נדרים 73a — תלמוד אויף ייִדיש

ודחינן:

הכא נמי, דאמר ליה

הבעל לאפוטרופוס:

לכי שמענא מיפר לה

שההפרה תחול כאשר אשמע את הנדר.

ומקשינן על זה:

לכי שמע ליפר לה

מדוע מינה הבעל את האפוטרופוס להפר, הלא בלאו הכי לא תחול ההפרה עד שישמע הבעל בעצמו את הנדר, ואם כן כאשר ישמע יפר לה הבעל בעצמו?

ומתרצינן:

הוא סבר

[סבר הבעל בלבו]

דלמא מטרידנא

[שמא אהיה טרוד כשאחזור] ולא אספיק להפר את הנדרים, ולכן אמר לאפוטרופוס שיפר מיד, ותחול ההפרה כאשר ישמע הבעל את הנדרים , .

בעי רמי בר חמא

:

חרש

-

מהו שיפר לאשתו?

וצדדי הספק הם:

האם משמעות דברי הכתוב "ושמע אישה" היא, שאפילו

אם תמצא לומר

ש

בעל מיפר בלא שמיעה

ואין צורך שישמע בפועל, זה

משום ד"בר מישמע" הוא,

ויכול להתקיים בו הפסוק "ושמע אישה".

אבל חרש, דלאו "בר מישמע" הוא,

ואי אפשר שיתקיים בו "ושמע אישה",

היינו דרבי זירא

[דומה דין זה לדין של רבי זירא].

דאמר רבי זירא

:

קרבן מנחה, הקרב מסולת בלולה בשמן, יש להביאו בכלי ובשיעור הראוי לבלול בו את הסולת עם השמן.

וקבעו חכמים שיעור של ששים עשרונים קמח, שעד שיעור זה נבללים היטב הסולת והשמן, אבל מעבר לזה אין הם נבללים היטב.

אך אין צורך לבלול בפועל את השמן והסולת כדי שתהיה המנחה כשרה, אלא די ליצוק את השמן בכלי של הסולת, באופן שיהיה הקמח והשמן "ראוים לבלילה".

אך אם יתן את הקמח והשמן בשיעור הגדול מששים עשרונים, שאז אין השמן והסולת ראויים להבלל יחד, יעכב הדבר את כשרות קרבן המנחה. וכך אמר רבי זירא:

כל הראוי לבילה,

בלילה - אז

אין

ה

בילה

בפועל

מעכבת בו,

ואין צורך לבלול בפועל.

ו

אולם,

כל שאינו ראוי לבילה

[כגון שהמנחה היא יותר משישים עשרונים, ואינה נבללת יפה עם השמן],

אז

אי אפשרות ה

בילה

-

מעכבת בו,

והמנחה פסולה .

והוא הדין בהפרת בעל חרש, כיון שאינו ראוי לשמיעה, חסרון אפשרות השמיעה מעכב בו, ואינו יכול להפר בלא שמיעה.

או דלמא

שהדין של "

ושמע אישה

",

לא מעכב

כלל, ואין צורך שיהא ראוי לשמיעה?

אמר רבא

:

תא שמע

מהא דתניא:

"ושמע אישה"

-

פרט לאשת חרש.

שמע מינה,

מיעטה התורה בפירוש אשת חרש, שאי אפשר לבעלה להפר לה נדרה

.

איבעיא להו

:

בעל, מהו שיפר לשתי נשיו בבת אחת?

האם מה שכתוב בתורה "יניא

אותה",

הוא ב

דוקא,

אותה לבדה, ולא שתי נשיו כאחת.

או לאו דוקא

34 .

אמר רבינא

[ופשט רבינא מברייתא]:

תא שמע: אין משקין

מי סוטה ל

שתי סוטות כאחת, מפני שלבה גס בחבירתה

ואם תראה אחת שחברתה טהורה, תגיס ליבה ולא תודה שאכן נטמאה.

רבי יהודה אומר: לא מן השם הוא זה

[אין הטעם מפני זה].

אלא, משום שנאמר "וְהִשְׁקָהּ",

ודרשינן: מהא שכתוב והשקה במפיק ה"א, שמשמע

אותה לבדה.

ואם כן, נמצא שספק דידן תלוי במחלוקת תנא קמא ורבי יהודה האם לשון "אותה" משמע אותה לבדה, או לא .