נזיר 28b — תלמוד אויף ייִדיש

ומבארת הגמרא את טעם מחלוקת תנא קמא ורבי עקיבא במשנתנו אם יכול הוא להפר אחר שחיטה וקודם זריקה:

תנא דידן סבר

: יכול הוא להפר כל עוד אסורה היא ביין, ולכן:

רק משנזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר, ד

כיון דאיזדריק עלה דם לאלתר שריא בחמרא

[היות ונזרק עליה אחד מן הדמים, מיד מותרת היא ביין]

והא לית לה ניוול

[ואז פסק עינויה], ולכן הדין תלוי בזריקת דם ולא בשחיטה.

ורבי עקיבא סבר

:

אפילו

רק

אישתחיטת

[נשחטה] ה

בהמה

, שוב

אינו יכול להפר, משום הפסד קדשים

, שהרי אם יפר לה קודם שנזרק הדם, שוב לא יוכל לזרוק את הדם כדמפרש הגמרא טעמא ואזיל, ויצאו הקרבנות לבית השריפה, שהרי בלא זריקת דם אין הבשר ניתר באכילה.

היה סבור רבי זירא בטעם הדבר שאינו יכול לזרוק את הדם אחר ההפרה, שהוא משום שאחר ההפרה אינו יכול לזרוק את הדם לשם שלמי נזיר, כי כבר אינם שלמי נזיר אלא שלמי נדבה, ואסור לזרוק את הדם לשם דבר שלא היו עומדים לו קודם שחיטה; ולפיכך:

מתקיף לה רבי זירא: ואמאי

, כלומר: מה בכך שלא עמדו הקרבנות לשלמי נדבה קודם שחיטה, וכי משום זה אסור לזרוק את הדם!?

לזרוק דמן

של הבהמה שנשחטה

שלא לשמן

[שלא לשם שלמי נזיר],

ויתיר בשר באכילה

, ולא ייפסדו הקדשים!?

מי לא תניא

[האם לא למדנו בברייתא שמותר הוא לזרוק את הדם]:

כבשי עצרת

הבאים עם שתי הלחם

ששחטן

שלא לשמן

דהיינו לשם שלמי נדבה, ומתוך כך אינם עולים לחובת "כבשי עצרת" כדין זבחים שנזבחו שלא לשמן, שאינם עולים לבעלים לשם חובה.

או ששחטן לפני זמנן

בערב עצרת

או לאחר זמנן

במוצאי עצרת, ובטל מהם שם "כבשי עצרת",

הדם יזרק והבשר יאכל

.

וכששחטן ביום טוב שלא לשמן, צריך לזרוק את הדם ביום טוב [כדי שלא ייפסל בלינה] ואינו חושש לאיסור "מתקן",

ואם היתה שבת לא יזרק

מפני שהוא כמתקן את הבשר ואסור מדרבנן,

ואם זרק

בשבת

הורצה להקטיר אימורין לערב

.

הרי מוכח שמותר לזרוק את הדם לשם שלמי נדבה, שהרי בהכרח לשם נדבה הוא זורקן כי לכך הם עומדים, ואף על פי שלא היו עומדים הכבשים לזה קודם שחיטה.

אמרי

בני הישיבה לתרץ:

אי דשחיט עולה או שלמים הכי נמי

, אכן אם קודם הפרתו לא נשחטה אלא העולה או השלמים אכן יכול הוא להפר, כי אין כאן הפסד קדשים, כיון שיכול לזרוק את הדם.

אלא הכא במאי עסקינן

במשנתנו:

כגון ששחט חטאת ברישא

[שחט את החטאת תחילה], כי בחטאת אין לו תקנה לזרוק דמה שלא לשמה, דחטאת מיפסלה שלא לשמה לשום שלמי נדבה, דחטאת אינו בא בנדבה.

ואם תאמר: אם כן ששחט החטאת בתחילה, האיך אמר תנא קמא שאינו יכול להפר כיון שכבר הותרה האשה ביין, והרי עד כאן לא שמענו שהותר הנזיר ביין אחר מעשה יחידי אלא אחר זריקת דם השלמים, ומשום שנאמר: "וגלח הנזיר פתח אוהל מועד" ומבואר בגמרא לקמן מה א דהיינו שלמים -

זה אינו, ו

כדתנן

במשנה לקמן מה א: "

אם גילח על אחת משלשתן

על אחת משלשת הקרבנות -

יצא

". שנינו במשנה:

במה דברים אמורים בתגלחת טהרה, אבל בתגלחת טומאה יפר, ורבי מאיר אומר: אפילו בתגלחת טהרה יפר, מפני שיכול לומר אי אפשי באשה מגלחת

:

מפרשת הגמרא את טעמו של תנא קמא שאינו סובר שמשום התגלחת יכול הוא להפר:

ותנא קמא אמר לך

: אף על פי שהיא מגלחת מה איכפת לבעל בזה, שהרי

אפשר

לה

בפאה נכרית

ואינה מתגנה עליו.

ורבי מאיר סבר: בפאה נכרית

-

איידי ד

יש בה

זוהמא

ואינו מגופה, מתגנה היא לבעלה, ו

לא ניחא ליה

לבעל בכך.

מתניתין:

האיש מדיר את בנו

הקטן

בנזיר

, שאם אמר האב על בנו "יהא בני נזיר" הרי הוא נזיר אפילו אם אין יודע הבן שהזירו אביו.

ואין האשה מדרת את בנה בנזיר

.

וכל זה כשלא מיחה הבן או קרוביו, אבל אם

גילח

הבן

או שגילחוהו קרוביו

שאין לך מחאה גדולה מזו, וכן

מיחה

הבן

או שמיחו קרוביו

, ובטלה הנזירות.

היתה לו בהמה מופרשת

לקרבנות נזירות טהרה ואחר כך נתבטלה הנזירות על ידי מחאה, דין הקרבנות שהפריש, הוא כדין הקרבנות באשה נזירה שהיפר לה בעלה אחר שהפרישה את קרבנותיה:

ה

בהמה שהופרשה ל

חטאת תמות

, כדין "חטאת שמתו בעליה" שהיא הולכת למיתה מהלכה למשה מסיני.

ו

אילו

ה

בהמה שהופרשה ל

עולה תקרב עולה, והשלמים יקרבו שלמים

-

ונאכלין

השלמים

ליום אחד

בלבד כחומר שלמי נזיר, ולא כשאר שלמים שהם נאכלים לשני ימים ולילה אחד.

ואינן טעונין לחם

כשאר שלמי נזיר, שהרי נאמר בהנפת הלחם "על כפי הנזיר" ואין כאן נזיר.

היו לו מעות

שייחדם והקדישם לקרבנות נזירותו אבל היו

סתומין

[שלא פירש איזה מעות ילכו לחטאת, ואלו לעולה, ואלו לשלמים, אלא שאמר סתם: "מעות אלו יהיו לקרבנות נזירותי"],

יפלו

כולם

לנדבה

לקיץ המזבח.

ואם היו לו

מעות מפורשים

[שפירש איזה מן המעות יהיו לחטאת, ואלו לעולה, ואלו לשלמים]:

דמי חטאת ילכו לים המלח

לאיבוד, כיון שאילו היתה הבהמה לפנינו היתה הולכת למיתה -

לא נהנין

בהם מדרבנן,

ולא מועלין

[אין מביאים עליהם קרבן מעילה], כיון שאין הם עומדים להקרבה ואינם "קדשי ה'".

דמי עולה יביאו

בהם

עולה, ומועלין בהן

.

דמי שלמים יביאו

בהם

שלמים, ו

אותם שלמים

נאכלין ליום אחד

בלבד,

ואינן טעונין לחם

כדין בהמת שלמים שהופרשה.

גמרא:

שנינו במשנה: האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר:

איש אין

אכן מדיר הוא את בנו בנזיר,

אבל אשה לא

מדרת את בנה בנזיר, וכפי ששנינו במשנה,

מאי טעמא

, כלומר: מה הוא עיקר הטעם שהאב מדיר את בנו בנזיר, ומתוך כך יתבאר מה הטעם שאין האם מדרת את בנה בנזיר?

אמר רבי יוחנן: הלכה

למשה מסיני

היא בנזיר

שהאב מדיר את בנו, וכך נאמרה הלכה: אב מדיר את בנו ואין האם מדרת את בנה.

וריש לקיש אמר רבי יוסי ברבי חנינא

: