קידושין 44b — תלמוד אויף ייִדיש

\- לדעת חכמים שאף נערה מקבלת את גיטה -

נערה

מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה

, האם יכולה נערה בחיי אביה למנות שליח לקבלת הגט?

וצדדי הספק הם:

האם הבת שמקבלת את גיטה בחיי אביה לפי חכמים,

כיד אביה דמיא

[האם הנערה לידו של אביה היא דומה],

או

שמא הבת

כחצר אביה דמיא?

ומפרשינן לה:

האם

כיד אביה דמיא

, ואם כן

מה אביה משוי שליח, אף היא נמי משוי שליח

.

או דילמא: כחצר אביה דמיא, ועד דמטיא גיטא לידה

שלה,

לא מיגרשה

[עד שלא בא גט ליד הנערה עצמה, אינה מגורשת].

תמהה הגמרא:

ומי מספקא ליה לרבא הא

מילתא, שיהא על אדם בן דעת תורת חצר כשהוא ניעור!?

והאמר רבא

עצמו:

כתב גט, ונתנו ביד עבדה

של אשתו:

אם היה העבד

ישן, ו

האשה

משמרתו, הרי זה גט

משום שעבדה כמוהו כחצירה, וחצר המשתמרת על ידה קונה לה.

אבל אם היה העבד

ניעור, אינו גט

, כדמפרש טעמא ואזיל.

והרי

ניעור אמאי אינו גט!?

ודאי משום

דהויא לה חצר

ה

משתמרת שלא לדעתה

, כי הוא משמר את עצמו - הרי למדנו שאין חצר המשתמרת שלא לדעת הבעלים, קונה.

ואי סלקא דעתך

הבת

כחצר אביה דמיא

וכפי שצידד רבא, אם כן

כי מטא גיטא לידה

[כשיגיע גט לידה]

נמי לא תיגרש, ד

הרי

הויא לה חצר המשתמרת שלא לדעת אביה

, שהיא הרי ניעורה ומשתמרת על ידי עצמה!?

ובהכרח צריך לומר: בת כיד אביה דמיא, ואם כן למה נסתפק בזה רבא!?

אלא

מכח קושיא זו חוזרת בה הגמרא מהביאור הקודם בצדדי ספיקו של רבא, ומבארת ד

לעולם פשיטא ליה

לרבא

דכי יד אביה דמיא

, ולכן אין צריך שתהיה ידה משתמרת לדעתו של אביה

; והכי קמיבעיא ליה

לרבא [אלו הם צדדי ספיקו של רבא]:

מי אלימא

הבת

כיד אביה, לשויה איהי שליח

[האם כוחה של הבת אלים כמו ידו של אביה, עד שתוכל אף היא כמוהו לעשות שליח],

או לא?

אמר

פשט

ליה

רב נחמן לרבא:

אין

נערה

עושה שליח

לקבל גיטה מיד בעלה.

איתיביה

לרב נחמן ממה ששנינו במשנה בגיטין סה א:

אשה

קטנה שאמרה

לשלוחה: "

התקבל לי גיטי

",

אינו גט

, אין היא מתגרשת עם הגעת הגט לידו של השליח כשאר שליח לקבלה, ומשום שאין שליחות לקטן,

עד שיגיע גט לידה

, כי אז מגורשת היא משום שהוא שלוחו של הבעל להולכה.

ומדייקת הגמרא:

הא נערה, הרי זה גט

מיד בשעת קבלת הגט כשאר שליח לקבלה, הרי שנערה עושה שליח לקבל גיטה מיד בעלה, ותיקשי לרב נחמן!?

ומשנינן:

הכא

במשנה בגיטין -

במאי עסקינן: ב

אשה

שאין לה אב

, שזו ודאי יכולה לעשות שליח כשאר נשים, היות וגדולה היא.

ותמהינן עלה:

הא מדקתני סיפא

של אותה משנה:

אם אמר לו אביה

לשליח: "

צא וקבל גט לבתי

",

אם רצה בעל לחזור בו

אחר שהגיע הגט ליד השליח,

לא יחזור

, כי השליח הוא שלוחו של האב לקבלה, ומשהגיע גט לידו כבר מגורשת היא.

מכלל ד

אף

ברישא

נמי

בדיש לה אב עסקינן;

והאיך נפרש את הרישא בקטנה שאין לה אב!?

ומשנינן:

חסורי מיחסרא

המשנה

והכי קתני

[חיסרון יש בדברי המשנה, וכך היא שנויה]:

קטנה שאמרה

: "

התקבל לי גיטי

",

אינו גט עד שיגיע גט לידה, הא נערה הרי זה גט; במה דברים אמורים

דאשה קטנה לא שייך שליחות בגט שלה -

כשאין לה אב, אבל

אם

יש לה אב, ואמר אביה

: "

צא וקבל לבתי גיטה

",

אם רצה בעל לחזור לא יחזור

כי האב יש לו שליחות.

קטנה יתומה, או שהיא יתומה בחיי האב, וכגון שנישאה ונתגרשה או נתאלמנה, תיקנו לה חכמים נישואין, אך יוצאת היא ממנו במיאון, והיינו שאומרת: "איני רוצה בו".

איתמר

:

קטנה

שנתקדשה שלא לדעת אביה

,

אמר שמואל: צריכה גט

מן הבעל,

וצריכה

גם

מיאון

[שתאמר: איני רוצה בו] כדי להתירה, וכדמפרש טעמא ואזיל.

אמר

על כך

קרנא

: יש

דברים בגו

[יש דברים בתוך דבר זה], כלומר: יש תשובה ותימא בדברי שמואל, שהרי:

אם

מקבלת היא

גט, למה

צריכה היא גם

מיאון

, ו

אם

שייך בה

מיאון, למה

צריכה היא גם

גט!?

אמרו ליה

בני בית המדרש לקרנא: אכן אין אנו יכולים לילך עד נהרדעא לעירו של שמואל לשאול את טעמו, אבל

הא מר עוקבא ובית דיניה בכפרי

[שם מקום] שהוא סמוך לנו, והוא הרי היה אב בית דין בימי שמואל, ונשאלנו מה טעמו של שמואל.

אפכוה

[הפכו את שמות האומרים] וכך

שדרוה לקמיה דרב

[ושלחו לרב], כלומר: שלחו לרב, לאמר: קרנא אומר: צריכה גט וצריכה מיאון, ושמואל סובר: די לה בגט, מה דעתך אתה בנידון זה ; ולכך הפכו את שמות האומרים, כי שמא מתוך שאוהבו של שמואל היה, יודה לדברי קרנא, שנאמרו לו משמו של שמואל.

אמר להו

רב:

האלהים

[לשון שבועה הוא]:

צריכה גט וצריכה מיאון, וחס ליה לזרעיה דאבא בר אבא

[חלילה לו לשמואל שהוא בנו של אבא בר אבא]

דנימא הכי

, שיחלוק ויאמר: אין צריכה גט ומיאון גם יחד.

ומפרשינן:

וטעמא מאי

צריכה היא גט וצריכה מיאון?

אמר

פירש

רב אחא בריה דרב איקא

:

צריכה גט, שמא נתרצה האב בקידושין

כששמע, וחלו הקידושין למפרע. ו

צריכה

גם

מיאון, שמא לא נתרצה האב בקידושין

והגט אינו גט כי אין צריך לו, ואין היא ארוסה שנתגרשה,

ו

אילו האנשים

יאמרו

: היות וקיבלה גט אם כן ודאי ארוסה היתה, ו

אין קידושין תופסין

לו

באחותה

, שאחות גרושתו היא, ויתירו את אחות אשתו שהיא אשת איש - לעלמא! ולכך היא ממאנת, כדי שידעו הכל שאינה ודאי גרושה גמורה.

אמר

הוסיף

רב נחמן

: הא דאמרינן בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה, שהיא צריכה גט,

והוא ששדכו

[שנשתדכו] המקדש עם הקטנה על ידי האב, כי אז אכן יש לומר שמא נתרצה האב כששמע, וחלו הקידושין למפרע.

עולא

נחלק על שמואל וקרנא, ו

אמר

: קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה, לא די שגט אינה צריכה, אלא

אפילו מיאון

כשאר קטנה שנתקדשה -

אינה צריכה

, שאין מעשה קטנה כלום בחיי אביה, אלא כשהיא יתומה, או שהיא יתומה בחיי האב שתיקנו לה חכמים נישואין.

ומתמהינן: וכי אטו אמר עולא שאינה צריכה לא גט ולא מיאון

אף על גב דשידכו

, שהרי כן משמע ממה שנשנו דברי עולא כמחלוקת על שמואל, שאף הוא לא אמר אלא בשידכו, וכמו שאמר רב נחמן!? והרי ודאי יש לחוש שמא נתרצה האב כששמע!?

ומשנינן: לא אמר עולא אלא כשלא שידכו, ו

מאן דמתני הא

[זה ששנה את דברי עולא כמחלוקת על שמואל],

לא מתני הא

אין הוא שונה עם דברי שמואל את דברי רב נחמן שפירשה בששידכו, ולדעתו אמר שמואל אפילו בשלא שידכו שהיא צריכה גט, ועל כך שנה את דברי עולא שהוא חלוק על שמואל באופן זה, שאפילו מיאון אינה צריכה.

איכא דאמרי

, יש השונים את השמועה משם עולא, לא כמחלוקת על שמואל, אלא כמימרא בפני עצמה

! אמר עולא

:

קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה, אפילו מיאון אינה צריכה

ואפילו שידכו.

מתיב רב כהנא

לדברי עולא, ממה ששנינו במשנה ביבמות, שחמש עשרה עריות - שאחת מהן היא בתו - שנפלו לפני קרוביהן ליבום, הרי הן פטורות מן היבום, ופוטרות אף את צרותיהן מן היבום, שאין ב"צרת ערוה" דין יבום ; ושנינו שם:

וכולן

העריות האלו -

אם מתו

לפני בעליהן,

או

ש

מיאנו

בבעליהן כי היו קטנות כשנתקדשו,

או

ש

נתגרשו

קודם למיתת הבעל,

או שנמצאו איילונית

והתברר שאין הן נשואות לבעל שמת, כי קדושי טעות הן -

הרי

צרותיהן מותרות

ליבום, שאין אלו "צרת ערוה".

והשתא תיקשי: הרי קדושין אלו שמיאנה הבת [שהיא אחת מן העריות] בהן, בהכרח היו בחיי האב, שהרי לפני אביה נפלה ליבום ; ואם כן

דקדשה

את הבת שמיאנה -

מאן

[מי הוא זה שקידשה למת]?

אילימא דקדשה אביה

וקדושי תורה הן, וכי אטו

במיאון סגי לה

[די לה] לצאת ממנו, ולהזקיק את צרתה ליבום!? והרי

גט מעליא

[טוב, גמור]

בעי

מבעלה.

אלא לאו

, בהכרח שהמשנה עוסקת בכגון

דקדשה איהי נפשה

[נתקדשה על ידי עצמה], ולא חיישינן שמא נתרצה האב וכגון שלא שידכו, ולכן אינה צריכה גט

; ו

מכל מקום

קתני דבעיא מיאון

, שהרי שנינו "או שמיאנו"; ותיקשי לעולא שהוא סובר: אפילו מיאון אינה צריכה!?

הוא

רב כהנא -

מותיב לה והוא

אף

מפרק לה

, [רב כהנא שהקשה, הוא זה שגם יישב את הקושיא]:

הכא - במשנה ביבמות - במאי עסקינן:

כגון שנעשה לה

לקטנה

מעשה יתומה בחיי האב

, כלומר שיצאה מרשותו על ידי נישואין שנתגרשה או נתאלמנה מהם, ואין לאביה רשות בה כאילו יתומה היא, וזו יש לה קדושין על ידי עצמה מדרבנן, כשם שיתומה קטנה מתקדשת על ידי עצמה, ובזו שנינו: "או שמיאנו".

מתיב רב המנונא

לעולא מהא דתניא:

א. האב מוכר את בתו הקטנה לאמה עבריה.

ב. מצוה על האדון שייעד [יקדש] את אמתו העבריה, ונחלקו תנאים כיצד מייעדה, אם הכסף שניתן לאב בשעת קניית האמה, הם המעות שבהם נעשה היעוד ["מעות הראשונות לקידושין ניתנו"]; או שהאדון מייעדה על ידי שפוחת מאמתו פרוטה מפעולתה לשם קידושין.

אין מוכרה

האב לבתו

לקרובים

שתהא להם אמה, היות ואין הם יכולים לקיים בה מצות ייעוד, שאין קידושין תופסין לקרוב בקרובתו.

משום רבי אליעזר אמרו: מוכרה

האב לבתו אפילו

לקרובים

, ואף שאין היא ראויה ליעוד.