קידושין 48a — תלמוד אויף ייִדיש

המוכר שטר חוב לחבירו, וחזר

המלוה

ומחלו

לחוב, הרי זה

מחול;

ואפילו יורש

של המלוה

מוחל;

ולסברא זו, אין האשה מקודשת בקבלת שטר חוב, כי אינה סומכת דעתה שלא ימחול, ואין בדעתה להתקדש; ובדינו של שמואל תלויה מחלוקתם:

דמר

חכמים -

אית ליה דשמואל

, ולכן אינה מקודשת.

ומר

רבי מאיר -

לית ליה דשמואל

.

ד.

ואיבעית אימא

לבאר את מחלוקת התנאים במלוה בשטר:

דכולי עלמא אית להו דשמואל

ויכול הוא למחול,

והכא באשה

של המקדש אם סומכת היא את דעתה שלא ימחול לה -

קמיפלגי

:

מר

רבי מאיר -

סבר: אשה

של המקדש

סמכה דעתה

, כי

מימר אמרה

האשה: "

לא

שביק ליה לדידי ומחל ליה לאחריני

" [אומרת היא בלבה, ודאי לא יניחני, וילך למחול לאחרים על חשבוני].

ומר

חכמים

סבר: אשה נמי

כשאר לקוחות

לא סמכה דעתה

.

וכאן שבה הגמרא לבאר את מחלוקתם של חכמים ורבי מאיר במלוה על פה שקידש בה:

במלוה על פה במאי פליגי?

אם ניתן להקנות מלוה על פה, ו

בדרב הונא אמר רב! דאמר רב הונא אמר רב

:

האומר לחבירו: "

מנה לי בידך, תנהו לפלוני

" ואמר כן

במעמד שלשתן

[המלוה הלוה והלוקח],

קנה

הלוקח.

מר

חכמים

סבר: כי קאמר רב, הני מילי

בפקדון, אבל

ב

מלוה לא

, ונמצא שאין אפשרות להקנות מלוה על פה כלל, ולכן אינה מקודשת.

ומר

רבי מאיר

סבר: לא שנא מלוה ולא שנא פקדון

ניתן להקנות במעמד שלשתן, ולכן אם קידשה במעמד הלוה, הרי היא מקודשת.

ועוד שואלת הגמרא על רב, שאמר: המקדש במלוה אינה מקודשת ואפילו המעות בעין, וכל שכן אם אינם בעין:

נימא

דינו של רב

כתנאי

היא, שנחלקו בדינו:

דתניא: האומר לאשה "

התקדשי לי בשטר

", ומפרש לה ואזיל:

רבי מאיר אומר: אינה מקודשת

, ואפילו אם יש בנייר - שכתוב עליו השטר - שוה פרוטה.

ורבי אלעזר אומר: מקודשת

, ואפילו אין בנייר שוה פרוטה.

וחכמים אומרים: שמין את הנייר

שכתוב עליו השטר,

אם יש בו שוה פרוטה

, הרי זו

מקודשת

מחמת הנייר שהוא שוה כסף והאשה מתקדשת בו.

והרי

האי שטר

שקידשה בו

היכי דמי

:

אילימא שטר חוב דאחרים

[וכאחד הביאורים שנאמרו בברייתא הקודמת], הרי

קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר

, שהרי בברייתא שנזכרה לעיל מבואר שלדעת רבי מאיר הרי היא מקודשת בשטר חוב דאחרים!?

אלא

בהכרח שהברייתא עוסקת

בשטר חוב דידה

[של האשה עצמה] שהיתה חייבת לו כסף ויש לו שטר על חוב זה,

ובמקדש במלוה

שאינה בעין

קא מיפלגי!

הרי שנחלקו תנאים בדינו של רב.

אמר רבי נחמן בר יצחק

:

הברייתא אינה עוסקת במי שקידש בחוב שיש עליו שטר, אלא בקדושי שטר, דהיינו שכותב בשטר "הרי את מקודשת" ונותנו לה, ו

הכא במאי עסקינן: כגון שקדשה בשטר

קדושין

שאין עליו עדים

חתומים:

ורבי מאיר לטעמיה

[לשיטתו],

דאמר

גבי גט:

עדי חתימה כרתי

[עושים את הגט ל"ספר כריתות"], והוא הדין לשטר קדושין שאינו שטר בלי עדי חתימה, ולכן לשיטתו אינה מקודשת משום "קדושי שטר" ; ואפילו אם יש בניר שוה פרוטה אינה מקודשת מדין "קדושי כסף", היות ואין דעת האשה להתקדש בשווי הניר.

ורבי אלעזר לטעמיה, דאמר: עדי מסירה כרתי

, ואף שאין עדים חתומים בו, והוא הדין לשטר קדושין ; ולכן לשיטתו היא מקודשת בשטר זה, ואפילו כשאין בניר שוה פרוטה.

ורבנן

[חכמים שבברייתא]

מספקא להו, אי כרבי מאיר, אי כרבי אלעזר

לענין "קדושי שטר"

; הלכך

:

שמין את הנייר, אם יש בו שוה פרוטה, מקודשת

, ואם לאו הרי היא ספק מקודשת; כלומר: אף שלא הכריעו חכמים בעיקר מחלוקתם, דהיינו מדין "קדושי שטר", מכל מקום חלוקים הם על רבי מאיר בדין "קדושי כסף", שהוא סובר: אף אם השטר שוה פרוטה אינה מקודשת, ומשום שאין דעת האשה על הניר; והם סוברים, שדעתה על הניר ומתקדשת בו.

ואיבעית אימא

לבאר את מחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר:

הכא במאי עסקינן, ב

כגון שכתבו

לשטר הקידושין

שלא לשמה

של האשה אותה הוא מקדש בו,

ובדריש לקיש קמיפלגי: דבעי ריש לקיש: שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה, מהו?

וצדדי הספק הם:

האם

הויה ליציאה

[קידושין לגירושין]

מקשינן

, משום שהוקשו במאמר הכתוב: "ויצאה [מביתו והלכה] והיתה לאיש אחר"

\-

ו

מה יציאה בעינן

שיהא הגט כתוב

לשמה

, שהרי אמרה תורה: "וכתב לה ספר כריתות" ודרשינן: לשמה,

אף הויה נמי בעינן

שיהא השטר כתוב

לשמה

של המתקדשת.

או דלמא

: אדרבה

הויות להדדי

[דרכי הקדושין זה לזה] הוא ד

מקשינן

, שהרי הוקשו במאמר הכתוב: "והיתה", שהוא כולל את כל ההויות -

ו

מה הויה דכסף לא בעינן

שיהא טבוע הכסף

לשמה, אף הויה דשטר לא בעינן לשמה

.

בתר דבעיא

ריש לקיש

הדר פשטה

ריש לקיש עצמו: "

ויצאה והיתה

",

מקיש הויה ליציאה

.

ובסברא זו נחלקו התנאים שבברייתא:

מר

רבי מאיר -

אית ליה דריש לקיש

שאין השטר כשר כשנכתב שלא לשמה, וכמו גט.

ומר

רבי אלעזר -

לית ליה דריש לקיש

, ולפיכך מקודשת היא, אף שהוא נכתב שלא לשמה.

ואי בעית אימא

לבאר את מחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר:

דכולי עלמא אית להו דריש לקיש

, ואין שטר קדושין כשר כשנכתב שלא לשמה!

והכא

בברייתא

במאי עסקינן

: כגון

ש

אכן

כתבו לשמה, ו

מיהו נכתב השטר

שלא מדעתה

[לא ידעה האשה כשנכתב השטר],

ובפלוגתא דרבא ורבינא, ורב פפא ורב שרביא, קמיפלגי

רבי מאיר ורבי אלעזר בברייתא!

דאיתמר: כתבו

לשטר הקדושין

לשמה

של המתקדשת

ושלא מדעתה

:

רבא ורבינא אמרי: מקודשת

, דכשם שבגט אין צריך דעתה, שהרי היא מתגרשת אפילו בעל כרחה, אף קדושין כן, וזו היא דעתו של רבי אלעזר.

רב פפא ורב שרביא אמרי: אינה מקודשת

, דכשם שבגט צריך דעת המקנה הוא הבעל, כך בקידושין צריך דעת האשה שהיא המקנה, וזו היא דעתו של רבי מאיר.

כאן שבה הגמרא לדברי רב בענין מקדש במלוה, ושואלת עוד:

נימא

, האם נאמר שדברי רב גבי מקדש במלוה הם

כהני תנאי

[תנאים אלו נחלקו בדבר]!?

דתניא

:

אשה האומרת לאיש: "קח זהב שלי, ו

עשה לי שירים

[אצעדה, צמיד של רגל]

נזמים וטבעות, ואקדש אני לך

בשכר פעולתך":

כיון שעשאן

האיש, הרי היא

מקודשת, דברי רבי מאיר

.

וחכמים אומרים: אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה

, ומפרש לה ואזיל.

והרי

האי ממון

שהצריכו חכמים שיגיע לידה -

היכי דמי

[לאיזה ממון כוונת חכמים]?

אילימא אותו ממון

, דהיינו: השירים הנזמים והטבעות, כך הרי אי אפשר לומר, כי:

מכלל דתנא קמא

[רבי מאיר],

סבר: אפילו אותו ממון נמי לא

צריך שיגיע לידה כדי שתתקדש!? והרי פשיטא שאינו כן, שאם עדיין לא הגיעו לידה,

אלא במאי מקדשא

[וכי במה מתקדשת היא]!?

אלא לאו בממון אחר

שיינתן לה לשם קידושין - הוא שאמרו חכמים שאם לא הגיע לידה אינה מקודשת, ומשום שהם סוברים דבשכר פעולת עשיית התכשיטים אינה מקודשת.

ושמע מינה: במקדש במלוה קמיפלגי

, כדמפרש ואזיל.

וסברי

בני הישיבה שביקשו לתלות את דברי רב במחלוקת תנאים זו:

חיוב התשלום לפועל, יכול להתפרש בשני אופנים:

האחד: "ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף": דהיינו, כל פרוטה ופרוטה כשנגמרה, נתחייב המעביד לפועל בדמי שכירות עשיית המלאכה.

השני: "אינה לשכירות אלא לבסוף": אין המעביד מתחייב לפועל אלא כשהוא מחזיר את העבודה הגמורה למעביד, ואם שכרו - דרך משל - לעשות נזמים, אין המעביד מתחייב לפועל אלא בגמר עשיית הנזמים והחזרתם לידיו.

דכולי עלמא

בין רבי מאיר ובין חכמים - סברי:

ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף

, ונמצא ששכר הפעולה

הוה מלוה

, שהרי בשעת חלות הקדושין דהיינו כשמחזיר הבעל לאשה את הנזמים כבר היתה האשה חייבת למקדש את שכר הפעולה, והוא מקדשה בחוב שהיא חייבת לו, והיינו מלוה -

ואם כן

מאי לאו בהא קמיפלגי: דמר

רבי מאיר

סבר: המקדש במלוה מקודשת

.

ומר

חכמים

סבר: המקדש במלוה אינה מקודשת

.

ונמצאו דברי רב תלויים במחלוקת תנאים.

ודחינן:

לא

כאשר פירשת את מחלוקת רבי מאיר וחכמים, אלא יש לפרש את מחלוקת בשלושה אופנים אחרים:

א.

דכולי עלמא

: ה

מקדש במלוה אינה מקודשת

.

והכא

מחלוקתם היא אם שכר הפעולה מלוה היא, ו

ב

"

ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף

",

קמיפלגי

: