קידושין 47b — תלמוד אויף ייִדיש

אף

מלוה

הרי היא כפקדון

, שאין היא מקודשת אלא אם יש עדיין בעין שוה פרוטה מן המעות שנתן לה.

ותיקשי לרב: הרי

עד כאן לא פליגי

תנא קמא ורבי מאיר,

אלא, דמר

תנא קמא -

סבר: מלוה אף על גב דלא נשתייר הימנה שוה פרוטה

, הרי היא מקודשת,

ומר

רבי מאיר -

סבר

: אם

נשתייר הימנה שוה פרוטה, אין, ואי לא נשתייר הימנה שוה פרוטה, לא

-

אבל דכולי עלמא

בין תנא קמא ובין רבי מאיר - סוברים: ה

מקדש במלוה

כשהמעות עדיין בעין, הרי היא

מקודשת;

ותיקשי לרב!?

אמר

תירץ

רבא: ותסברא, הא מתרצתא

היא,

הא משבשתא היא

[וכי סבור אתה שברייתא זו מתוקנת, והרי מיניה וביה מוכח שברייתא משובשת היא]!? ובהכרח צריכים אנו לפרשה באופן אחר מכפי שנשנתה בבית המדרש, ושוב לא תיקשי לרב! כי

האי פקדון

ששנינו בברייתא שאם לא נשתייר הימנו שוה פרוטה אינה מקודשת אפילו לתנא קמא,

היכי דמי?

אי

[

דקביל

] [

דקיבלה

] האשה

עליה אחריות

על הגניבה או האבידה של הפקדון, הרי

היינו מלוה

שאין המעות בעין, כלומר: הרי חייבת היא בתשלומיו, והיות וסובר תנא קמא, שבמלוה מקודשת היא אפילו כשאין מעות ההלואה בעין, למה לא תתקדש אפילו בפקדון כשלא נשתייר הימנו שוה פרוטה!?

ו

אי

עוסקת הברייתא בפקדון

דלא

[

קביל

] [

קיבלה

] האשה

עליה אחריות

, ולכן לכולי עלמא אינה מתקדשת כשלא נשתייר הימנו שוה פרוטה ; הרי תיקשי, ד

אי הכי

:

אדתני סיפא

בדברי תנא קמא: "

ובמלוה, אף על פי שלא נשתייר הימנה שוה פרוטה, מקודשת

",

ניפלוג וניתני בדידה

[יחלק התנא בפקדון עצמו]:

במה דברים אמורים

שאינה מקודשת אם לא נשתייר מן הפקדון שוה פרוטה, בכגון

שלא קבלה עליה אחריות, אבל קבלה עליה

אחריות, אף על גב דלא נשתייר הימנה שוה פרוטה

, הרי זו

מקודשת!?

שהרי דין זה כדין המלוה.

אלא

בהכרח שברייתא זו משובשת היא, ו

תריץ הכי

[וכך תיישבנה]:

"התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך, והלכה ומצאתו שנגנב או נאבד", והיא קיבלה על עצמה אחריות על כך: "אם נשתייר הימנו שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת", שהרי מלוה היא, והמקדש במלוה - שאינה בעין - אינה מקודשת לכולי עלמא.

ובמלוה

ממש,

אף על פי שנשתייר הימנה שוה פרוטה

-

אינה מקודשת

, משום ש"מלוה להוצאה ניתנה".

רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: מלוה הרי היא כפקדון

, שאם נגנבו או נאבדו המעות שנתן לה, ונשתייר מהם שוה פרוטה הרי היא מקודשת, וכדמפרש טעמא לקמן.

ומפרשינן

במאי קמיפלגי

תנא קמא ורבי מאיר?

אמר רבה: אשכחתינהו לרבנן בבי רב

[מצאתי את החכמים בבית המדרש],

דיתבי וקאמרי

[שהיו יושבים ואומרים] בביאור מחלוקתם:

לעולם כולי עלמא סוברים שמלוה להוצאה ניתנה, ואילו כבר היה מתחיל הלווה להוציא מן המעות, הרי שלכולי עלמא לא היתה מתקדשת בהם, כי בשימוש זה קנאתם ; ואולם, הברייתא הרי עוסקת באופן שעדיין לא התחיל להוציא מן המעות כלל, אלא שמקצתם נגנבו או שאבדו, ובזה הוא שנחלקו; ויסוד מחלוקתם הוא:

ב

דין

מלוה

שלא התחיל להוציא ממנה כלום, אם היא עדיין

ברשות בעלים לחזרה

[שיוכל המלוה לחזור בו מן ההלואה],

והוא הדין

אם היא ברשותו

לאונסין

[שאם יאנסו המעות, אין הלוה חייב לשלם את ההלואה], הוא ד

קמיפלגי

:

דמר

תנא קמא

סבר: מלוה

מיד כשקיבלה הלוה, ואף על פי שלא הוציא מן המעות כלום, כבר

ברשות לוה קיימא

ואין הבעלים יכולים לחזור בהם,

והוא הדין לאונסים

שאין המלוה אחראי להם, אלא הלוה יפרע את ההלואה ; ולכן אינה מקודשת אפילו שעדיין לא הוציא מהם, שהרי המעות כבר שלה הם.

ומר

רבי מאיר

סבר: מלוה

עד שלא התחיל להוציא ממנה -

ברשות בעלים

[המלוה]

קיימא, והוא הדין לאונסים

הם ברשות המלוה, ואין הלוה חייב לפרוע את ההלואה ; והיות ושלו הם עדיין, על כן מקודשת היא, אם נשתייר בפקדון אחר הגניבה שוה פרוטה.

ומוסיף רבה ואומר:

ואמינא להו

[אמרתי להם] לחכמי בית המדרש, שביארו כן את מחלוקתם: אף אני סובר בעיקר הדבר כפירושכם, אלא שאני חלוק עליכם בפרט אחד, והוא:

ל

ענין

אונסים כולי עלמא

בין תנא קמא ובין רבי מאיר -

לא פליגי, ד

אף על פי שלא התחיל עדיין להוציא ממעות המלוה

ברשות לוה

הם

קיימי

, וחייב הוא לפרוע -

ו

מאי טעמא

, משום ד

לא גרעא

הלואה

משאלה, מה שאלה דהדרה בעינא

[שחוזרת היא בעין]

חייב

הוא

באונסים

מיד כשקיבלה לידו, ואף שלא החל עדיין להשתמש בה,

מלוה לא כל שכן

, שיתחייב באונסין כשבאה לידו, ואף שלא החל להשתמש בה!

אלא הכא, מלוה ברשות בעלים לחזרה

בלבד, הוא ד

איכא בינייהו

: תנא קמא סבר: אין הבעלים יכולים לחזור בהם אף קודם שהתחיל להשתמש במעות, ואם כן שלה הם, ואין היא מתקדשת בהם.

ורבי מאיר סבר: עד שלא החל הלווה להשתמש במעות, יכול המלוה לחזור בו, ואם כן שלו הוא, ויכול לקדשה במעות אלו.

ומקשינן על מה שנתבאר שהתנאים בברייתא נחלקו, אם הלוה קונה את מעות המלוה על כל פנים לענין חזרה עד שלא החל להשתמש בהם:

ואלא

לפי מה שנתבאר -

הא דאמר רב הונא: השואל קורדום מחבירו

: אם כבר

ביקע בו, קנאו

היות והחל להשתמש בו, ושוב אין יכולים הבעלים לחזור בהם, אבל אם עדיין

לא ביקע בו, לא קנאו

, והבעלים יכולים לחזור בהם -

לימא כתנאי אמרה לשמעתיה

[האם נאמר שדבריו במחלוקת התנאים שבברייתא היא שנויה]!?

ומשנינן:

לא

תלוי דינו של רב הונא העוסק בשאלה, במחלוקת התנאים העוסקת במלוה:

עד כאן לא פליגי

התנאים בברייתא:

אלא במלוה דלא הדרה בעינא

[שאינה אמורה לחזור בעצמה],

אבל בשאלה דהדרה בעינא

[שאמורה היא לחזור בעצמה],

דברי הכל: ביקע בו, אין

[אכן קנה את הגרזן לשאילתו],

לא ביקע בו, לא קנאו

.

כאן שבה הגמרא לדברי רב, שאמר: המקדש במלוה אינה מקודשת ואפילו המעות בעין, וכל שכן כשהמעות כבר אינם בעין, ושואלת:

נימא

דברי רב

כתנאי

[במחלוקת התנאים הבאה היא שנויה]:

דתניא: האומר לאשה: "

התקדשי לי בשטר חוב

", ומפרש לה ואזיל,

או שהיה לו מלוה ביד אחרים והירשה

אותה

עליהם

[שהיו אחרים חייבים לו כסף, וכתב לאשה הרשאה עליהם], כלומר: הקנה את המלוה לאשה:

רבי מאיר אומר: מקודשת

.

וחכמים אומרים: אינה מקודשת

.

והרי

האי

"

שטר חוב

" שקידשה בו

היכי דמי?

אילימא שטר חוב דאחרים

, שהיו אחרים חייבים לו בשטר, ואת החוב הזה נתן לאשה לשם קידושין, הרי

היינו מלוה ביד אחרים

, ולמה נשנו בברייתא שני דינים שהם אחד!?

אלא לאו

בהכרח שקידשה ב

שטר חוב דידה

[שהיתה היא חייבת לו מעות בשטר],

ו

אם כן

במקדש במלוה

שאינה בעין -

קמיפלגי

, ונמצאו דברי רב תלויים במחלוקת תנאים!

ודחינן:

לעולם

זו ששנינו בברייתא "התקדשי לי בשטר חוב", היינו ב

שטר חוב דאחרים

ודקשיא לך: היינו מלוה ביד אחרים שנחלקו בו בברייתא, לא תיקשי,

ו

משום ד

הכא

בברייתא

במלוה בשטר ובמלוה על פה קא מיפלגי

, כלומר: שתי מחלוקות נפרדות נחלקו, האחת: במלוה על אחרים שיש לו עליה שטר חוב, והשניה: במלוה על פה שיש לו על אחרים, ואין טעמו של זה כטעמו של זה.

ומפרשת תחילה הגמרא את מחלוקתם בשטר בכמה אפשרויות, ואחר כך מפרשת הגמרא את מחלוקתם במלוה על פה.

במלוה בשטר

שיש לו על אחרים -

במאי פליגי?

ומפרשת הגמרא בארבעה אופנים:

א. בכגון שמסר לה את שטר החוב שבידו, ולא כתב שטר מכירה על החוב, ו

בפלוגתא דרבי ורבנן קמיפלגי! דתניא

:

אותיות נקנות במסירה

, כלומר: חוב שיש לאדם על חבירו בשטר, יכול הוא להקנותו על ידי מסירת שטר החוב לקונה,

דברי רבי

.

וחכמים אומרים: בין שכתב

שטר מכירה על מכירת החוב [ומסרה לו],

ולא מסר

את שטר החוב עצמו לקונה, ו

בין שמסר

את שטר החוב לקונה,

ולא כתב

שטר מכירה על מכירת החוב ומסרה לו,

לא קנה

הלוקח,

עד שיכתוב

לו המלוה שטר מכירה וימסרנו לו,

וימסור

לו גם את שטר החוב.

ובפלוגתת רבי וחכמים נחלקו התנאים במלוה בשטר שיש לו על אחרים שמסר אותו לאשה כדי להתקדש בו:

מר

רבי מאיר

אית ליה דרבי

, שבמסירה לבד קנתה את החוב, ולכן מקודשת היא.

ומר

חכמים

לית ליה דרבי

, והיות שלא כתב לה שטר מכירה, היא אינה מקודשת.

ב.

ואיבעית אימא

בביאור מחלוקתם במלוה בשטר:

דכולי עלמא

בין רבי מאיר ובין חכמים -

לית להו דרבי

, ובמסירה לבד לא קנה,

והכא

בברייתא עסקינן כגון שכתב לה גם שטר מכירה, שהיה כתוב בו: "קני לך שטר חוב זה" בלבד, ו

בדרב פפא

הסובר שנוסח זה אינו מספיק -

קמיפלגי

:

דאמר רב פפא

:

האי מאן דזבין שטרא לחבריה

[המוכר לחבירו שטר חוב],

צריך למיכתב ליה

בשטר המכירה: "

קני לך הוא וכל שעבודיה

[קנה לך את שטר החוב ואת כל השעבוד שלו] ".

מר

חכמים

אית ליה דרב פפא

, ולכן אינה מקודשת, שנוסח השטר שכתב לה אינו מספיק, ולא קנתה את החוב שבשטר, ולכן היא אינה מקודשת.

ומר

רבי מאיר

לית ליה דרב פפא

, ודי בנוסח שכתב בשטר המכירה כדי לקנות את שטר החוב, יחד עם מסירת שטר החוב עצמו.

ג.

ואיבעית אימא

לפרש את מחלוקת התנאים במלוה בשטר:

דכולי עלמא אית להו דרב פפא, והכא

עסקינן באופן שכתב את הנוסח הראוי, והאשה אכן קנתה את החוב שבשטר, ו

בדשמואל

שלפי דעתו, מכל מקום אינה מקודשת -

קמיפלגי! דאמר שמואל

: