מכות 11b — תלמוד אויף ייִדיש

אמר רב יהודה אמר רב: נידוי

שנעשה

על תנאי

-

צריך

אותו הנידוי

הפרה

על ידי חכם, אף כאשר הוא לא חל, משום שלא התקיים התנאי.

מנלן

דבר זה? -

מיהודה

.

דכתיב

, שהתחייב יהודה ליעקב אבינו, כשלקח את בנימין עמו למצרים: "

אם לא הביאותיו אליך

, וחטאתי לך כל הימים".

קיבל יהודה על עצמו, שיהיה מנודה לאביו, אם לא יחזיר אליו את בנימין ממצרים. ועל אף שהחזיר יהודה את בנימין ליעקב אביו, בכל זאת, מצינו שחל עליו הנידוי. וזאת, על אף שקיבל יהודה את הנידוי על עצמו רק על הצד שלא יביאנו, וכדלהלן -

ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן

:

מאי דכתיב

בפרשת "וזאת הברכה", בברכות שבירך משה את בני ישראל לפני מותו, "

יחי ראובן ואל ימות

", ואחר כך אמר הכתוב "

וזאת ליהודה

" - מדוע הסמיך הכתוב את הברכה של יהודה לברכה של ראובן?

ללמדך, מכך שנסמכה ברכת יהודה לברכת ראובן, והתחיל ביהודה בלשון "וזאת", שיש קשר בין הברכה שניתנה ליהודה ובין הברכה שנאמרה לראובן.

כי

כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר,

הם היו נושאים את ארונות השבטים לקבורה בארץ ישראל, והיה שלדם קיים כשהוא שלם, ואילו

עצמותיו של יהודה

-

היו

מפורקות, ו

מגולגלין בארון

בשעה שהיו נושאים אותו, מחמת הנידוי שקיבל יהודה על עצמו להיות מנודה גם אחר מותו, לעולם הבא.

עד שעמד משה, ובקש עליו רחמים

.

אמר

משה

לפניו

של הקב"ה:

רבונו של עולם!

יחי ראובן, יהי רצון שיהיה שלדו קיים, כאילו הוא חי.

שהרי

מי גרם

לו

לראובן שיודה

ברבים על שבלבל יצועי אביו, במעשה בלהה? -

יהודה

גרם זאת, כאשר הודה במעשה תמר.

[לפי שכך דרש רבי תנחומא: כאשר הודה יהודה במעשה תמר, ואמר "צדקה ממני", אז נעמד ראובן, והודה שבלבל יצועי אביו].

ואם כן, למה

וזאת

תהיה

ליהודה

, שתהיינה עצמותיו מתגלגלין בארון?

ובקש משה:

שמע ה', קול יהודה!

ומיד,

עאל איבריה לשפא

. נכנסו אבריו למקום חיבורם, ששפו [יצאו] ממנו.

ועדיין

לא הוה קא מעיילי ליה

, לא העלוהו ליהודה

למתיבתא דרקיע

, מפני הנידוי.

עד שהוסיף משה, ואמר: "

ואל עמו תביאנו

".

ועדיין

לא הוה

יהודה

קא ידע למישקל ומיטרא בשמעתא בהדי רבנן

, לשאת ולתת במלחמתה של תורה בישיבה של מעלה.

עד שאמר משה:

ידיו רב לו

, שיהיה בו כח לריב ריבו בשקלא וטריא עם חביריו.

ועדיין

לא ידע לפרוקי קושיא

[בסוטה ז ב, ובבא קמא צב א, הגירסא היא: לא הוה קא סלקא ליה שמעתא אליבא דהלכתא].

עד שאמר משה:

ועזר מצריו תהיה.

איבעיא להו

: זה שאמרה המשנה ששלשת הכהנים האלו, אם מתו הם "מחזירין את הרוצח", האם כוונתה לומר, שרק

במיתת

שלשת הכהנים הגדולים

כולן

, רק אז

הוא חוזר

, אך אם נשאר אפילו אחד משלשתן בחיים הוא אינו חוזר.

או דילמא

, די

במיתת אחד מהן

כדי להחזירו.

תא שמע

ראיה, לפשוט את הבעיא, מהא דתנן בסמוך:

נגמר דינו

של הרוצח בשגגה לצאת לגלות

בלא

שכיהן אז

כהן גדול

-

אינו יוצא משם לעולם.

ואם איתא

, שבמיתת אחד מהם הוא יוצא, מה איכפת לנו שאין כהן גדול מכהן בשעת גמר דין? והרי

ליהדר בדהנך,

שיחזור במיתת הכהנים האחרים, כשימות הכהן מרובה הבגדים, או הכהן שעבר ממשיחותו.

ובהכרח, שאינו יוצא עד שימותו כל השלשה, ולכן אם לא כיהן בשעת גמר דין כהן גדול, אין שלשה כהנים שיוציאוהו בשעת מיתתן, לפי שאין מוציא אלא כהן שהיה בשעת גמר דין, ומת לאחר מכן.

ורוצח זה, בשעת גמר דינו היו רק שני כהנים, ומיתת השנים בלבד אינה מוציאה, כי רק מיתת שלשה מוציאה.

ודחינן: משנה זאת מדברת

בדליכא

אף כהן גדול בעת שנגמר דינו. אך לעולם, יוצא במיתת אחד מהן, אם היה קיים בעת שנגמר דינו.

מתניתין:

א. אם

משנגמר דינו

של הרוצח לגלות,

מת כהן גדול

-

הרי זה אינו גולה

, כיון שהתכפר במיתת הכהן אחר שהתחייב גלות.

ב. אך

אם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול, ומינו

כהן גדול

אחר תחתיו,

ולאחר מכן נגמר דינו

הרי הוא

חוזר

רק

במיתתו של שני

.

ג. ואם

נגמר דינו ב

זמן שמת הכהן הגדול, ועדיין

לא

מינו

כהן גדול

אחר.

ו

כן

ההורג

בשוגג

כהן גדול

, ועדיין לא מינו אחר תחתיו, ונגמר דינו לגלות.

ו

כן

כהן גדול שהרג

-

בכל אלו,

אינו יוצא משם

הרוצח

לעולם.

ד.

ו

הרוצח שגלה -

אינו יוצא

מעיר מקלט,

לא ל

העיד

עדות מצוה,

ולא לעדות ממון, ולא לעדות נפשות

.

ואפילו ישראל צריכים לו, ואפילו שר צבא ישראל, כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם!

שנאמר

[במדבר לה כה] "והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו

אשר נס שמה

. וישב בה עד מות הכהן הגדול".

וכיון ששלש פעמים הוזכר בכתוב "שמה", דרשינן: -

שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו

,

שם תהא קבורתו.

ה.

כשם שהעיר קולטת, כך

כל

תחומה

של העיר, שהוא אלפיים אמה מסביב לעיר, גם הוא

קולט.

ו.

רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם

-

רבי יוסי הגלילי אומר: מצוה ביד גואל הדם

להורגו,

ורשות ביד כל אדם

להורגו.

רבי עקיבא אומר: רשות ביד גואל הדם

להורגו.

וכל אדם

, אם הרגו -

חייבין עליו.

[גירסת הרמב"ם אין חייבין עליו].

גמרא:

והוינן בה:

מאי טעמא

מי שנגמר דינו וקודם שגלה מת כהן גדול, אינו גולה?

אמר אביי: קל וחומר

הוא - אם

מי שגלה כבר

-

יצא עכשיו

, כשמת הכהן הגדול.

מי שלא גלה,

כיון שמת הכהן הגדול מיד בגמר דינו,

אינו דין שלא יגלה!

שהרי קל הוא מהגולה, שאת הגולה צריך להוציאו ולפוטרו מעונש שכבר חל עליו, ואילו זה שעדיין לא גלה, לא מחילים עליו את העונש.

ופרכינן: אין זה קל וחומר.

כי

ודילמא, האי דגלה

, שמא הגולה, כיון שכבר גלה,

איכפר ליה

בכך חטאו, וקל לפוטרו עתה.

אבל

האי, דלא גלה,

ועדיין

לא

התכפר לו, ושמא עליו לגלות, ורק לאחר שיגלה הוא ייצא מגלותו במיתת כהן הגדול הבא אחריו.

ודחינן: אין זו פירכא! כי

מידי

, האם

גלות קא מכפרא?

והרי אין הוא נפטר מעונש הגלות אפילו כששוהה בעיר המקלט זמן רב.

ואין אורך גלותו תלוי אלא במיתת הכהן.

ובהכרח, שרק

מיתת כהן הוא דמכפרא,

כי אז הוא יוצא מעיר המקלט ושב אל מקומו.

ואם מועילה מיתת הכהן הגדול לכפר עליו ולהוציאו מעיר המקלט אחר שחל עליו העונש, ודאי שמיתת הכהן הגדול מכפרת עליו לפטור אותו שלא יחול עליו העונש, כשעדיין לא גלה.

שנינו במשנה:

אם עד שלא נגמר דינו וכו'.

והוינן בה:

מנא הני מילי

, שיוצא רק במיתת הכהן הגדול השני?

אמר רב כהנא

: משום

דאמר קרא,

"

וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן המשחה

".

ולשון הכתוב "אשר משח אותו", צריך ביאור:

וכי הוא

, הרוצח,

מושחו

לכהן הגדול?

אלא

בא הכתוב לומר לך, שאינו יוצא אלא במיתת כהן גדול

זה שנמשח בימיו

, אחרי שנגמר דינו לגלות.

שמא תשאל:

מאי הוי ליה

לכהן הגדול שנמשח אחר גמר דינו של רוצח זה,

למעבד?

מה הוא היה יכול לעשות כדי למנוע את מעשיו של רוצח זה, והרי כאן אין עליו את התביעה שלא בקש רחמים על דורו, כי תקלה זו נעשתה עוד לפני שהתמנה לכהן גדול, אלא שלא נגמר דינו עד שנעשה כהן גדול!

תשובתך:

היה לו לבקש רחמים שיגמור דינו

של רוצח זה

לזכות, ולא ביקש,

ולכן יוצא הלה במיתתו.

אמר אביי: נקטינן

שכך היא ההלכה:

נגמר דינו

, ולא הספיק לגלות,

ומת

-

מוליכין את עצמותיו לשם

, לקוברו בעיר מקלט.

דכתיב

"

לשוב לשבת בארץ, עד מות הכהן

".

ו

איזהו ישיבה שהיא

"

בארץ

", שמשמעותה בתוך הקרקע? -

הוי אומר: זו קבורה.

תנא

בברייתא:

מת

הרוצח שגלה, בעיר מקלטו,

קודם שמת כהן גדול,

וקברוהו בעיר המקלט, הרי כשימות אחר כך הכהן הגדול -

מוליכין עצמותיו על

[אל]

קברי אבותיו

.

דכתיב

"

ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו

".

איזהו ישיבה שהיא בארץ אחוזתו?

-

הוי אומר זו קבורה.

ואם

נגמר דינו,

ואחר כך באו עדים, והעידו שהכהן הגדול הוא כהן פסול, וכהונתו היא בטעות, ועקב עדותם

נעשה

ה

כהן

ה

גדול

, שכיהן אז, פסול משום

בן

גרושה ובן חלוצה

מה דינו של הרוצח?

פליגי בה רבי אמי ורבי יצחק נפחא

.

חד אומר, מתה כהונה

. הרי זה כאילו מת הכהן לאחר גמר דינו, ואין הרוצח גולה.

וחד אומר, בטלה כהונה

. עתה התברר למפרע שלא היה מעולם זה כהן גדול, ונמצא שנגמר דינו של הרוצח בזמן שלא היה כהן גדול, ואינו יוצא לעולם.

והוינן בה:

לימא

רבי אמי ורבי יצחק נפחא,

בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע קא מיפ לגי!?

דתנן

: אם

היה

כהן

עומד ומקריב על גבי המזבח

, ובאו עדים,

ונודע

עתה מפיהם פסולו,

שהוא בן גרושה או בן חלוצה

-

רבי אליעזר אומר: כל קרבנות שהקריב

פסולין

. כי התברר למפרע שהוא חלל, הפסול לעבודה.

ורבי יהושע מכשיר

.

ומניחה הגמרא, שנחלקו בטעם המחלוקת לעיל. ולכן תלינן מחלוקת רבי אמי ורבי יצחק נפחא במחלוקת זו.

מאן דאמר

"

מתה

כהונה", סבר

כרבי יהושע,

שהכשיר קרבנותיו.

ומאן דאמר

"

בטלה

כהונה", סבר

כרבי אליעזר,

שפסל כל הקרבנות למפרע.