טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
מכות 11a — תלמוד אויף ייִדיש
מכות 11a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — מכות 11a
בלשון עזה,
ששינה הכתוב מדרכו בכל ספר יהושע, שנאמר בו "ויאמר ה'", ונקט בפרשה זו לשון דיבור, שהוא לשון קשה -
דכתיב
"
וידבר ה' אל יהושע, לאמר: דבר אל בני ישראל לאמר, תנו לכם את ערי
המקלט אשר דברתי אליכם
",
וגומר
.
והטעם לכך,
מפני
שנאמרו בפרשה זו ליהושע לקיים מצוות
שהן של תורה
. ואילו בשאר מקומות שדבר ה' עם יהושע, לא נאמרו לו לקיים מצוות דאורייתא.
והוינן בה:
למימרא
, האם רצונך לומר,
דכל
מקום שנאמר לשון
"דיבור"
משמעותו
לשון קשה?
ומשנינן:
אין,
אכן, כך הוא!
והראיה לכך,
כדכתיב
אצל אחי יוסף, כשחזרו ליעקב, "
דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות
". ומוכח ש"דיבור" הוא לשון קשה [עזה].
ומקשינן:
והתניא
: כתיב בספר מלאכי [פרק ג]: "אז
נדברו
יראי ה'".
אין
"
נדברו
" -
אלא לשון נחת
.
וכן הוא אומר
בספר תהילים [פרק מז] "
ידבר עמים תחתינו
", שיכנעו האומות תחת ישראל, וישבו בנחת.
ומפסוקים אלו משמע שדיבור אינו לשון קשה.
ומתרצינן: אין הלשונות בפסוקים שוות.
אלא,
"דבר"
, האמור ביהושע ובאחי יוסף, הוא ענין
לחוד
, ומשמעותו היא לשון קשה.
ואילו "נדברו", האמור בספר מלאכי על יראי ה', או
"ידבר
עמים תחתנו" האמור בספר תהילים על העמים, הוא ענין
לחוד
, שמשמעותו היא ענין של נחת.
[
סימנ"י רבנ"ן מהמנ"י וספר"י
]
פליגי בה רבי יהודה ורבנן
, בטעם שנאמרה פרשת רוצחים בלשון קשה [עזה]:
חד אומר, מפני ששיהם
, שהשהה יהושע את הבדלת ערי המקלט בארץ ישראל, עד ששב הקב"ה ואמר לו להבדילם, ולכן אמר לו בלשון קשה.
וחד אומר, מפני שהן של תורה,
וכדלעיל.
ובעוד פסוק בספר יהושע [פרק כד] נחלקו:
"
ויכתוב יהושע את הדברים האלה
-
בספר תורת אלהים
".
פליגי בה רבי יהודה ורבי נחמיה
, אלו "דברים" כתב יהושע, ובאיזה ספר נכתבו "הדברים האלה" -
חד אומר
, יהושע כתב בסוף ספר התורה את
שמונה
ה
פסוקים
האחרונים שבתורה, החל מ"וימת שם משה עבד ה'", עד סוף התורה, לפי שפסוקים אלו אודות מיתת משה, לא כתבם משה אלא יהושע.
וחד אומר
, יהושע כתב בספרו [ספר יהושע] את ענין
ערי מקלט.
ומקשינן:
בשלמא למאן דאמר
יהושע כתב בספר התורה את
שמונה הפסוקים
האחרונים שבתורה,
היינו דכתיב
"
בספר תורת אלהים
", שהוא ספר התורה.
אלא למאן דאמר
שכתב יהושע בספר יהושע את ענין
ערי מקלט
-
מאי "בספר תורת אלהים
"?
ומתרצינן:
הכי קאמר
, "
ויכתוב יהושע
[
בספרו
],
את הדברים האלה
, של ערי מקלט, שהם הדברים [
הכתובים
]
בספר תורת אלהים
"
.
ספר
תורה
שתפרו
, שחיבר את יריעותיו על ידי שתפרם
ב
חוטי
פשתן
-
פליגי בה רבי יהודה ורבי מאיר.
חד אומר כשר, וחד אומר פסול.
ומבארינן במה נחלקו:
למאן דאמר פסול
, משום
דכתיב
[שמות יג] "והיה לך לאות על ידך, ולזכרון בין עיניך -
למען תהיה תורת ה' בפיך
".
ואיתקש
כאן
כל התורה כולה לתפילין
.
ובא הכתוב ללמדנו:
מה תפילין, הלכה למשה מסיני
היא, שצריך
לתפרן בגידין
של בהמה טהורה ולא בחוטי פשתן -
אף כל
התורה, צריך
לתפרן
ליריעות ספר התורה
בגידין
, ולא בחוטי פשתן.
והוינן בה:
ואידך
, התנא שמכשיר תפירה של יריעות ספר תורה בפשתן, מדוע הוא אינו מתחשב בהיקש של תורה לתפילין?
ומבארינן:
כי איתקש
, זה שהקיש הכתוב תורה לתפילין, באומרו "למען תהיה תורת ה' בפיך", הוא רק
ל
ענין הנזכר באותו הפסוק "בפיך", שמכאן למדנו שאין כותבים תפילין אלא על גויל העשוי מעור בהמה טהורה, שהיא "
מותר בפיך
", שבשרה מותר באכילה, ולא על עור בהמה טמאה, שבשרה אסור באכילה.
ולענין זה בלבד הוקש ספר תורה לתפילין, כי דבר זה מפורש בתורה.
אך
להלכותיו
, לדינים שאינם מפורשים בתורה, אלא הם נלמדים מהלכה למשה מסיני, כגון שתהא התפירה בגידין דוקא ולא בפשתן -
לא איתקש
תורה לתפילין.
אמר רב הונא: חזינן להו לתפילין דבי חביבי
, של דודי, רבי חייא,
דתפירי בכיתנא
, בחוטי פשתן.
ולית הלכתא כוותיה
, אלא צריך לתפרן בגידין.
מתניתין:
במיתת הכהן הגדול חוזרים כל הרוצחים בשגגה, מערי המקלט לבתיהם.
ומבארת המשנה כי יש שלשה סוגים של כהן גדול, שבמיתתו שבים הגולים מערי המקלט לבתיהם.
אחד
כהן גדול שהוא
משוח בשמן המשחה
.
ואחד
כהן גדול שלא נמשח בשמן המשחה [לפי שהיה בתקופה לאחר שנגנז שמן המשחה ], שהוא רק
מרובה בגדים
, שמשמש בשמונה בגדים, והוא יתר על כהן הדיוט, שמשמש רק בארבעה בגדים.
ואחד
כהן
שעבר ממשיחותו
, ששימש כממלא מקומו של כהן גדול, בעת שאירע פסול בכהן הגדול הקבוע, עד שהתרפא הכהן הגדול ונטהר, ושב לשמש -
הרי אלו
מחזירין את הרוצח
לביתו מעיר מקלט, במיתתם.
לפי שאז מתקיים הכתוב "ואחרי מות הכהן הגדול - ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו".
רבי יהודה אומר: אף
הכהן שהוא "
משוח מלחמה
"
מחזיר את הרוצח.
כי מדין תורה היו מושחין כהן בשמן המשחה בצאתם למלחמה. ותפקידו של אותו הכהן, הקרוי "משוח מלחמה", היה לומר לפני היוצאים למלחמה את כל דיני המלחמה האמורים בפרשת שופטים, "אל ירך לבבכם", וגומר. ואף שאותו הכהן לא שימש במקדש ככהן גדול, כיון שהוא נמשח בשמן המשחה ככהן גדול - הרי דינו ככהן גדול, והוא מחזיר במותו את הרוצח.
לפיכך,
כיון שמיתת הכהנים הגדולים היתה מחזירה את הגולים לבתיהם -
אמותיהן של כהנים
גדולים היו
מספקות להן
, לרוצחים בשגגה,
מחיה וכסות, כדי שלא יתפללו
הרוצחים
על בניהם שימותו,
ויוכלו לשוב לביתם.
ובגמרא מבואר למה חששו שתתקבל תפילתם של הרוצחים.
גמרא:
והוינן בה:
מנא הני מילי
שכל הכהנים הגדולים המנויים במשנה מחזירין את הרוצח?
אמר רב כהנא
: כיון
דאמר קרא
[במדבר לה] שלש פעמים דין זה שהרוצח יוצא במיתת הכהן הגדול. ומכך למד תנא קמא, ששלשת הכהנים שהיה עליהם שם כהן גדול מוציאים במותן את הרוצח.
ואלו הפסוקים:
א. "
וישב בה
-
עד מות הכהן הגדול
".
ב.
וכתיב
"
כי בעיר מקלטו ישב
-
עד מות הכהן הגדול
".
ג.
וכתיב
"
אחרי מות הכהן הגדול
ישוב הרוצח".
זו היא סברת תנא קמא, ועתה מבארת הגמרא את שיטת רבי יהודה:
ורבי יהודה
, המוסיף את הכהן שהוא משוח מלחמה, דרש
קרא אחרינא
, רביעי [שם], דכתיב: "
לשוב לשבת בארץ
-
עד מות הכהן
".
ואידך,
תנא קמא, שלא דרש מקרא זה, סבר,
מדלא כתיב
בפסוק הזה "
הגדול
" (\116) - בהכרח שהכונה לכהן גדול המוזכר לעיל, לא
חד מהנך
, משלשת הכהנים הגדולים
הוא.
והיינו, כיון שלא הזכיר בו הכתוב "הכהן הגדול" אלא כהן גרידא, בהכרח שלא בא הכתוב לרבות כהן רביעי, שהוא כהן משוח מלחמה, אלא כוונת הכתוב היא לאחד משלשת הכהנים הגדולים הנזכרים.
שנינו במשנה,
לפיכך אמותיהן של כהנים וכו'.
ומוכיחה הגמרא:
טעמא דלא מצלו
, משמע שרק בזכות שמספקות אמותיהם של הכהנים הגדולים מים ומזון, ולכן אין הרוצחים מתפללים על הכהן שימות - לכן הוא אינו מת.
הא מצלו
-
מייתי!
אם יתפללו הרוצחים בשגגה, הנמצאים בעיר מקלט, על מותו של הכהן הגדול, תפילתם תתקבל, והוא אכן ימות קודם זמנו.
ומקשינן: וכי תתקבל תפילתם של הרוצחים שימותו הכהנים הגדולים, על לא עול בכפם?
והכתיב
בספר משלי [פרק כו]: "
כצפור לנוד, כדרור לעוף
-
כן קללת חנם
[שהיא ללא סיבה] -
לא
תבא!
"
ומתרצינן:
אמר ההוא סבא: מפירקיה דרבא שמיע לי
שאין זו קללת חנם, אלא אכן יש תביעה כנגד הכהנים, על
שהיה להן לבקש רחמים על
בני
דורן
, שלא יבואו לידי תקלה, כהריגה בשגגה,
ולא בקשו.
ואיכא דמתני
, יש שונים בלשון המשנה, שהיו האמהות של הכהנים הגדולים מספקות מים ומזון
כדי שיתפללו
הרוצחים
על בניהם שלא ימותו
.
והוינן בה:
טעמא דמצלו
, משמע רק אם יתפללו הרוצחים על הכהנים שלא ימותו, בזכות כך הם חיים.
הא לא מצלו
-
מייתי!
ומקשינן: למה ימות הכהן הגדול בגלל חטאיהם של אלו?
וכי
מאי הוה ליה
לכהן
למיעבד.
מה היה עליו לעשות, עד שתהיה עליו תביעה על חטאם של אנשים אלו?
הכא
, בבבל,
אמרינן
אומרים משל על מצב כזה, שאדם נענש על עבירת חבירו: וכי
טוביה חטא, ו
אילו
זיגוד מנגיד!?
מקור המשל הוא במעשה שהיה, שהעיד זיגוד בפני בית דינו של רב פפא על טוביה, שחטא. אך עדותו היתה עדות יחיד, שאינה מתקבלת. ולכן צוה רב פפא להכותו על הלשון הרע שאמר.
ומאז היה דבר זה למשל, שאף על גב שטוביה היה החוטא, בכל זאת הלוקה היה זיגוד, שהעיד עליו שחטא. כי בכל מקום שאין תועלת בעדותו, והוא בא ומעיד בגנות חברו, נחשב הדבר לעבירת לשון הרע.
ואילו
התם
, בארץ ישראל,
אמרי
, נהוג לומר משל זה בנוסח אחר:
שכם נסיב, מבגאי גזר?!
דהיינו שכם בן חמור נשא את דינה ונהנה, ושאר אנשי העיר, כגון מבגאי [שם אדם], נאלצו להצטער ולמול ["לגזור"] את עצמם, אף שלא נהנו עמו.
ואף כאן מקשינן: למה יענשו הכהנים על חטא הרוצחים בשגגה?
ומתרצינן:
אמר ההוא סבא: מפירקיה דרבא שמיע לי,
שיש תביעה משמים על הכהנים,
שהיה להן לבקש רחמים על דורן
שלא יחטאו,
ולא בקשו.
ומצינו שטענה זו נחשבת תביעה על אדם, ונענש עבורה,
כי הא דההוא גברא דאכליה אריא
, שאכלו אריה,
ברחוק
במרחק של
תלתא פרסי מיניה
, ממקומו
דרבי יהושע בן לוי
.
ולא אישתעי אליהו
, לא הופיע ולא דיבר אליהו הנביא
בהדיה
, עם רבי יהושע בן לוי,
תלתא יומי
.
הפסיק אליהו את קביעותו לדבר עמו כל יום, במשך שלשה ימים, משום שאירעה כזאת תקלה במקומו. כי אילו היה מתפלל רבי יהושע בן לוי על שלום אנשי מקומו, לא היתה תקלה זאת באה לעולם.
ונמצא, כי מי שיכול למנוע את התקלה בתפילתו, ולא מנעה, הוא נקרא אשם בה, ונענש עבורה, ולכן הוזקקו הכהנים הגדולים לבקשת רחמים עליהם שיחיו, ולא ימותו.
אמר רב יהודה אמר רב: קללת חכם, אפילו בחנם, היא באה!
דהיינו, אם קילל חכם אדם, אפילו אם לא היתה סיבה לקללה, היא חלה.
מנלן?
-
מאחיתופל
.
שבשעה שכרה דוד שיתין
, יסודות לבית המקדש,
קפא תהומא
. צפו מי התהום, ועלו, ו
בעא למשטפא לעלמא
. עמדו מי התהום לשטוף ולהציף את העולם.
אמר
דוד: האם יש מי שיודע את ההלכה -
מהו למיכתב שם
ה'
אחספא, ומישדא בתהומא, דליקו אדוכתיה!
האם מותר לכתוב שם ה' על חרס, ולזרקו בתהום, לפי שהחרס צולל ואינו צף, וירד החרס וינוח על מקום הנקב, ויסתום את המקום שממנו צפים ועולים מי התהום.
והשאלה היא, האם יש לחשוש שמא ימחקו המים את השם הכתוב על החרס, ויעבור על איסור הלאו "לא תעשון כן לה' אלהיכם [במחיקת שמו] ".
ליכא דאמר ליה מידי.
לא היה מי שיענה על שאלתו של דוד.
אמר
דוד:
כל היודע דבר זה, ואינו אומרו
-
יחנק בגרונו!
נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו,
ו
אמר
:
ומה
כדי
לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה התורה: שמי
[שמו של הקב"ה]
שנכתב בקדושה
בספר -
ימחה על המים
. כמו שמצינו בפרשת סוטה, שכותבים ומוחקים אל המים המאררים את כל פרשת סוטה, על אף שיש בה שם ה', כדי לברר אם נטמאה או לא, ואם היא טהורה יחזור שלום הבית בינה ובין בעלה.
לעשות שלום
לכל העולם כולו, לא כל שכן
שמותר למחוק את שם ה'!
וכיון שלמד כך מקל וחומר,
אמר לו
אחיתופל לדוד:
שרי,
מותר לכתוב שם על חרס ולזרקו למים.
וכך עשה דוד,
כתב שם אחספא, שדי אתהומא,
זרקו לתהום. ואז
נחת, וקם אדוכתיה.
ירדו מי התהום, ונעמדו במקומם.
ו
על אף שדוד קלל רק את מי שיודע את ההלכה בדבר ולא יאמר את הידוע לו, ואילו אחיתופל הרי אמר לבסוף את ההלכה,
אפילו הכי
, חלה קללתו של דוד על אחיתופל.
והראיה, כי אחר כך, במעשה אבשלום, כשמרד בדוד,
כתיב
[שמואל ב יז] "
ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו
", שיעץ לאבשלום כיצד להלחם עם דוד.
וכיון שלא עשה אבשלום כדבריו, הבין אחיתופל שישוב דוד וימלוך, ואז יהרגנו כדין מורד במלכות, וכמו כן יהיו נכסיו לאוצר המלך, כי כך דינו של מורד במלכות, ולא תישאר ירושה לבניו.
לכן, "
ויחבוש
אחיתופל
את החמור, ויקם וילך את ביתו אל עירו, ויצו אל ביתו
[הניח צואה למשפחתו],
ויחנק
",
וגומר
.
חנק אחיתופל את עצמו למות, כדי להקדים את גזירת המלך, ובכך להניח את נכסיו לבניו, כי משמת שוב לא ידונו אותו, ולא יטלו את ממונו שהשאיר אחריו לבניו.
והתקיימה בו קללת דוד שיחנק בגרונו, אף שלא נאמרה קללה זו על הצד שכן יאמר את הידוע לו. ומכאן שקללת חכם, אפילו בחנם, היא באה.
אמר רבי אבהו: קללת חכם, אפילו
כשנאמרת
על תנאי
, ולא התקיים התנאי,
היא באה
.
מנלן?
-
מעלי!
דקאמר ליה עלי לשמואל
, כשהפציר בשמואל לומר לו מה אמר לו ה', ושמואל היה ירא לומר לו שנגזר עליו בגלל חטאי בניו שימותו כל זרעו בני שמונה עשרה שנה. וקללו עלי אם לא יגלה לו, וכך אמר עלי לשמואל: "
כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף,
כמו שנעשה לי, שלא הלכו בני בדרכי, [כמבואר שם לעיל]
אם תכחד ממני דבר
".
ו
מצינו, ש
אף על גב דכתיב
"
ויגד לו שמואל את כל הדברים, ולא כחד ממנו
",
ואפילו הכי כתיב
בשמואל: "
ולא הלכו בניו בדרכיו
".
וגומר
.
ומכאן, שקללת חכם מתקיימת אף כשלא התקיים התנאי שעליו נאמרה.