשה.

וחכמים אומרים: אין הבעל מיפר

-

עד שתכנס לרשותו.

גמרא:

אמר רבה: רבי אליעזר ו"משנה ראשונה"

-

אמרו דבר אחד

[אותו דין].

דתנן

במסכת כתובות [נז א]:

נותנין לבתולה

המאורסתזמן של

י"ב חדש לפרנס

את

עצמה.

הגיע י"ב חדש

ולא נישאו -

אוכלת משלו

[משל הבעל, שמזונותיה עליו].

ו

אם היא מאורסת לכהן -

אוכלת בתרומה

[כדין אשת כהן].

אבל

אם ארוסה הכהן מת, והרי היא ממתינה ליבום [ואפילו אם המתינה ליבום י"ב חודש] -

היבם, אינו מאכיל

ה

בתר ומה.

אם

עשתה

[חלפו עליה]

ששה חדשים בפני הבעל

ולאחר מכן מת הבעל וחלפו עליה עוד

ששה חדשים בפני היבם

ונמצא שהמתינה כבר י"ב חודש,

ואפילו כולן

[חלפו עליה כל הי"ב חודש]

בפני הבעל

ו

חסר

מתוך הי"ב חודש

יום א'

,

או כולן בפני היבם

ו

חסר יום א'

.

אינה אוכלת בתרומה

[ורק אם המתינה י"ב חודש שלמים בפני הבעל אז אוכלת בתרומה].

זו משנה ראשונה,

הסוברת שהגעת זמן הנישואין מחשיבה? אותה לנשואה

.

אבל,

בית דין של אחריהם אמרו, אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה

, ואין די בכך שכבר התחייב במזונותיה.

ונמצא, שרבי אליעזר, האומר שהיא נחשבת נשואה לענין הפרת נדרים משעת הגעת זמן הנישואין, סובר כמו משנה ראשונה, שהיא נחשבת נשואה לענין זה שדינה כאשת כהן, ואוכלת בתרומה - משעת הגעת זמן הנישואין.

אמר ליה אביי

לרבה:

דלמא לא היא

[אולי אין שייכות בין דברי רבי אליעזר לדברי המשנה ראשונה. כי מדברי רבי אליעזר אין ראיה כדברי המשנה ראשונה, ומדברי המשנה ראשונה אין ראיה כדעת רבי אליעזר].

ד

עד כאן לא קא אשמעינן משנה ראשונה אלא ל

ענין

מיכל בתרומה,

שזהו רק דין

דרב נן.

כי מדאורייתא אף מאורסת לכהן אוכלת בתרומה, ורק רבנן תקנו שאינה אוכלת תרומה קודם שתינשא משום החשש שמא תאכיל מהתרומה לאחיה ואחיותיה, וכיון שהגיע זמן הנישואין, ומזונותיה עליו, תקנו רבנן שתחשב כנשואה לענין זה.

אבל

הפרת

נדרים,

שהוא דין

דאורייתא, אימא לא

מועילה הגעת זמן [שהיא תקנת חכמים] להחשיבה כנשואה לענין זה.

ו

כן,

עד כאן לא שמעת ליה לרבי אליעזר

שמשעת הגעת הזמן היא נחשבת נשואה,

אלא גבי

הפרת

נדרים.

ויש לכך טעם מיוחד,

כדרב פנחס משמיה דרבא.

דאמר

רב פנחס בשם רבא, כי הטעם שבעל מפר נדרי אשתו, הוא משום ש

כל

אשה

הנודרת

-

על דעת בעלה היא נודרת.

ואם כן שייך טעם זה אף כשהגיע זמן הנישואין, כי היות והוא חייב במזונותיה בהגעת הזמן, הרי היא נודרת על דעתו.

אבל

לגבי אכילת

תרומה,

אין סיבה בכך שהוא מפרנסה בהגעת הזמן, כדי להחשיבה כנשואה. ולכן,

אפילו

שאיסור אכילתה של ארוסה לכהן בתרומה אינו אלא

מדרבנן, נמי לא אכלה.