טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
מועד קטן 7a — תלמוד אויף ייִדיש
מועד קטן 7a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — מועד קטן 7a
ומבארינן:
עד כמה
? מהו המרחק ביניהם, שמחמת המרחק מועיל הנהר בלא גשר לגרום לנמלים שבשני צדדיו שלא יכירו בריח עפר שבחורי העבר השני?
עד פרסה
. מרחק שהוא לפחות פרסה.
אבל בפחות, אף שיש הפסק נהר ביניהן בכל זאת הן מכירות את ריח העפר שבחורי עברו השני .
שנינו במשנה:
רבי יהודה אומר: משדה האילן
צד
כדרכו, ומשדה הלבן
צד
שלא כדרכו.
תנו רבנן: כיצד
צד
כדרכו
?
חופר גומא
, ושם בה אוכל כדי שיתקבצו הרבה אישות או עכברים,
ותולה בה מצודה
, מלכודת, שבה נתפסים המזיקים.
כיצד
צד
שלא כדרכו
?
נועץ שפוד
במקום שמבחין שהם מצויים בו, וממעך אותם בדחיקת האדמה במקומם.
ו
כן
מכה בקרדם, ומרדד האדמה מתחתיה
, והם כלים בלא צידה במלכדת. [ובר"ן פירש כן, וכתב שמתים כי אין להם כח להלך בעפר תיחוח] .
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כשאמרו
חכמים שצדין
משדה לבן
רק
שלא כדרכו
-
לא אמרו
שאסור לצוד כדרכו,
אלא
רק
בשדה לבן הסמוכה לעיר
, שאין גורמים נזק אלא לשדה זו.
אבל בשדה לבן הסמוכה לשדה האילן
מותר לצוד
אפילו כדרכו
, היות דחיישינן
שמא יצאו
המזיקים
משדה הלבן ויחריבו את האילנות
שבשדה האילן, ולהפסד מרובה התירו לצוד כדרכו .
שנינו במתניתין:
ומקרין את הפרצה במועד
.
ומבארינן:
כיצד מקרין
?
רב יוסף אמר
מותר לקרות רק
בהוצא
ענפי דקל,
ו
ב
דפנא
, ענפי עץ דפנה, ועושה הגדר מעץ הדפנה וקולעו בענפי דקל.
במתניתא תנא
שמותר גם באופן ד
צר
אבנים
בצרור
ומניחן אחת על חבירתה.
ואינו טח בטיט
, דאסור במלאכה במועד אלא כדי צורך שמירת גינתו מהפסד.
אמר רב חסדא
: הא דתנן מקרין אבל אינו בונה כדרכו -
לא שנו, אלא
ב
כותל הגינה
, שאינו חושש אלא שיכנסו בה, והנזק בה מועט, ולכן לא הותר לבנות בה קיר מעולה.
אבל כותל החצר
שנפל,
בונה
תחתיו במועד קיר מעולה
כדרכו
. כי בחצר הוא חושש מפני כניסת גנבים שיגנבו ממונו, ובמקום הפסד מרובה התירו .
לימא מסייע ליה
לרב חסדא שכותל חצר שנפל בונה כדרכו מברייתא בתוספתא:
דתניא:
כותל
נטוי,
הגוחה
הנוטה
לרשות הרבים
-
סותר
אותו
ובונה
כותל חדש במקומו במועד,
כדרכו מפני הסכנה
.
וסלקא דעתין שבונה כדרכו משום שהוא כותל חצר.
ודחינן:
התם
, בכותל הגוחה, ההיתר לבנותו, הוא
כדקתני טעמא
, שחייב לסותרו
מפני הסכנה
, ולכן הותר לבנותו, שלא ימנע מלסתרו כדין.
אך אין ראיה מכאן שגם כותל שנפל יכול לבנותו כדרכו .
ואיכא דאמרי, תא שמע
, משם ראיה שאסור לבנות כותל חצר שנפל כדרכו.
והכי דייקי: דוקא
כותל הגוחה לרשות הרבים סותר ובונה כדרכו מפני הסכנה
. ומשמע,
מפני הסכנה
-
אין!
אבל
שלא מפני הסכנה
-
לא
הותר לבנותו כדרכו .
לימא תהוי תיובתיה
מתוספתא דכותל הגוחה, להא
דרב חסדא
, דאמר כותל חצר אפילו בלא סכנה, בונה כדרכו.
ודחינן:
אמר לך רב חסדא: התם
, בכותל הגוחה, גם
סותר ו
גם
בונה
. ולכן הוצרך לטעמא מפני הסכנה.
אבל
הכא
, בבונה כותל חצר במועד,
בונה ולא סותר
. ואסור לסתרו במועד כדי לבנות. ורק אם נפל הותר לבנותו כדרכו מחשש הפסד גדול.
ומקשינן:
התם נמי
, בכותל הגוחה,
ליסתור ולא ליבני!
שהרי רק משום סכנה סותרו, ואין הבנין נצרך להציל מסכנה .
ומתרצינן:
אם כן
לא יתירו לבנות תיכף מחדש -
מימנע ולא סותר
, והוי סכנה. ולכן גם הבנין הוא נעשה בעקיפין לצורך סילוק הסכנה.
אמר רב אשי: מתניתין
משנתנו
נמי דיקא
כרב חסדא, שיש חילוק במועד בין כותל גינה לכותל חצר.
דקתני
בה בסיפא:
ובשביעית בונה כדרכו
.
ויש לדון: בכותל
דהיכא
מיירי?
אילימא
בכותל
דחצר
, וכי
צריכא למימר
שמותר לבנותו בשביעית? הא אין בו כל תועלת לעבודת קרקע או לפירות, ומה עניינו לאיסור שביעית!
אלא, לאו
, בכותל
דגינה
, שבה גדלים פירות וירקות,
ו
חידוש המשנה הוא ד
אף על גב דמיחזי כמאן דעביד נטירותא לפירי
, ויאסר, דצריך להפקירן, קא משמע לן מתניתין דשרי לקרות אותה מפני הפסד השדה .
שמע מינה
כרב חסדא, שכותל גינה שעוסקת בו המשנה רק מקרין אותו, וכותל חצר שנפל בונה כדרכו במועד.
מתניתין:
רבי מאיר אומר: רואין
הכהנים
את הנגעים
במועד. ואומרים לנגוע את דינו אך רק אם דינו
להקל
, שרואה הכהן שהוא טהור, אז יאמר לו טהור אתה .
אבל לא להחמיר
, שאם רואה הכהן שהוא טמא, לא יטמאנו על ידי שיאמר לו "טמא אתה", לפי שמצטער הנגוע בכך, ורחמנא אמר "ושמחת בחגך".
וחכמים
חולקים ו
אומרים
: אין רואים נגע במועד
לא להקל ולא להחמיר
.
וטעמם מבואר בגמרא.
גמרא:
תניא, רבי מאיר אומר: רואין את הנגעים להקל, אבל לא להחמיר
.
רבי יוסי אומר: לא להקל ולא להחמיר
.
והטעם:
שאם אתה נזקק לו להקל, נזקק לו אף להחמיר
. כי היות שרואהו הכהן, אומר הוא לו מה דינו בין טמא ובין טהור, לפי שאין הכהן רשאי לשתוק ולא לטמא את מי שראה את נגעו כנגע טמא .
אמר רבי: נראין
לי
דברי רבי מאיר ב
מצורע
מוסגר
, שרואין.
ו
נראין
דברי רבי יוסי ב
מצורע
מוחלט
, שלא יראנו.
כי אם יאמר לו שהוא טהור, הוא אוסרו מעתה בתשמיש, שהיה מותר בו בימי חלוטו, ומצטער בזה [ובגמרא יבואר].
אך אם יאמר לו שהוא טמא לא יצערנו, לפי שהוא נשאר במצבו הקודם.
ובזה סובר רבי מאיר שיכול לומר לו בין טמא ובין טהור, היות וסבר רבי מאיר שעדיף לו למצורע את חברת העולם יותר מאשר אשתו.
אמר רבא
: התנאים שבמשנתו לא דברו
בטהור
שחושש לנגע חדש, ובא לכהן, כי בו
כולי עלמא לא פליגי דלא חזו ליה
. כי אף אם יטהרנו לא ישמחנו, כי לא יוציאנו מטומאה לטהרה, כאשר עוד לא חלה עליו כל טומאה לפני שקבע הכהן שהוא נגוע .
ומאידך, מצורע שכבר מוסגר
בהסגר ראשון, דכולי עלמא לא פליגי דחזי ליה
.
שהרי אם יטהרנו ישמח כשיוצא מהסגרו.
ואף אם יטמאנו, לא מטמאנו יותר ממצבו כעת, שהרי מעתה הוא רק יהיה מוסגר בהסגר שני, ועדין לא יהיה מוחלט.