מגילה 25b — תלמוד אויף ייִדיש

ומה לפנים

-

ומה לאחור,

דהיינו, מה היה לפני בריאת העולם, ומה יהיה לאחריו [כך פירש רש"י. ותוס' הביאו עוד פירוש: מה בסוף גבולי העולם למזרח ולמערב] -

קמשמע לן.

מעשה לוט ושתי בנותיו

-

נקרא ומתרגם.

ותמהינן:

פשיטא!?

ומבארינן:

מהו דתימא ניחוש לכבודו

דאברהם,

שהרי לוט היה בן אחיו,

קמשמע לן

.

מעשה תמר ויהודה

-

נקרא ומתרגם.

ותמהינן:

פשיטא!?

ומבארינן:

מהו דתימא ליחוש לכבודו דיהודה, קמשמע לן

ד

שבחיה

דיהודה

הוא

דקרינן להאי מעשה -

ד

הא

אודי

על חטאיה.

מעשה עגל הראשון

-

נקרא ומתרגם.

ותמהינן:

פשיטא!?

ומבארינן:

מהו דתימא, ליחוש לכבודן של ישראל, קמשמע לן כל שכן דניחא להו, דהויא להו כפרה

על ידי שמתביישין בדבר .

קללות וברכות

-

נקרין ומתרגמין.

פ שיטא!?

ומבארינן:

מהו דתימא, ניחוש דלמא פייגא דעתייהו דצבורא

כשישמעו את כל העונשים, ויאמרו: אם כן, טוב לנו ליהנות מן העולם הזה ככל רצוננו, הואיל וממילא סופנו להענש

! קמשמע לן.

אזהרות ועונשין

-

נקרין ומתרגמין.

פשיטא!?

ומבארינן:

מהו דתימא, ניחוש דלמא אתו למעבד

המצוות

מיראה,

ולא יהא לבן לשמים,

קמשמע לן

.

מעשה אמנון ותמר

-

נקרא ומתרגם,

וכן

מעשה אבשלום

-

נקרא ומתרגם.

פשיטא!?

ומבארינן:

מהו דתימא, ליחוש ליקריה דדוד

[לכבודו של דוד], שאמנון ואבשלום היו בניו,

קמשמע לן.

מעשה פילגש בגבעה

-

נקרא ומתרגם.

פשיטא!?

ומבארינן:

מהו דתימא ליחוש לכבודו דבנימין,

שהרי אנשי גבעה - משבט בנימין היו,

קמשמע לן.

מקרא ד

"הודע את ירושלם את תועבותיה"

-

נקרא ומתרגם.

פשיטא!?

ומבארינן:

לאפוקי מדרבי אליעזר.

דתניא: מעשה באדם אחד, שהיה קורא למעלה מרבי אליעזר: "הודע את ירושלם את תוע בו תיה".

אמר לו

רבי אליעזר:

עד שאתה בודק בתועבות ירושלים, צא ובדוק בתועבות אמך!

בדקו אחריו, ומצאו בו שמץ פסול

.

וקא משמע לן מתניתין, דלא חיישינן להכי

\- וקרינן .

ואלו

המקראות ש

נקרין

-

ולא מתרגמין

[

רעבד"ן סימן

]:

מעשה ראובן

-

נקרא ולא מתרגם.

ומעשה ברבי חנינא בן גמליאל, שהלך לכבול. והיה קורא חזן הכנסת

במעשה ראובן:

"ויהי בשכון ישראל". ואמר לו

רבי חנינא

למתורגמן: אל תתרגם

-

אלא

את הפסוק

אחרון,

דהיינו: "ויהיו בני יעקב שנים עשר".

ושיבחוהו חכמים

על כך.

מעשה עגל השני

-

נקרא ולא מתרגם.

איזה מעשה עגל השני?

מן: "ויאמר משה אל אהרן

מה עשה לך העם הזה וגו' ויאמר אהרן וגו'", שהתחיל אהרן לספר שוב מעשה העגל, וזהו תחילת מעשה עגל השני,

עד: "וירא משה

את העם כי פרע הוא וגו'".

תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו. ש

הרי

מתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה,

כששאלו משה: מה עשה לך העם הזה -

פקרו המינין

לומר שיש ממש בעבודה זרה.

שנאמר

בתשובת אהרן: "ואומר להם למי זהב התפרקו, ויתנו לי,

ואשליכהו באש ויצא העגל הזה",

ומתוך כך יכולים המינים לומר, שיש ממש בעבודה זרה, שהרי משמע מהפסוק שנוצר העגל מעצמו.

והם לא יאמינו מדרש חז"ל, שאמרו שעשו אותו הערב רב על ידי כישוף, או על ידי השם שהיה ביד מיכה [מהרש"א].

ברכת כהנים

-

נקרין ולא מתרגמין.

מאי טעמא?

משום דכתיב

בה:

"ישא

ה' פניו אליך", וחיישינן שמא יאמרו שהקדוש ברוך הוא נושא פנים לישראל. ואינן יודעין שכדאי הן ישראל לשאת להם פנים, כדאיתא במסכת ברכות [כ' ע"ב], שאמר הקב"ה: אני אמרתי: "ואכלת ושבעת וברכת", והן מחמירין על עצמן עד כזית ועד כביצה [רש"י] .

מעשה דוד ואמנון

-

לא נקרין ולא מתרגמין.

ותמהינן:

והא אמרת

לעיל בהך ברייתא, ד

מעשה אמנון ותמר

-

נקרא ומתרגם?

ומתרצינן:

לא קשיא.

הא דאמרינן דלא נקרין ולא מתרגמין - היינו היכא

דכתיב: "אמנון בן דוד",

שגנאי הוא לדוד. ו

הא

דאמרינן דנקרא ומתרגם - היינו היכא

דכתיב אמנון סתמא.

תנו רבנן: כל המקראות הכתובין בתורה לגנאי

-

קורין אותן לשבח

,

משום שגנאי הוא להוציא דבר מגונה מפיו [מהרש"א].

כגון,

האי דכתיב:

"ישגלנה"

קרינן:

"ישכבנה"

.

והאי דכתיב:

"בעפולים"

קרינן:

"בטחורים",

משום ש"עפולים" - לשון מפורש יותר לגנאי הוא.

וכן בהאי דכתיב: "ויהי רעב גדול בשומרון וגו' עד היות וגו'

חריונים

בחמשה כסף", לא קרינן "חריונים", שהוא גנאי ביותר, דמשמע שהיו אוכלים את גלליהם מרוב רעב, אלא קרינן:

"דביונים",

דהיינו, הזב מן היונים .

וכן בהאי קרא, דכתיב כאשר צר רבשקה שר צבא אשור על ירושלים, שאמר רבשקה: "הלא על האנשים הישבים על החומה

לאכול את חוריהם ולשתות את מימי שיניהם",

ד"חוריהם" - היינו רעי היוצא דרך חור פי הטבעת, ו"מימי שיניהם" - היינו צואה לחה ורכה [ונקראת כך מפני שיש שיניים לכרכשתא], שיאכלום אותם האנשים מחמת רעב המצור, לא קרינן הכי. אלא קרינן ביה בלשון נקיה:

"לאכול את צואתם ולשתות את מימי רגליהם".

והאי דכתיב: "ויתצו את בית הבעל וישמהו

למחראות",

דהיינו בית הכסא, מלשון חור מוצא הרעי - קרינן בלשון נקיה:

" למוצאות".

רבי יהושע בן קרחה אומר: "למחראות"

קרינן הכא,

כשמן. מפני שהוא גנאי לעבודה זרה.

אמר רב נחמן: כל ליצנותא אסירא, בר מליצנותא דעבודה זרה

-

דשריא.

מנלן?

דכתיב: "כרע בל קרס נבו", וכתיב: "קרסו כרעו יחדיו לא יכלו מלט משא וגו'".

והכי הוא פירושא דהני קראי:

"בל" ו"נבו" - שמות עבודה זרה שבבבל הם. ומשחק המקרא על הפסילים, ואומר שקרסו ונפלו במקומם, ולא יכלו למלט עצמם כשנלכדה בבל.

וקרא ד"לא יכלו מלט משא" - הכי פירושו: לא יכלו למלט עם עצמן עם המשא שבמעיהן .

רבי ינאי אמר,

מהכא חזינן דליצנותא דעבודה זרה שריא:

דכתיב:

"לעגלות בית און יגורו שכן שומרון, כי אבל עליו עמו, וכמריו עליו יגילו, על כבודו כי גלה ממנו".

והכי הוא פירושא דקרא:

על פורענות העתידה לבוא לעגלי בית און [שהיא בית אל] - יגורו [יפחדו] שכן [שוכני] שומרון, באמרם: אם על עצמם לא הגינו העגלים, היאך יגינו עלינו!?

כי אבל עליו [על העגל] עמו שהאמין בו, וגם כמריו שעליו יגילו [שהיו רגילין לשמוח בו] מקודם - עתה יתאבלו על כבודו, כי גלה ממנו כשלוקח בשבי.

ודרשינן להאי קרא בליצנותא דעבודה זרה,

אל תקרי

: "על

כבודו", אלא

: "על

כבידו".

כלומר, כובד משא הרעי שהיה בו, וכובד עגבותיו.

אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא: שרי ליה לבר ישראל למימר ליה לעובד כוכבים: שקליה

[טול]

לעבודה זרה, ואנחיה בשין תיו

[ערוה, מלשון: "וחשופי שת ערות מצרים"]

שלו.

אמר רב אשי: האי מאן דסנאי שומעניה

[שיצאו עליו שמועות רעות ושנואות, שהוא נואף] -

שרי ליה לבזוייה

בגימ"ל ושי"ן,

דהיינו, גימ"ל - בר גיורתא , דהיינו נואפת [דירושלמי תרגם "הנואף והנואפת"

\- גיורא וגיורתא], שי"ן - שמה סריא , שם מוסרח. דמותר לבזות גם אמו שילדתו.

האי מאן דשפיר שומעניה

[ששמועותיו טובות] -

שרי לשבוחיה

.

ומאן דשבחיה

-

ינוחו לו ברכות על ראשו.

הדרן עלך פרק הקורא עומד

--- title: "חברותא - מגילה — פרק רביעי - בני העיר" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02347.html#HtmpReportNum0003L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0003L5" --- פרק רביעי - בני העיר

Оригинал главы פרק רביעי - בני העיר

מתניתין:

בני העיר שמכרו

את

רחובה של עיר

-

לוקחין בדמיו בית הכנסת

.

אבל לא יקחו בדמיו דבר חול, מפני שמעלין בקודש - ואין מורידין [עיין ברש"י שהביא מקור הך כללא מתוספתא]. וברחובה של עיר יש קדושה, לפי שמתפללין בו בתעניות ובמעמדות [שכנגד כל משמר מכ"ד משמרות שהיה עולה לירושלים להקריב קרבנות, היו כ"ד מעמדות בערי ישראל. ובזמן שהמשמר היה מקריב הקרבן, היו מתפללין על קרבן אחיהן שיתקבל ברצון, ומתענין וקוראין בתורה. כדאיתא במס' תענית כ"ו ע"א. עיי"ש].

ואם מכרו

בית הכנסת

-

לוקחין

בדמיו

תיבה

[ארון הקדש] , שקדושה היא יותר מבית הכנסת.

מכרו

תיבה

-

לוקחין

בדמיה

מטפחות

שעוטפין בהם ספרים.