מגילה 6a — תלמוד אויף ייִדיש

והכי קאמינא:

העיר הנקראת במקרא שהובא לעיל, גבי נחלת נפתלי:

"חמת"

-

זו טבריא. ולמה נקרא שמה

במקרא

חמת? על שום חמי טבריא.

ואילו העיר הנקראת באותו מקרא

"רקת"

-

זו ציפורי. ולמה נקרא שמה

במקרא

רקת? משום דמידלייא

[שגבוהה היא, שיושבת בראש ההר]

כרקתא דנהרא

[כשפת הנהר, שגבוהה היא מן הנהר].

"כינרת"

-

זו גינוסר. ולמה נקרא שמה כינרת?

משום

דמתיקי פירא כקלא דכינרי

[שמתוקין פירותיה כקול הכינור ].

אמר רבא

: היאך אמר רבי יוחנן דרקת היא צפורי, ו

מי איכא למאן דאמר,

ד

רקת

-

לאו טבריא היא?

והא כי שכיב איניש הכא,

בבבל,

התם,

בטבריה -

ספדי ליה הכי: גדול הוא בששך

[היא בבל. ש"בבל" בחילוף א"ת ב"ש

\- היא "ששך"]

ושם

יצא

לו

-

ברקת.

וכי מסקי ארונא

של מת מבבל

להתם

[לטבריה] לקברו בה ,

ספדי ליה

הספדנין, וקורין בשווקים, שיצאו בני אדם לקראת המת -

הכי: אוהבי שרידים

[ישראל ]

יושבי רקת, צאו וקבלו הרוגי עומק

[דהיינו בבל שהיא עמוקה]!

כי נח נפשיה

דרבי זירא

[שעלה מבבל לארץ ישראל, ומת שם],

פתח עליה ההוא ספדנא

בהספד - הכי:

ארץ שנער הרה וילדה, ארץ צבי

[ארץ ישראל]

גידלה שעשועיה

של שנער ,

אוי נא לה אמרה רקת, כי אבדה כלי חמדתה

.

על כל פנים, חזינן דרקת היא טבריא, ולא כדאמר רבי יוחנן, דרקת היא ציפורי, וחמת זו טבריא!?

אלא אמר רבא,

כך הוא ביאור שמות המקומות שבאותו מקרא:

חמת

-

זו חמי

גרר. רקת

-

זו טבריא. כינרת

-

זו גינוסר, ולמה נקרא שמה

של טבריא

רקת?

מפני

שאפילו ריקנין שבה

-

מלאין מצות כרמון

.

רבי ירמיה אמר: רקת

הוא

שמה

של טבריא.

ולמה נקרא שמה

עתה

טבריא

? על שם

שיושבת בטבורה

[אמצעה]

של ארץ ישראל.

רבה

נמי

אמר

כרבי ירמיה, דבאמת

רקת שמה. ולמה נקרא שמה טבריא?

על שם

שטובה ראייתה,

שיש בה גנות ופרדסין [תוס'] .

אמר זעירא: קטרון

-

זו

העיר הנקראת עתה

ציפורי. ולמה נקרא שמה ציפורי?

מפני

שיושבת בראש ההר

-

כצפור.

ותמהינן:

וקטרון ציפורי היא? והא קטרון בחלקו של זבולון הואי, דכתיב

: " [שבט]

זבולון לא הוריש

[לא השמיד]

את יושבי קטרון ואת יושבי נהלול"

[שמקומות אלו באו לחלקו של זבולון בחלוקת הארץ, ועברו בני זבולון על ציווי הקב"ה, שאמר: "לא תחיה כל נשמה", ולא השמידום, אלא הניחם לשבת ביניהם, ולהעלות להם מס].

וזבולון מתרעם על מדותיו

על מידה שמדדו לו מן השמים, שנפלו בחלקו מקומות אלו -

הוה.

שנאמר

בשירת דבורה, גבי מלחמת סיסרא: "זבולון עם חרף נפשו למות, ונפתלי על מרומי שדה". ודרשינן ליה לקרא הכי:

זבולון

-

עם חרף נפשו למות.

ו

מה טעם

רצה למות אז, באותה מלחמה? משום שכשנתקבצו אז ישראל למלחמה, ראו בני זבולון את נחלת בני נפתלי, דשם נקבצו. ועל ידי שראו

ד

חלקו של

נפתלי

-

על מרומי שדה,

מקום שדות וכרמים, חרף זבולון נפשו למות על רוע מזלו, שנפלו בחלקו ימים והרים וגבעות .

וכך

אמר זבולון לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לאחיי נתת להם שדות וכרמים, ו

אילו

לי נתת הרים וגבעות! לאחיי נתת להם ארצות, ולי נתת ימים ונהרות!?

אמר לו

הקדוש ברוך הוא:

כולן,

כל אחיך, יהיו

צריכין לך

-

על ידי חלזון,

שעולה מן הים להרים שבחלקך, וצובעין בדמו תכלת, ונמכר בדמים יקרים.

שנאמר

בההוא קרא:

"עמים הר יקראו"

כל השבטים יתקבצו להריך,

"ושפוני טמוני חול"

כדי לקנות שפוני טמוני חול.

ומהם אותם "שפוני טמוני חול"? ד

תני רב יוסף: "שפוני"

-

זה חלזון

[שהוא דבר חשוב. ד"ספון" - חשוב הוא, בלשון ברייתא].

"טמוני"

-

זו טרית

[מין דג ].

"חול"

-

זו זכוכית לבנה,

שהחול שבחלק זבולון חשוב יותר משאר חולות, וראוי לזכוכית לבנה.

אמר לפניו

זבולון:

רבונו של עולם! מי מודיעני

לתת לי דמים כשיקחו דברים אלו?

אמר לו

הקדוש ברוך הוא:

"שם יזבחו זבחי צדק"!

סימן זה יהא לך: כל הנוטל ממך בלא דמים

-

אינו מועיל בפרקמטיא שלו כלום.

דומיא דזבח, שכשם שאם הביא קרבן גזול - אינו מועיל כלום, כך הנוטל בלא דמים - יתקלקלו הצביעה והחול ולא יועילו לו.

והדרינן לקושיין, דאקשינן אזעירא, דאמר דקטרון זו צפורי:

ואי סלקא דעתך

ד

קטרון זו ציפורי, אמאי

היה

מתרעם

זבולון

על מדותיו? והא הויא

העיר

ציפורי

בחלקו, דהיא

מילתא דעדיפא טובא

מדאחיו!

וכי תימא

דהתרעם משום

דלית בה

[בקטרון] האי מילתא מעלייתא ד

זבת חלב ודבש

[שהעזים אוכלות תאנים, והדבש נוטף מהן, וחלב זב מן העזים, ונעשין כמין נחל]?

ו

הא הוה בה! ד

האמר ריש לקיש: לדידי חזי לי זבת חלב ודבש דציפורי

[שהיא קטרון],

והויא

שטח של

ששה עשר מיל

-

על ששה עשר מיל!?

וכי תימא ד

אמנם הוה התם זבת חלב ודבש, וכדאמר ריש לקיש. אבל

לא נפישא

זבת חלב ודבש

דידיה

[דזבולון] -

כדאחוה

[כשל אחיו], שזבת חלב ודבש של אחיו - היה גדול יותר, ומשום כך התרעם,

והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לדידי חזי לי זבת חלב ודבש דכל ארעא דישראל, והויא

כולן אם תצרפן -

כמ

המקום הנקרא

בי כובי, עד

המקום הנקרא

אקרא דתולבקני,

ששיעורן הוא

עשרין ותרתין פרסי אורכא, ופותיא

[רוחבן]

שיתא פרסי.

ואם תחלקן בין כל השבטים, יגיע לחלק כל אחד פחות מד' פרסאות .

אם כן, הוה ליה לזבולון זבת חלב ודבש טפי מינייהו, שהרי ששה עשר מיל - הם ארבע פרסאות!?

ומתרצינן:

אפילו הכי, שדות וכרמים

-

עדיפא ליה

לזבולון.

דיקא נמי, דכתיב: "ונפתלי על מרומי שדה".

חזינן שזו היתה עיקר טענתו, שאין לו שדות כלשאר אחיו.

ומסקינן:

שמע מינה.

אמר רבי אבהו

: האי דכתיב בנבואת צפניה:

"ועקרון תעקר"

-

זו קסרי בת אדום.

שבאמת קיסרי שמה , ונקראת במקרא "עקרון" - על שם שתיעקר.

שהיא יושבת בין החולות

,

והיא היתה

לפני עקירתה

יתד תקועה

לרעה

לישראל בימי יוונים.

וכשגברה מלכות בית חשמונאי

-

ונצחום, היו קורין אותה: "אחידת

[כבושת]

מגדל שי ר".

אמר רבי יוסי בר חנינא: מאי

האי

דכתיב

בנבואת זכריה, גבי צור, שהיה ראש לאדום:

"והסירותי דמיו מפיו, ושקוציו מבין שיניו, ונשאר גם הוא לאלהינו,

והיה כאלוף ביהודה, ועקרון כיבוסי"?

כך הוא ביאורו של אותו מקרא

:

"והסירותי דמיו מפיו"

-

זה בית במיא שלהן.

ששם היו זורקים את דמי זבחיהם לעבודה זרה.

"ושקוציו מבין שיניו"

-

זה בית גליא שלהן

[במיא וגליא הם ראשי עבודה זרה באדום].

"ונשאר גם הוא לאלהינו"

-

אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבאדום.

והאי דכתיב התם, בהמשך הנבואה:

"והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי

[שהיא ירושלים]

"

-

אלו תראטריות וקרקסיות

שבאדום, שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים

.

אמר רבי יצחק

: העיר

לשם,

שהיא עיר שכבשו בני דן -

זו פמייס,

שמשם נהר ירדן יוצא.

עקרון תעקר

-

זו קסרי בת אדום, שהיא היתה מטרופולין של מלכים

[בלשון יון - אמא של מלכות].

ובמה היתה קסרי מטרופולין של מלכים?

איכא דאמרי: דמרבי בה מלכי

[שמגדלין בה מלכים].

ואיכא דאמרי: דמוקמי מינה

[שמעמידין ממנה, מדייריה]

מלכי.

הערים

קסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם: חרבו שתיהן! אל תאמן

לו.

וכן אם יאמר לך אדם:

ישבו שתיהן,

ששתיהן מיושבות ואינן חרבות -

אל תאמן.

אבל אם יאמר לך:

חרבה קסרי וישבה ירושלים,

או שיאמר לך:

חרבה ירושלים וישבה קסרי

-

תאמן.

שנאמר

: "יען אמרה צור על ירושלים האח נשברה וגו', [עתה]

אמלאה החרבה".

שאמרה צור: עכשיו אתמלא, על ידי חורבנה של ירושלים. ש

אם מליאה זו

-

חרבה זו.

ו

אם מליאה זו

-

חרבה זו

.

רב נחמן בר יצחק אמר: מהכא

ילפינן שאם מלאה זו - חרבה זו, דכתיב ביעקב ועשיו:

"ולאום מלאום יאמץ",

חזינן שלעולם לא ישוו בגדולה. אלא, כשזה קם - זה נופל [רש"י בחומש] .

ו

עוד

אמר רבי יצחק: מאי

האי

דכתיב: "יוחן רשע בל למד צדק"?

[וסיפא דקרא: "בארץ נכחות יעול, ובל יראה גאות ה'"].

כך הוא ביאור המקרא:

אמר יצחק

אבינו

לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, יוחן עשו!

[ו"יוחן" - לשון חינם הוא. דהיינו, תן לו מתנת חינם, על אף שאינו ראוי לכך].

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

רשע הוא!

אמר לו

יצחק:

בל למד צדק?

וכי אין מי שילמד עליו צדק ?

אמר לו

הקדוש ברוך הוא:

בארץ נכוחות יעול.

כלומר, עתיד הוא להחריב את ירושלים וארץ ישראל .

אמר לו

יצחק:

אם כן, בל יראה גאות ה'.

ואמר רבי יצחק: מאי

האי

דכתיב: "אל תתן ה' מאויי רשע, זממו אל תפק ירומו סלה"?

אמר יעקב לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! אל תתן לעשו הרשע תאות לבו.