קידושין 54b — תלמוד אויף ייִדיש

ומשנינן:

תרי תנאי נינהו ו

נחלקו

אליבא דרבי יהודה

, אם ירושלים קדושה:

התנא בנדרים סובר אליבא דרבי יהודה, שירושלים אינה קדושה ; ורבי ישמעאל ברבי יצחק בברייתא, סובר אליבא דרבי יהודה, שירושלים קדושה.

אמר עולא משמיה דבר פדא

לבאר את טעמו של רבי מאיר במשנתנו, שבשוגג אין היא מקודשת, ומפרשה על פי דרכו של רבי יוחנן:

אומר היה רבי מאיר

:

הקדש

שמעל בו

במזיד

הרי הוא

מתחלל

, אבל

בשוגג אין מתחלל

משום שמקח טעות הוא, כי לא ניחא לו שיתחלל על ידו;

ולא אמרו בשוגג מתחלל, אלא לענין קרבן בלבד

, כלומר: מעולם לא אמרו חכמים שההקדש מתחלל במעילת שוגג, אלא אמרו שבשוגג הרי הוא חייב קרבן מעילה.

ותמהינן עלה:

וכי מאחר ד

ההקדש

אין מתחלל, קרבן במאי מחייב

[למה יתחייב קרבן]!?

אלא כי אתא רבין פריש משמיה דבר פדא

[פירש משמו של בר פדא] באופן אחר:

אומר היה רבי מאיר: הקדש במזיד מתחלל, בשוגג אין מתחלל, ולא אמרו בשוגג

מתחלל, אלא לענין אכילה בלבד

, כלומר: אם מעל בהקדש דרך הוצאה שמכרו או שקידש בו, כי אז אינו מתחלל משום שטעות הוא ; ובמה אמרו שבשוגג מתחלל ההקדש וחייבים עליו קרבן מעילה, רק כשאכל את ההקדש, או שנהנה ממנו שאר הנאות הגוף.

אמר רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה

:

הלכה כרבי מאיר במעשר

שני, שאין האשה מתקדשת בו, ומשום שמעשר שני ממון גבוה הוא,

הואיל וסתם לן תנא כותיה

[הואיל וסתם משנה היא כמותו] שמעשר שני ממון גבוה הוא, כדמפרש ואזיל.

והלכה כרבי יהודה בהקדש

שהוא מתחלל בשוגג ואפילו על ידי קידושין ומקח, ואין הקדש מתחלל במזיד כלל,

הואיל וסתם לן תנא כותיה

, כדמפרש ואזיל.

ומפרשינן: סתם לן תנא

כ

וותיה ד

רבי מאיר במעשר

שני שהוא ממון גבוה,

מאי היא?

דתנן

במסכת מעשר שני [ה ג]:

כרם רבעי

[כרם בשנה הרביעית לנטיעתו] שהוא נאכל בירושלים, ואם ירחק ממנו המקום הרי הוא מחללו על מעות ומעלהו לירושלים, וכמו מעשר שני:

בית שמאי אומרים: אין לו חומש

, אין דינו כמעשר שני להצריך את הבעלים להוסיף חומש, כשמחללים הם את הפירות על מעות להעלותם לירושלים,

ואין לו ביעור

, אין דינו כמעשר שני שהוא מתבער מן הבית בשנה שלישית וששית של שמיטה, כי אסור להשהותו יותר, וצריך לעשות בו כדינו.

ובית הלל אומרים: יש לו

חומש ויש לו ביעור, וכמו מעשר שני.

ועוד נחלקו:

בית שמאי אומרים

: כשם שבכרם חולין אמרה תורה [ויקרא יט י]: "וכרמך לא תעולל [מין אשכול ענבים, שציותה תורה להניחו לעניים], ופרט כרמך [גרגרי ענבים הנושרים בשעת בצירה] לא תלקט", כך

יש לו

לכרם רבעי

דין פרט, ויש לו

דין

עוללות

, להצריכו להניחם לעניים שיאכלום בירושלים, כי אף כרם רבעי בכלל "כרמך" הוא, שממון הדיוט הוא.

ובית הלל אומרים

: כל הכרם

כולו

הולך

לגת

[מקום דריכת ענבים] של בעל הבית, ומשום שממון גבוה הוא.

ומפרשינן:

מאי טעמא דבית הלל

במחלוקתם הראשונה לענין חומש וביעור?

משום ד

גמרי

בית הלל בגזירה שוה: "

קודש

" ["ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה'"] "

קודש

"

ממעשר

שני ["וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קודש לה"]:

מה מעשר

שני

יש לו חומש, ויש לו ביעור, אף כרם רבעי, יש לו חומש ויש לו ביעור

.

ו

אילו

בית שמאי לא גמרי

"

קודש קודש

"

ממעשר

.

וממשנה זו יש להוכיח בדעת בית הלל שהם סוברים כרבי מאיר ש"מעשר שני ממון גבוה" הוא:

ו

הרי

בית הלל

שהם

אומרים

שדין כרם רבעי

כמעשר

שני לכל דבר,

כמאן סבירא להו

במעשר שני, לענין ממון הדיוט וממון גבוה!?

אי כרבי יהודה

סבירא להו, אם כן

אמאי

אמרו בית הלל שכרם רבעי

כולו לגת

ואין לו פרט ועוללות!?

האמר

רבי יהודה במשנתנו:

מעשר

שני

ממון הדיוט הוא

, והוא הדין כרם רבעי שהוא כמעשר לדעת בית הלל, ומיקרי "כרמך".

אלא לאו

בהכרח דבית הלל

כרבי מאיר

סבירא להו שהוא ממון גבוה ואינו בכלל "כרמך", נמצא שדעת בית הלל כרבי מאיר, והיות והלכה כמותם, הרי זה כסתם משנה כרבי מאיר, והיינו דאמר רב אדא בר אהבה: "הלכה כרבי מאיר במעשר, הואיל וסתם לן תנא כוותיה".

תו מפרשינן הא דאמרינן לעיל, דסתם לן תנא

כ

וותיה ד

רבי יהודה בהקדש

שהוא מתחלל בשוגג ולא במזיד -

מאי היא?

דתנן

במסכת מעילה [כא א]:

שילח

הגזבר פרוטה של הקדש

ביד

שליח

פיקח

לקנות בה אצל חנוני,

ונזכר

המשלח ונזכר גם השליח

עד שלא הגיע אצל חנווני

, הרי הם פטורים מן המעילה שאין מעילה במזיד, ו

חנווני

הוא ש

מעל לכשיוציא

את הפרוטה בהוצאה, כי הוא הרי שוגג.

הרי למדנו שההקדש מתחלל על ידי הוצאה בשוגג, מדמעל החנוני - שהיה שוגג לכשיוציא; ולמדנו שבמזיד אינו מתחלל, שאם לא כן, כבר נתחללה הפרוטה כשבאה ליד חנוני, שהרי מעלו בה במזיד.

ותמהינן על מה שאמרנו, דהלכה כרבי מאיר במעשר שני, משום ששנינו סתם משנה כמותו דמעשר שני ממון גבוה הוא:

וכרבי יהודה במעשר

שני - שהוא סובר ממון הדיוט הוא -

מי לא תנן

[האמנם לא מצאנו סתם משנה שהיא כרבי יהודה]!?

והתנן

במסכת מעשר שני [ד ג]:

הפודה מעשר שני שלו, מוסיף עליו חמישיתו

שנאמר: "ואם גאל יגאל איש ממעשרו, חמישיתו יוסף עליו",

בין

שהיה המעשר שני

משלו, בין שניתן לו

המעשר שני

במתנה

, כי גם כשניתן לו במתנה נקרא "מעשרו".

והרי

מני

, כדעת מי היא משנה זו?

אילימא רבי מאיר היא

, כך הרי אי אפשר לומר, כי:

מי מצי יהיב ליה

[וכי יכול מאן דהוא לתת לו מעשר שני]

במתנה

, ולחייבו בחומש משום דמיקרי "ממעשרו"!?

והאמר

רבי מאיר:

מעשר

שני

ממון גבוה הוא

ואינו יכול ליתנו במתנה.

אלא לאו

בהכרח שמשנה זו כ

רבי יהודה

היא, שמעשר שני ממון הדיוט הוא.

ואם כן תיקשי, למה קיימא לן כרבי מאיר משום שבית הלל סוברים כמותו, והרי מאידך גיסא סתם משנה היא כרבי יהודה!?

ומשנינן:

לא

כאשר פירשת, אלא

לעולם

אותה משנה כ

רבי מאיר

היא שמעשר שני ממון גבוה הוא, ודקשיא לך: האיך ניתן לו במתנה, לא תיקשי:

והכא

במשנה זו

במאי עסקינן

: ב

כגון דיהיב ניהליה בטיבליה

[נתן לו בעל הפירות את המעשר שני כשעדיין לא הופרש, וטבל הוא],

וקסבר

תנא זה:

מתנות

זרוע לחיים וקיבה, וכן מעשר שני -

שלא הורמו

עדיין,

כמי שלא הורמו דמיין

, כלומר: אין אומרים שכאילו כבר הורמו ושם "מעשר שני" עליהם ; ואם כן אין מניעה מלתיתם במתנה עד שלא הורמו.

תא שמע

עוד סתם משנה במסכת מעשר שני [ה ה], שהיא כרבי יהודה הסובר מעשר שני ממון הדיוט הוא:

דתנן:

הפודה נטע רבעי שלו, מוסיף עליו חמישיתו, בין משלו, בין שניתן לו במתנה

.

והרי

מני

היא משנה זו?

אילימא רבי מאיר

היא הסובר: מעשר שני ממון גבוה הוא, כך הרי אי אפשר לומר, כי:

מי מצי יהיב ליה

[וכי יכול הוא לתת] נטע רבעי במתנה!?

והא

התנא של משנה זו בהכרח

גמר

"

קודש קודש

"

ממעשר

שני, שאם לא כן מנין לו חומש בנטע רבעי; ואם כן אף אינו יכול ליתנו במתנה כמעשר שני, לדעת רבי מאיר הסובר: "מעשר שני ממון גבוה הוא"!?

אלא לאו

בהכרח

רבי יהודה

היא ש"מעשר שני - וכן נטע רבעי - ממון הדיוט הוא".

ואם כן תיקשי, למה קיימא לן כרבי מאיר משום שבית הלל סוברים כמותו, והרי מאידך גיסא סתם משנה היא כרבי יהודה!? ומשנינן:

לעולם

משנה זו

רבי מאיר

היא שמעשר שני - וכן כרם רבעי - ממון גבוה הוא ; ודקשיא לך: האיך ניתן לו הכרם במתנה, לא תיקשי:

ו

משום ד

הכא

במשנה זו -

במאי עסקינן

:

ב

כגון דיהיב

ליה את הכרם

כשהוא

עדיין

סמדר

[תחילת פרי הענבים לאחר נפילת הפרח, וכל גרגיר ניכר לעצמו], ובמצב זה יכול הוא ליתנו במתנה, שעדיין אינו פרי, ואין עדיין שם "נטע רבעי" עליו,

ו

קא משמע לן משנה זו

דלא כרבי יוסי, דאמר: סמדר

ערלה

אסור

בהנאה

מפני שהוא פרי

, אלא סובר תנא של משנה זו, שאין שם פרי עליו לא לענין ערלה ולא לענין רבעי.

תא שמע

עוד סתם משנה במסכת מעשר שני [ד ו], שהיא כרבי יהודה הסובר: מעשר שני ממון הדיוט הוא:

משך הימנו מעשר

שני

בסלע

, משך אדם פירות מעשר שני של חבירו בשעה שהיו שוים סלע, על מנת שהמעות שיתן בתמורתם יתקדשו בקדושת מעשר שני,

ולא הספיק

המושך

לפדותו

, כלומר: לא הספיק לשלם את הדמים,

עד שעמד

המעשר השני

בשתים

:

הרי זה המושך

נותן סלע

אחד בלבד למוכר כפי שנתחייב בשעת משיכה, והמעשר שני מתחלל עליו,

ומשתכר בסלע

שאינו נותן,

ומעשר

שני שלו

על ידי המשיכה, כי מעשר שני ממון הדיוט הוא ונקנה במשיכה.

והרי

מני

היא משנה זו?

אילימא רבי מאיר

היא, הסובר: מעשר שני ממון גבוה הוא, אם כן דינו כהקדש לענין קנין, ו

אמאי משתכר בסלע

מפני שקנה במשיכה, והרי בהקדש "

ונתן את הכסף וקם לו

" ["ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו"]

אמר רחמנא

, ואין שטר וחזקה קונים קרקעותיו, ולא משיכה את מטלטליו, אלא כסף בלבד!?

אלא לאו

בהכרח

רבי יהודה

ש"מעשר שני ממון הדיוט הוא", ומשום הכי קונה במשיכה.

ואם כן תיקשי, למה קיימא לן כרבי מאיר משום שבית הלל סוברים כמותו, והרי מאידך גיסא סתם משנה היא כרבי יהודה!?

ומשנינן:

לעולם

, כלומר: אכן

רבי יהודה

היא משנה זו,

ו

מכל מקום קיימא לן כרבי מאיר, משום ד

הכא חד סתמא

, כלומר: כרבי יהודה לא סתם לן רבי אלא פעם אחת במשנה זו ד"משך הימנו",

והכא תרי סתמי

, כלומר: ואילו כרבי יהודה סתם לן רבי שני פעמים, כי את אותה משנה - בה נחלקו בית הלל ובית שמאי, ובית הלל כרבי יהודה - שנה רבי הן במסכת מעשר שני והן במסכת עדיות, ומשום כך הלכה כמשנה זו.

ותמהינן עלה:

ואי סתמא דוקא

, כלומר: אם אכן הלכה כסתם משנה,

מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמי

[מה מעלה יש בשנים נגד האחד]!?

אלא

אמר רב נחמן בר יצחק: הלכה כרבי מאיר, הואיל ותנן בבחירתא

[מסכת עדיות נקראת "בחירתא", משום שכל דבריהם העידו מפי הגדולים, והלכה כמותן]

כוותיה

דרבי מאיר, שהרי דברי בית הלל נשנו גם במסכת עדיות, וכפי שנתבאר.