מנחות 38b — תלמוד אויף ייִדיש

אילימא חיסר מצוה דלבן,

משום שאיחר את הלבן,

וקיים מצוה דתכלת,

אי אפשר לומר כך, שהרי

לרבי, עכובי מעכב

הלבן והתכלת

אהדדי.

ואם לא קיים את מצות הלבן, למה יצא ידי מצות תכלת?

אלא,

אמר רב יהודה אמר רב,

הכי קאמר:

שחיסר מצוה

של הקדמת הלבן,

ועשה מצוה.

שגם מצות לבן יש לו, שהרי יש כאן עתה לבן ותכלת.

ומאי,

מהו הלשון ש"

חיסר מצוה"?

-

דלא עבד מצוה מן המובחר,

שאין המצוה מושלמת.

ומקשה הגמרא על התירוץ שמשנתנו כרבי, וביאור המילים "הלבן אינו מעכב התכלת" הוא שאי הקדמת הלבן אינו מעכב התכלת.

התינח לבן דאינו מעכב את התכלת,

שהפירוש בזה הוא שאי הקדמת הלבן אינה מעכבת את מצות התכלת.

אלא הדין השני במשנה,

תכלת דאינה מעכבת את הלבן,

ולפי מה שפירשנו שהלבן אינו מעכב את התכלת הכונה היא שאין הקדמת התכלת ללבן מעכבת את המצוה, נצטרך לפרש "התכלת אינה מעכבת את הלבן" שהקדמת נתינת הלבן אינה מעכבת את המצוה,

מאי היא?!

והרי הקדמת הלבן הוא דין לכתחילה, שכך היא מצותו, וכיצד נקטה המשנה לשון ש"אינו מעכב"?!

ותרצינן:

אמר רמי בר חמא: לא נצרכא

דין המשנה שהתכלת אינה מעכבת את הלבן

אלא לטלית שכולה תכלת,

שמצוה ליתן בה תחילה תכלת ואחר כך לבן, שתמיד הסדר הוא מין הכנף בתחילה ובטלית זו התכלת קודם [באופן רגיל הם חוטים לבנים כמו הכנף שהיא לבנה, ולאחריה תכלת שאינה ממין הכנף, אבל כאן, שמין הכנף הוא תכלת, צריכים לתת תחילה חוטי תכלת שהם ממין הכנף, ולאחריהם את חוטי הלבן]. ועל טלית תכלת אמרה המשנה שאם הקדים הלבן אין אי הקדמת התכלת מעכבת הלבן.

איתמר נמי,

שהפירוש בדין המשנה זה, שאין ההקדמה מעכבת:

אמר ליה לוי לשמואל: אריוך!

[לשון מלך, כיון שהלכה כשמואל בדיני הרי הוא כמלך, שדינו דין]

לא תיתיב,

אל תשב, אלא עמוד

אכרעך

על רגליך

עד דמפרשת לי להא מילתא

עד שתפרש לי משנה זו

"התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת", מאי היא?

האם באה המשנה לומר שחכמים חולקים על רבי וסוברים שאין הם מעכבים האחד את השני, או שהיא באה להשמיענו דין קדימת הלבן שאינו מעכב, ואפילו לרבי?

אמר ליה

שמואל ללוי:

לא נצרכא

משנה זו

אלא לסדין

לבן [והוא הדין צבעים אחרים, שאינם תכלת, שהם שכיחים]

בציצית, דמצוה לאקדומי

לנתינת חוטי

לבן ברישא.

ומפרשת הגמרא

מאי טעמא?

דדרשינן מדכתיב "ונתנו על ציצית

הכנף"

שצריך שהחוטים הראשונים שיינתנו בבגד יהיו

מין כנף,

ולאחריהם יינתנו חוטי התכלת שאינם מין כנף.

ואי אקדים תכלת ללבן לית לן בה,

ואינו מעכב.

ומקשינן:

תינח לבן דאינו מעכב את התכלת,

אם הקדים ונתן התכלת לפניו,

תכלת דאינה מעכבת את הלבן, מאי היא?

והרי לכתחילה צריך לתת את הלבן לפני התכלת?

אמר רמי בר חמא: לא נצרכא אלא לטלית שכולה תכלת, דמצוה לאקדומי

בה

תכלת ברישא,

היות

ד

הלימוד

"הכנף מין כנף"

מלמדנו שחוטי התכלת צריכים להנתן תחילה בבגד של תכלת, שהרי במקרה הזה התכלת היא "מין הכנף", ובכל זאת,

אי אקדים

ונתן

לבן ברישא לית לן בה,

ואינו מעכב.

ומקשינן:

אמר רבא

: הרי מה שדרשו מדכתיב "ונתנו על ציצית הכנף [מין כנף] פתיל תכלת" שצריך להקדים את חוטי הלבן הוא דין קבוע, ואפילו בבגד של תכלת, כי

מידי,

האם

ציבעא קא גרים

את סדר נתינת החוטים והוא משתנה מבגד לבן לבגד תכלת? הרי בהכרח, לא זאת כונת התורה. אלא, כיון שרוב הבגדים עשויים מבדים שאינם צבועים בצבע תכלת, אמרה התורה שתמיד יקדימו ליתן את חוטי הלבן לפני נתינת חוטי התכלת לפי שהחוטים הלבנים הם מהמין הרגיל בבגד, ולא חוטי תכלת, שהם מין שאינו שכיח בבגד. ולכן כתבה התורה "תכלת" אחר "ציצית הכנף", ללמד שלעולם התכלת ניתנת בסוף. ואם כן, חוזרת הקושיא, מה הפירוש "התכלת אינה מעכבת את הלבן".

אלא, אמר רבא

: פירוש חדש במשנה.

לא נצרכא

דין המשנה שאין התכלת והלבן מעכבין זה את זה

אלא לגרדומין,

כאשר נחתכו חלק מחוטי הציצית, ונשארו מהם שאריות חוטים קטנות התלויות בגדיל של הציצית, וכפי שיפורש שיעורן לקמן,

דאי איגרדם

אם נחתכו חוטי

תכלת, וקאי

ונשארו חוטי

לבן

בשיעור הראוי. והוא הדין

אי איגרדם

חוטי

לבן, וקאי

חוטי

תכלת

לית לן בה,

והרי הם כשרים

16 .

וכמו

דאמרי בני רבי חייא: גרדומי תכלת

כשרין

משום שנשתיירו חוטי לבן בשיעור הראוי.

ו

כן אמרו בני רבי חייא:

גרדומי אזוב,

שנשתיירו מהקלחים שבאגודת האזוב, שבהם מזים את מי החטאת על טמאי מת כדי לטהרם, הרי הם

כשרין

להזאה.

והוינן בה:

וכמה

הוא

השיעור

של

גרדומין

בציצית? כמה צריך להשאר מהחוט שיהא עדיין כשר? ומפרשינן:

אמר בר המדורי אמר שמואל

: כל שנשתייר בהם בחוטים שנחתכו

כדי לענבן,

והיינו, לעשות בהן קשר של עניבה

18 .

איבעיא להו

: האם השיעור "כדי לענבן" משמעותו

לכולהו

שמונה חוטים

בהדדי,

שהוא שיעור גדול,

או דלמא

שיעור שבו ניתן לענוב

כל חד וחד

מהחוטים

לחודיה?

ומסקינן:

תיקו!

בעי רב אשי

: מה הדין אם נשתיירו חוטים שהן

אלימי,

עבים,

דלא מיענבי

מחמת עובים, אבל

אי הוו קטיני,

אם הם היו דקים, הם היו

מיענבי, מאי?

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: כל שכן

שהן כשרין, שהרי יש בהם אורך כזה שאילו הם היו דקים היה בהם כדי עניבה, וכל מה שאי אפשר לענוב אותם הוא רק מחמת עוביים,

דמינכר מצותייהו

יותר, ניכרים על ידי העובי, והרי כל השיעור בדין גרדומין הוא כדי שיהיה ניכר ענין המצוה. ומבררת הגמרא:

מאן

הוא

תנא

[חכמים בברייתא]

דפליג עליה דרבי

, וסובר שאין חוטי תכלת והלבן מעכבין זה את זה?

ועונה הגמרא:

האי תנא הוא

:

דתניא: רבי יצחק אומר משום רבי נתן, שאמר משום רבי יוסי הגלילי, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי

: אם

אין לו תכלת, מטיל

במקומם

חוטי לבן,

ויוצא ידי חובת ציצית בארבעה חוטי לבן.

אמר רבא: שמע מינה

מהדין שגרדומי ציצית כשרים הם, כי

צריך לקשור

קשר בחוטי הגדיל,

על כל חוליא וחוליא

מארבעת חוליות הגדיל.

דאי סלקא דעתך לא צריך

לקשור בין כל החוליות, אלא די בקשר אחד בסוף הגדיל, לפני תחילת הפתילים, קשה

הא דאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרין

, וכן

גרדומי אזוב כשרין.

והרי כיון שנחתכו פתילי הציצית ונשתיירו רק פתילים קצרים בסמוך לקשר שבסוף הגדיל, עתיד הקשר הזה להתפרק [משום שחוטים קצרים הנמצאים לאחר הקשר, גורמים להתרופפות הקשר], ואז,

כיון דאישתראי ליה

קשר

עילאי

העליון שבסוף הגדיל,

אישתרי ליה כולה

, יתפרקו ויותרו כל החוליות המרכיבות את הגדיל, ולא ישאר כלל גדיל אלא פתילים נפרדים. והרי צריך שישארו גם גדיל וגם פתילים, שזו היא צורת ציצית. כי לולי הגדיל, אין ציצית.

ואם כן, מוכח שצריך לקשור בין חוליה לחוליה , לפי שאז, אם נשתיירו גרדומין מהפתילים אין לנו לחשוש שמא יתפרק הקשר שבסוף הגדיל, משום שגם אם יתפרק הקשר הראשון, עדיין ישארו קשרים נוספים שיחזיקו את הגדיל, ולפתילים שישארו אחרי פירוק הקשר שבסוף הגדיל יהיה אורך מספיק כדי שלא יתפרקו הקשרים הנוספים.

ודחינן: מה הראיה ממה שהכשירו בני רבי חייא גרדומין שצריך תמיד לקשור על כל חוליא וחוליא?