טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
מעילה 13b — תלמוד אויף ייִדיש
מעילה 13b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — מעילה 13b
מתניתין:
המשנה ממשיכה לדון בקדשים שאין מועלין בהם, והם אסורים בהנאה.
שרשי אילן של הדיוט, הבאין בשל הקדש, ו
כן שרשי אילן
של הקדש שבאין בשל הדיוט, לא נהנין ולא מועלין
.
הגמרא בבבא בתרא [כו ב] מעמידה את המשנה, כדי שלא יסתרו הרישא והסיפא, ששרשי האילן נגררים [שייכים] להאילן עד מרחק של שש עשרה אמה. וביותר מכך אינם נגררים אחר האילן.
הילכך, ברישא מדובר ששרשי הדיוט באו לתוך של הקדש, והם בתוך שש עשרה אמות להאילן, לפיכך: אין מועלים, כי הם שייכים להדיוט. ועם כל זה, אסרום חכמים בהנאה. אבל מה שמרוחק משש עשרה אמות, מועלין בהם.
ובסיפא, מדובר ששרשי הקדש באו לתוך הדיוט, והם במרחק של יותר משש עשרה אמות, לפיכך: אין מועלים, כי כבר אינם שייכים להקדש. ועם כל זה, לא נהנין. אבל מה שבתוך שש עשרה אמת, מועלין בהם .
מעין שהוא יוצא מתוך שדה
של הקדש
, כלומר, המעין נובע משדה של הדיוט, ועובר בתוך שדה של הקדש,
לא נהנין
אסור להנות ממימיו, בתוך שדה הקדש,
ולא מועלין
ממימיו, מפני שהוא נובע משדה הדיוט.
יצא חוץ לשדה
של הקדש,
נהנין ממנו
.
שנינו במסכת סוכה [מח ב] בענין שמחת בית השואבה, וניסוך המים על גבי המזבח: "כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת" כלומר, הניסוך והשמחה עשו בשבת כמו שעשו בשאר ימי סוכות. אלא, שבשבת, מפני שאסור להביא את המים מהשילוח משום איסור העברה מרשות הרבים לרשות היחיד, מילאו חבית מים מערב שבת, והביאוה לבית המקדש.
חבית זו [הנקראת במשנתנו: כד של זהב] לא התקדשה בקדושת "כלי שרת", הואיל ואם תהיה עליה דין כלי שרת, נתקדשו המים שבתוכה, ויפסלו ב"לינה" עד למחרת . ובשבת נתנו את המים לצלוחית המקודשת בקדושת כלי שרת, וממנה נסכו את המים על המזבח.
הילכך:
המים שבכד של זהב, לא נהנין
, משום שנתמלאו לצורך הקדש ,
ולא מועלין
, הואיל ועדיין לא נתקדשו לצורך גבוה.
וכאשר
נתנו
כבר,
בצלוחית, מועלין בהן
, מפני שנתקדשו.
עוד שנינו שם [מה א], שהיו זוקפין בחג הסוכות את הערבה סביב המזבח. המשנה דנה על דין מעילה באותה ערבה קודם שזקפוה, דאילו לאחר הזקיפה, כבר נעשית מצותה, ומותרת בהנאה .
ערבה, לא נהנין
, אסור להנות ממנה,
ולא מועלין
, מפני שאינה קדושה .
רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: נוהגין
היו הזקנים
שנהנים מהם בלולביהן
, מפני ש"מצות לאו ליהנות ניתנו" .
גמרא:
שנינו במשנתנו: המים שבכד של זהב, לא נהנין ולא מועלין.
אמר ריש לקיש: אין מועלין בכולן
, בכל המים שבכד,
אבל מועלין בשלשה לוגין
, כמו שיבואר.
ומקשינן:
והקתני,
והרי ששנינו ב
סיפא: נתנו לצלוחית, מועלין בהן
, מפני שהצלוחית נתקדש בקדושת כלי שרת והיא מקדשת את המים.
מכלל
, ואפשר להבין מכך,
דרישא
, כשהמים הם בחבית שלא נתקדשה בקדושת כלי שרת,
אפילו בשלשת לוגין נמי לא
מועלין, וקשה על ריש לקיש? ומתרצינן:
אלא
, לא כך אמר ריש לקיש,
אי איתמר
, אם אכן אמר כן,
אסיפא איתמר
, אמר כן על הסיפא,
שנינו בסיפא: נתנן לצלוחית,
מועלין בהן
. ועל כך
אמר ריש לקיש: אין מועלין אלא ב
אם נתן לצלוחית
שלשת לוגין
, שהם שיעור המים לקיים בהם מצות ניסוך המים, וכמו שיבואר, ואם נתן בצלוחית יותר משלשה לוגין, אין מועלין כלל! משום שסובר "יש שיעור למים", ואין הכלי מקדש אלא הראוי להם ולא כשנתן יותר מכך.
ורבי יוחנן אומר: מועלין בכולן
. מפני שסובר "אין שיעור למים" ואף אם נתנו בה יותר, מפני שיש בכלל מאתיים, מנה, לפיכך כל המים שבצלוחית, אף יותר משלשה לוגין נתקדשו בקדושת כלי שרת.
ומקשינן:
למימרא
, האם נאמר,
דקסבר ריש לקיש
"
יש שיעור למים
"?!
הגמרא מביאה סוגית הגמרא במסכת זבחים [קי ב], ומשמע ממנה שריש לקיש סובר "אין שיעור למים".
שם דנה המשנה בהלכות "שחוטי חוץ", והוא, השוחט והמעלה חוץ לבית המקדש זבחים וכל הראוים להיקרב בפנים. והעושה כן, חייב כרת.
והתנן
, הרי שנינו:
רבי אלעזר אומר
אף המנסך מי חג
, שנתמלאו לשם ניסוך המים,
בחג
הסוכות,
בחוץ, חייב
, משום המעלה בחוץ.
ו
שם בגמרא,
אמר רבי יוחנן משום מנחם יודפאה
[מן העיר יודפת ]:
רבי אלעזר בשיטת רבי עקיבא רבו, אמרה,
לחיוב על ניסוך המים בחוץ,
בפרשת קרבנות המועדים [במדבר כט] נאמר בכל ימי החג "מלבד עולת התמיד ומנחה ונסכה" או "ונסכיהם". ואילו ביום הששי נאמר "מנחתה
ונסכיה
".
דדריש
רבי עקיבא [תענית ב ב], שיש כאן משמעות של שני ניסוכין:
אחד ניסוך היין ואחד ניסוך המים
,
וכיון שרבי אלעזר סובר כרבי עקיבא, הדורש ניסוך המים מניסוך המים, הילכך הקישם הכתוב זה לזה. וכשם שאם ניסך יין בחוץ, חייב [לכולי עלמא], כן אם ניסך מים בחוץ חייב. וזה טעמו של רבי אלעזר.
אלו הם דברי רבי יוחנן בשם מנחם יודפאה.
ו
שם בגמרא,
אמר ריש לקיש
: לדבריך, שרבי אלעזר מקיש מים ליין,
אי
, אם כן, גם נקישם ונאמר:
מה יין
, שיעורם לניסוך הוא
שלשה לוגין
, כמו שאמרה התורה "רביעית ההין",
אף מים
, האם הנך סובר שלדעת רבי אלעזר שיעורם לניסוך בחג הוא
שלשה לוגין?
[ועיין שם בגמרא, מדוע קשה לומר כן].
מכלל
, מוכח מסוגיא ההייא
דסבר ריש לקיש
"
אין שיעור למים
", כי אם היה סובר "יש שיעור למים", כמו שאמרה הגמרא כאן, מהי קושיתו, הלא הוא עצמו סובר כן.
וקשה על מה שאמרה כאן הגמרא שריש לקיש סובר "יש שיעור למים"?
ומתרצת הגמרא: אמנם, ריש לקיש עצמו סובר "יש שיעור למים",
ומה שהקשה שם,
לטעמא דמנחם יודפאה קאמר
, כלומר, אם כדברי מנחם יודפאה שרבי אלעזר מקיש מים ליין, אם כן, יצא שרבי אלעזר גם כן סובר "יש שיעור למים",
ועל כך מקשה ריש לקיש, שמדברי רבי אלעזר עצמו שאמר "מי החג" בלשון סתמי, לא משמע כן.
וקושית ריש לקיש היא על מנחם יודפאה, ואילו הוא עצמו סובר "יש שיעור למים" .
מתניתין:
המשנה ממשיכה בדין "לא נהנין ולא מועלין". ודרך אגב, שונה דין אשירה, והיא עץ של עבודה זרה, שהתורה ציוותה לגדעה ולשורפה והיא אסורה בהנאה .
הקן, ש
קננו צפורים
בראש האילן של הקדש, לא נהנין ולא מועלין
.
הקן
ש
בראש
אשירה
, לא יעלה על העץ ויטול בידיו את הקן, אלא
יתיז בקנה
, מנענע אותו על ידי מקל ויפול, ויקחנו. ובגמרא יבואר.
המקדיש את החורש
[יער],
מועלין בכולו
, בעציו ובשיפוי ובנביה , כיון שהכל כלול ב"חורש", והכל קדוש .