טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
מועד קטן 7b — תלמוד אויף ייִדיש
מועד קטן 7b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — מועד קטן 7b
כי פליגי
במצורע המוסגר
בהסגר שני
, שאם יטמאנו יצטער, שהרי נהיה מוחלט, והיא טומאה חמורה ממוסגר.
מר
רבי מאיר, שאמר רואין להקל ולא להחמיר,
סבר, בכהן תליא מילתא
, ואינו טמא עד שיקבע הכהן שהנגע פשה ומטמא.
וכיון שהדבר תלוי ברצון הכהן, יכול לראותו.
ו
אי טהור
מצאו,
אמר ליה
"
טהור
", וישמחנו במועד בטהרתו.
ואי טמא
מצאו,
שתיק
הכהן, ולא יאמר לו שהוא טמא, ולא יצטער.
ו
אילו
מר
, רבי יוסי, שאמר אין רואין אף להקל,
סבר, "לטהרו או לטמאו" כתיב
, וילפינן מינה שחייב הכהן הרואה לומר אם טמא או טהור, ויאלץ לצערו אם הוא טמא, ולכך לא יראנו עד אחר המועד .
אמר מר: אמר רבי: נראין דברי רבי יוסי במוחלט, ודברי רבי מאיר במוסגר
.
ומקשינן:
והתניא איפכא
, אמר רבי: נראין דברי רבי מאיר במוחלט ודברי רבי יוסי במוסגר.
ומתרצינן: מחלוקת
תנאי היא
שנחלקו
אליבא דרבי
.
המוחלט מותר להתייחד עם אשתו בימי חלוטו, אלא שרחוק הוא מחביריו, לפי שהוא משולח מחוץ לשלש מחנות.
אך כשנטהר מחלוטו, ומונה שבעה ימים לטהרה, בימים אלו נאסר על אשתו, דכתיב "וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים". אהלו זו אשתו. אבל מותר לבוא במחנה ישראל, ופליגי תנאי בשיטת רבי, מה עדיף לו לאדם.
מר,
דאמר נראין דברי רבי מאיר, שרואין במוחלט,
סבר, צוותא דעלמא עדיף ליה
.
ולכן רואהו בימי חלוטו. כי גם אם יטמאנו הוא לא יצטער לפי שאינו מחמיר עליו יותר ממצבו כעת.
ומאידך, אם יטהרנו, ישמחנו. ועל אף שנאסר עתה באשתו, עדיף לו חברת העולם, שחוזר למחנה.
וכן נראין לו דברי רבי יוסי שלא רואהו כלל, במוסגר, כי בו חיישינן שיטמאנו ויאסרנו בחברת אנשים, כשישולח מחוץ למחנות, ויצטער במועד.
ומר
, דאמר נראין דברי רבי מאיר שרואין רק להקל, במוסגר,
סבר צוותא דאשתו עדיף ליה
מצוותא דעלמא .
ולכן, אין נראין דבריו במוחלט, כי אם יטהרנו לא ישמחנו, שהרי נאסר באשתו.
אך במוסגר, אם יטהרנו, ישמחנו גם בצוותא דעלמא. ואף אם יטמאנו לא יפסיד צוותא דאשתו, ולית ליה צערא.
ואם כן, רואה הוא בין להקל ובין להחמיר.
וכן נראין לו דברי רבי יוסי שאין רואין כלל, במוחלט. כי אף אם יטהרנו, יאסר באשתו, ומצטער בזה כיון שצוותא דאשתו עדיפא ליה.
ודנה הגמרא עתה בהא דאמרינן מוחלט אית ליה צוותא דאשתו:
למימרא
, האם יש להוכיח ולומר מכאן
דמוחלט
בימי חלוטו
מותר בתשמיש המיטה
?
ומסקינן:
אין
, אכן!
וה
ראיה, מד
תניא
: כתיב "
וישב
המצורע
מחוץ לאהלו שבעת ימים
" - מלמד הכתוב
שיהא
המצורע
אסור בתשמיש המיטה
.
כי אין
"
אהלו
"
אלא אשתו
.
שנאמר
בפסוק אחר שלשת ימי הגבלה של מעמד הר סיני "
לך אמור להם: שובו לאהליכם
".
ולא הוגבלו שלשת ימים מלשבת באהל, אלא כדכתיב "אל תגשו אל אשה". [שמות יט].
ומכאן למדנו שמצורע צריך לשבת חוץ לאהלו, היינו להיות מופרש מאשתו.
ופליגי תנאי אימתי נאסר המצורע המוחלט בתשמיש המיטה:
רבי יהודה אומר
: הכתוב בספר יחזקאל
"שבעת ימים יספרו לו"
, למרות שהוא אמור בטהרת טמא מת, כיון שנקט בו לשון "ספירה", שהוא הלשון האמור בטהרת מצורע - בא הכתוב הזה ללמד על מי שנצטרע, שרק בשבעת "
ימי ספירו
", שסופר לאחר שנתרפא ובא להטהר, הוא אסור בתשמיש המיטה,
ולא
ב
ימי חלוטו
.
רבי יוסי ברבי יהודה
חולק , ו
אומר
: הפסוק הזה אמנם מדבר ב
ז' ימי ספירו
, אך לומדים ממנו
קל וחומר
לאסור מצורע בתשמיש גם
לימי חלוטו
.
[והא דאמרינן שאית למוחלט צוותא דאשתו, היינו אליבא דרבי יהודה, שלפיו מצורע מותר בתשמיש בימי חלוטו].
וממשיכה הברייתא ואומרת:
ואמר רבי חייא
: כך
דנתי לפני רבי
:
הרי
למדתנו רבינו
שיש להביא ראיה מהמקרא שמצורע מותר בתשמיש בימי חלוטו.
שהרי
יותם
בנו של עוזיהו,
לא היה
נולד
לו לעוזיהו, אלא
משום שהתעברה אשתו ממנו
בימי חלוטו
.
שהרי עוזיהו, מלך יהודה, נצטרע כ"ה שנים לפני מותו. ואחר מותו מלך יותם בנו, ובן כ"ה שנה היה יותם במלכו.
ונמצא שעיבורו של יותם היה בימי חלוטו של אביו עוזיהו.
אמר לו
רבי לרבי חייא: אכן,
אף אני כך אמרתי
, דקרא "וישב חוץ לאהלו" קאי רק על ימי ספירו, ובימי חלוטו אכן הוא מותר באשתו.
ומבארינן:
במאי
, במה
קמיפלגי
התנאים בברייתא?
רבי יוסי ברבי יהודה סבר, גלי רחמנא
שמצורע אסור בתשמיש
בימי ספירו, וכל שכן
שהוא אסור
בימי חלוטו
. כיון שאז הוא עיקר צרעתו, ואילו ימי ספירו הם כבר שלב לטהרתו.
ומר
רבי
סבר
, רק ב
מאי דגלי
קרא, דהיינו, שאסור באשתו בימי ספירו,
גלי
.
ומאי דלא
גלי
, לגבי ימי חלוטו -
לא גלי!
ולכן מותר בהם בתשמיש .
ומדייקת עתה הגמרא מהפלוגתא של רבי מאיר ורבי יוסי לעיל, שאחד אמר אין כהן רשאי לשתוק, ולכן לא יראנו, ואחד אמר שאם יראנו טמא יכול לשתוק:
האם
למימרא, דב
אמירת ה
כהן תליא מילתא
, ואין הנגע מטמא עד שיראנו הכהן ויאמר שהוא טמא.
ומסקינן:
אין
, אכן!
וה
ראיה, מד
תניא
על הפסוק "
וביום הראות בו
הנגע".
יש יום שאתה
הכהן
רואה בו
נגעים,
ויש יום שאי אתה רואה בו
.
מכאן אמרו
חכמים:
חתן שנולד בו נגע
חדש, וצריך להראות אל הכהן,
נותנין לו ז' ימי המשתה
, שלא רואהו בהם הכהן שמא יטמאנו. ונותנין לו שבעת ימים אלו, הן
לו
, לנגע שבגופו,
ו
הן
לביתו
, לנגעי בתים שבביתו,
ו
הן
לכסותו
, לנגעי בגדים שבבגדו.
ו
כמו
כן ברגל: נותנין לו
, לכל המצטרע ברגל,
שבעת ימי הרגל
, כדי שלא יצטער במועד,
דברי רבי יהודה.
רבי אומר: אינו צריך
למילף שיש ימים שאין רואין בהם לחתן וברגל, אלא ידעינן להו מנגעי בתים:
הרי הוא
הכתוב
אומר
"
וצוה הכהן ופנו את הבית
". הרי שכתוב להדיא שממתין הכהן מלטמא עד שיפנו את הכלים. וילפינן לנגעי גופו דומיא דנגעי בתים.
ו
אם ממתינין לו לדבר הרשות
, כמו בנגעי בתים, לפינוי
הכלים,
כל שכן
שממתינין לו
לדבר מצוה
,
בשעת שמחת חתן, ושמחת הרגל .
ומבארינן
מאי בינייהו
?
אמר אביי
אין נפקא מינה בינייהו, אלא רק "
משמעות דורשין
"
איכא בייניהו
, שכל אחד יליף מקרא אחר .
ו
אילו
רבא אמר
, זה שפליגי מהיכן אפשר ללמוד יש בכך גם נפקא מינה, כי
דבר הרשות איכא בינייהו
.
רבי יהודה שלומד מ"יש יום שאי אתה רואה נגעים", היינו רק לדבר מצוה, ובנגעי הגוף לא ימתינו לו לדבר הרשות.
אך רבי שלומד מנגעי בתים, גם בנגעי הגוף ימתינו לו אפילו לדבר הרשות.
ומבארת עתה הגמרא למה לא יליף כל אחד מקרא דחבריה.
רבי יהודה
סבר,
מהתם
, מכך שממתין לדבר הרשות בנגעי בתים,
לא גמרינן
. כי שאני התם
דחידוש הוא
.