מנחות 8b — תלמוד אויף ייִדיש

ורבי חנינא

חולק ו

אמר,

לא זו קדושה בלא זו ולא זו קדושה בלא זו,

אלא צריך שיתן הסולת והשמן והלבונה יחד בכלי לקדשם.

ומקשינן:

ולרבי חנינא,

כלי המחזיק

עשרון

שהיה במקדש לצורך מנחות

למה נמשח

בשמן המשחה לקדשו כדי לקדש את הניתן לתוכו, והרי אותו הכלי אינו יכול להכיל אלא את העשרון של הסולת ולא את השמן והלבונה, והרי אין קדושין עד שיהו שלשתן ביחד?

ומשנינן: האי עשרון נמשח

ל

קדש בו

מנחת חוטא

שאין בה שמן ולבונה.

ומקשינן:

ו

כלי המחזיק

לוג למה נמשח

, הרי אין קדוש השמן לבדו?

ומתרצינן:

ללוג שמן של מצורע

שבא לבדו.

ואמרינן:

ואף שמואל סבר לה להא דרב

דאמר דכלי שרת מקדש סולת לבדה. דתנן,

כלי הלח מקדשין את הלח, ומדות היבש מקדשין את היבש. ואין כלי הלח מקדשין את היבש ולא מדות היבש מקדשין את הלח! ואמר שמואל, לא שנו

דאין כלי הלח מקדשין יבש,

אלא

בכלי

מדות

כגון הין וחצי הין שאינם ראויים למדוד בהן יבש, שהרי אין ביבש מידות אלו והן לא נמשחו אלא למדידה לפיכך אין מקדשין אלא על ידי מדידה,

אבל מזרקות

שעשויין לקבל דם דהן לא נמשחו למדידה, הלכך

מקדשות את היבש, שנאמר "שניהם"

קערת כסף ומזרק - "

מלאים סלת בלולה בשמן

למנחה"!

ורואים מזה דמזרק, שהוא כלי לח, מקדש סלת. והרי במזרק זה היה מנחת נסכים שטעונה שמן ובפסוק כתוב רק "מלאים סלת" בלא שמן, ורואים מזה שלשמואל כלי שרת מקדשין סלת בלי שמן

22 .

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא

: איך אתה למד מפסוק זה דכלי לח מקדש יבש, הרי

מנחה לחה היא

, שהרי בלולה בשמן!

אמר ליה: לא נצרכא אלא ליבש שבה

, שהרי אי אפשר שאין במנחה בלולה קצת סולת יבשה שלא נבללה ובכל זאת נתקדשה.

ואי בעית אימא, מנחה לגבי דם כיבש דמיא

, שהרי הדם צלול הוא והמנחה היא עיסה ולכך אפשר ללמוד מזה דכלי לח מקדש יבש.

גופא, אמר רבי אלעזר: מנחה שקמצה בהיכל כשרה. שכן מצינו בסילוק בזיכין

שנעשה בהיכל

23 .

מתיב רבי ירמיה

: כתוב "

וקמץ משם",

ולומדים ד"משם" היינו

ממקום שרגלי הזר עומדות

דהיינו אחד עשר אמה בכניסת העזרה ממזרח. מוכח מזה דווקא עזרה כשרה!? וסוף דברי הברייתא,

בן בתירא אומר, מנין שאם קמץ בשמאל שיחזיר ויקמוץ בימין, תלמוד לומר "וקמץ משם"

-

ממקום שקמץ כבר.

ומתרצינן:

איכא דאמרי הוא מותיב לה והוא

עצמו

מפרק לה. ואיכא דאמרי אמר ליה רבי יעקב לרבי ירמיה: בר תחליפא אסברה לך: לא נצרכא

פסוק זה ד"וקמץ משם",

אלא להכשיר את כל העזרה כולה

לקמיצה, ולא ללמד שהיכל פסול לקמיצה,

שלא תאמר הואיל ו

קרבן

עולה

הוא

קדש קדשים, ומנחה

גם

קדשי קדשים, מה עולה טעונה

שחיטה ב

צפון, אף מנחה טעונה

דווקא

צפון,

לכך השמיענו התנא שכל העזרה כשרה לקמיצת המנחה.

ופרכינן: איך היה לך צד ללמוד מנחה מעולה

מה לעולה שכן

עולה

כליל

לגבוה, תאמר במנחה ששיריה לכהנים?

ואמרינן: אלא

מחטאת

אנו למדים, שאף היא טעונה שחיטה בצפון.

ופרכינן:

מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות

מה שאין כן במנחה?

ואמרינן: אלא

מאשם

אפשר ללמוד, שאינו מכפר על חייבי כרת וטעון שחיטה בצפון.

ופרכינן:

מה לאשם שכן

כפרתו

ממיני דמים

, שזורקין את דמו, ועיקר כפרה כתובה בדם, שכתוב "כי הדם הוא בנפש יכפר", מה שאין כן במנחה שאין כפרתה בדם?

ו

מכולהו

דהיינו עולה חטאת ואשם

נמי

אין ללמוד בהצד השוה, דאפשר להקשות מה לחטאת ועולה ואשם

שכן

כולן

ממיני דמים?

אלא

לכך

אצטריך

הפסוק "וקמץ משם", ללמוד שכשרה המנחה בכל העזרה, כי

סלקא דעתך אמינא, הואיל וכתיב "והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח וקמץ"

, שהייתי אומר,

מה הגשה

שמגיש את כל המנחה אל המזבח לפני הקמיצה -

בקרן דרומית מערבית, אף קמיצה נמי בקרן דרומית מערבית

דווקא,

קא משמע לן

דכל העזרה כשרה.

גופא, אמר רבי יוחנן: שלמים ששחטן בהיכל כשרין, שנאמר "ושחטו פתח אהל

מועד" ולא יהא טפל

דהיינו עזרה

חמור מן העיקר

דהיינו היכל

24 .

מיתיבי: רבי יהודה בן בתירא אומר, מנין שאם הקיפו עובדי כוכבים את העזרה

במלחמה, ואין הכהנים יכולין לאכול בעזרה מפני סכנת המלחמה -

שהכהנים נכנסין להיכל ואוכלין בקדשי קדשים ושיירי מנחות

ולא נפסלין הקדשים ביציאה מעזרה להיכל,