נדרים 40a — תלמוד אויף ייִדיש

רב חלבו חלש

[חלה].

נפק אכריז רב כהנא

:

רב חלבו באיש,

חלה!

לא איכא דקא אתי

[לא נכנס אף אדם לבקרו].

אמר להו

רב כהנא: וכי

לא כך היה מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה,

ו

לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס רבי עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו

-

חיה.

אמר לו

אותו תלמיד לרבי עקיבא:

רבי, החייתני!

לאחר אותו מעשה

יצא רבי עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים

-

כאילו שופך דמים!

שהרי לולי שביקר רבי עקיבא את אותו תלמיד, וכיבד וריבץ לפניו, לא היה חי!

כי אתא רב דימי, אמר: כל המבקר את החולה

-

גורם לו שיחיה.

וכל שאינו מבקר את החולה

-

גורם לו שימות.

והוינן בה:

מאי גרמא?

למה נתכוין רב דימי במה שאמר שמי שאינו מבקר את החולה - גורם לו שימות?

אילימא

שנתכוין לומר, ש

כל המבקר את החולה

-

מבקש עליו רחמים שיחיה, וכל שאין מבקר את החולה

-

מבקש עליו רחמים שימות,

מבקש עליו

שימות

-

סלקא דעתך?

האם יתכן שמי שאינו מבקרו, מבקש עליו שימות?!

אלא,

לכך נתכוין רב דימי: יש חולה שראוי לבקש עליו שימות, כגון שמצטער הרבה בחליו. והמבקר את החולה, מועילה תפילתו אף להחיות את החולה, ולא מבעיא שמועילה לבקש עליו שימות.

ואילו

כל שאין מבקר חולה

-

אין מבקש עליו רחמים, לא שיחיה, ולא שימות.

דהיינו, שאף בחולה שראוי לבקש עליו שימות, אם אינו מבקרו, אינו מהנהו אף בהנאה זו.

רבא, יומא קדמאה דחליש

[ביום הראשון שחלה]

אמר להון: לא תיגלו לאיניש

שחליתי,

דלא לתרע מזליה,

כי אולי על ידי בקשה מועטת שיבקש שונאי את רעתי, יתווסף חוליי. רא"ש

.

מכאן ואילך, אמר להון: פוקו ואכריזו בשוקא

[צאו והכריזו בשוק שחליתי].

דכל דסני לי

-

ליחדי לי

[שכל מי ששונא אותי

\- ישמח],

וכתיב: "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' וגו' והשיב מעליו אפו".

ואם כן, יועיל לי הדבר שאבריא.

ודרחים לי

[ואילו אוהבי],

ליבעי עלי רחמי

[יתפלל עלי].

אמר רב: כל המבקר את החולה

-

ניצול מדינה של גיהנם. שנאמר: "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'".

אין דל

-

אלא חולה

,

שנאמר: "מדלה יבצע ני".

אי נמי, מן הדין קרא

שנאמר באמנון:

"מדוע אתה ככה דל בן המלך בבקר בבקר וגו'".

ו

אין רעה אלא גיהנם, שנאמר: "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה".

ואם ביקר

את החולה -

מה שכרו?

ותמהינן:

מה שכרו?! כדאמר

רב לעיל, שהמבקר את החולה

ניצול מדינה של גיהנם!

אלא, מה שכרו

של המבקר את החולה,

בעולם הזה?

כפי שנאמר בהמשך הפסוק:

"ה' ישמרהו ויחייהו ואושר בארץ ואל תתנהו בנפש אויביו".

וכך הוא פירושו של הפסוק:

"ה' ישמרהו"

-

מיצר הרע.

"ויחייהו"

-

מן היסורין.

"ואושר בארץ"

-

שיהו הכל מתכבדין בו.

"ואל תתנהו בנפש אויביו"

-

שיזדמנו לו ריעים כ

ריעיו של

נעמן, שריפו את צרעתו

[דהיינו, עבדיו של נעמן, שנתנו לו עצה שיקבל את דבריו של הנביא ויטבול בירדן, ועל ידי אותה עצה - נתרפא מצרעתו].

ואל יזדמנו לו ריעים כ

ריעיו של

רחבעם, ש

על ידי עצתם הרעה -

חילקו את מלכותו.

תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אם יאמרו לך ילדים: בנה! וזקנים יאמרו לך: סתור!

שמע לזקנים, ואל תשמע לילדים.

לפי

שבנין ילדים

-

סתירה, וסתירת זקנים

-

בנין.

וסימן לדבר

: מעשה

רחבעם בן שלמה

בתחילת מלכותו, ששמע לעצת הילדים [הצעירים] שיעצו לו להכביד עולו על העם, ולא שמע לעצת הזקנים שיעצו לו להקל עולו, ועל ידי כך מרד בו העם, ונתחלקה מלכותו.

אמר רב שישא בריה דרב אידי: לא

ליסעוד

איניש קצירא

[לא יבקר אדם את החולה],

לא בתלת שעי קדמייתא

[לא בשלש שעות ראשונות של היום],

ולא בתלת שעי בתרייתא דיומא, כי היכי דלא ליסח דעתיה מן רחמי

[כדי שלא יסיח דעתו מבקשת רחמים].

והיינו, משום שב

תלת שעי קדמייתא

-

רווחא דעתיה של החולה

[החולה מרגיש עדיין טוב], וסבור המבקר שאין צורך לבקש עליו רחמים.

ואילו בשלש שעות

בתרייתא

-

תקיף חולשיה,

תקפה על החולה מחלתו, וסבור המבקר שאין עוד תקוה, ומתייאש מן הרחמים.

אמר רבין אמר רב: מניין שהקדוש ברוך הוא זן את החולה?

שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי וגו'".

ואמר רבין אמר רב: מניין שהשכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה?

שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי".

תניא נמי הכי: הנכנס לבקר את החולה, לא ישב לא על גבי מטה, ולא על גבי ספסל, ולא על גבי כסא. אלא מתעטף

-

ויושב על גבי קרקע.

והטעם,

מפני שהשכינה שרויה למעלה

ממטתו של חולה, שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי".

ואם המבקר ישב על גבי מטה וכדו', נמצא שהוא גבוה ממקום שכינה .

ואמר רבין אמר רב: מטרא במערבא

[כשיורד מטר בארץ ישראל] -

סהדא רבה פרת

[מעיד עליו נהר הפרת]. שכאשר מי נהר פרת מתרבים, בידוע שאף שלא ירדו גשמים כאן, בבבל, ירדו גשמים בארץ ישראל.

ונפקא מינה, שאסור לטבול אז בפרת. לפי שאין ה"נוטפין", דהיינו מי גשמים, מטהרין כשהם "זוחלין" [כמו מי הנהר, שהם זורמים], אלא רק באשבורן. דהיינו, כשהם נמצאים במקום אחד, ללא זרימה.

הטבילה לטהרה יכולה להיות בשתי אפשרויות:

טבילה במי מעיין, או טבילה ב"מי בור", הנקרא "מקוה".

מי המעיין מטהרים את הטובל בהן, בין אם הם עומדים ובין אם הם זורמים ["זוחלין"]. אך מי המקוה אינם מטהרים אלא אם הם מכונסים במקום אחד, ללא זרימה כל שהיא.

הנהרות, האגמים, והימים, וכן הבארות שנובעים מהם מים חיים, מקורם במי מעיין הוא, ויכולים לטבול בהם גם בשעה שהם זורמים, או שהם נעים ונדים הנה והנה.

ומאידך, מי גשמים או מי שלגים שהפשירו, אינם נחשבים למי מעיין, והם יכולים לטהר רק כאשר הם מכונסים במקום אחד, במקוה, ללא זרימה.

לרוב מי הגשמים והשלגים שהפשירו, נשפכים אל הנהרות, והם אינם מהווים את רוב המים של הנהר. אך אם אירע בזמן מסויים של השנה שרבו מי הגשמים [הנקראים "נוטפים"] על המים שבנהר הנובעים ממעיינות [הנקראים "זוחלים"] - נפסלים מי הנהר הזה לטבילה למשך התקופה הזאת.

כדתניא בספרי: "אי מה מעיין מטהר בזוחלין, אף מקוה מטהר בזוחלין, תלמוד לומר: אך מעין ובור. מעיין מטהר בזוחלין, ומקוה - באשבורן" .

ולכן, כשיש מקום לחשוש שמא רבו מי הגשמים הנקראים "נוטפין", על מי הנהר הנובעים ממעיינות, הנקראים "זוחלין" - אסור לטבול בנהר.

והיינו דווקא כשהנהר גדול הרבה. אבל אם היה הולך לאטו, או שלא נתרבה אלא מעט, שאז אין מקום להסתפק ברביית נוטפין - מותר. כדתניא בתוספתא: "העיד רבי אלעזר בר צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין - שהם כשרים".

ופליגא

דברי רבין - א

דשמואל.

דאמר שמואל: נהרא

-

מכיפיה

[מסלעו, ממקורו]

מתבריך.

כלומר, שאף שאנו רואים שכשהגשמים יורדין - הנהרות גדלים, מכל מקום עיקר רבויין - ממקורן הוא.

כדאמרינן במסכת תענית [כ"ה ע"ב]: "אין לך כל טפח וטפח יורד מלמעלה, שאין תהום עולה לקראתו טפחיים".

אם כן, הרי לעולם הזוחלין רבין על הנוטפין, שהרי כנגד טפח של גשמים שירדו - עולים טפחיים כנגדו ממעיין. לכן לשיטת שמואל מותר לטבול בנהרות לעולם, אפילו כשנראה לעין שנתרבו הרבה מחמת המטר.

ופליגא

דברי

שמואל

אלו -

אדשמואל

[על דברי שמואל במקום אחר]!