קידושין 26b — תלמוד אויף ייִדיש

חייבת בפאה

ובביכורים

,

ו

ראויה

לכתוב עליה

[על ידה]

פרוסבול

,

ולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות.

ומבואר במשנה שקרקע אפילו כל שהוא קונים עמה מטלטלין בקנין אגב.

ו

יש להוכיח מכאן שבקנין אגב אין צריך שהמטלטלין יהיו צבורים:

שהרי,

אי אמרת בעינן צבורים,

אם כן קשה:

כל שהוא למאי חזי,

איזה מטלטלין יכולים להיות צבורים בקרקע קטנה כל כך?

אלא בעל כרחך אפילו אם אין המטלטלין צבורים בה הם נקנים עמה.

ודחינן:

תרגומה

[פירשה]

רב שמואל בר ביסנא קמיה

[לפני]

דרב יוסף

: אפשר לקנות מטלטלין אגב קרקע כל שהוא בצבורים בתוכה,

כגון שנעץ בה מחט.

אמר ליה רב יוסף: קסבתן,

צערתני בדבריך!

איכפל תנא לאשמועינן מחט,

וכי התנא טרח והאריך במשנתו בשביל למדנו את קנייני המחטים?! ובעל כרחך לא מדובר במחט אלא במטלטלין גדולים יותר.

ואם כן חוזרת הראיה שהבאנו מהמשנה לעיל שאין צריך שיהיו צבורים. שהרי אם נאמר שצריך שהמטלטלין יהיו צבורים בה, קרקע כל שהוא למה היא ראויה?

אך רב אשי חוזר ודוחה את ראית רב יוסף:

אמר רב אשי

: לעולם מדובר בנעץ בה מחט, ואין לתמוה על התנא שהאריך במשנתו להשמיענו קנייני מחטים, שהרי

מאן לימא לן דלא תלה בה מרגניתא דשוויא אלפא

זוזי,

מי יאמר לנו שהאדם לא תלה על המחט מרגלית ששוה אלף זוז, ובא להקנות המחט והמרגלית שבה אגב הקרקע? נמצא שהתנא בא להשמיענו כיצד קונים מרגלית.

ולפי זה אי אפשר להוכיח מהמשנה שאין צריך שיהיו צבורים.

תא שמע

ראיה אחרת, מברייתא, שאין צריך שהמטלטלין יהיו צבורים בקרקע שהם נקנים על ידה:

לדעת חכמים "דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים". כלומר: חולה שנוטה למות ומחלק את נכסיו לאחרים, הרי הם קונים את הנכסים בדיבורו למרות שלא הקנה להם בקנין. וכל זה בחולה, אבל בריא אינו יכול לחלק את נכסיו אלא בקנין.

רבי אלעזר חולק על חכמים, וסובר שאפילו חולה אינו יכול להקנות את נכסיו בדיבור אלא בקנין.

ורבי אלעזר הוכיח את דבריו:

אמר רבי אלעזר: מעשה במדוני אחד

שהיה בירושלים, שהיו לו מטלטלין הרבה וביקש ליתנם במתנה.

ו

אמרו לו

חכמים ש

אין לו תקנה

להקנותם

עד שיקנם על גבי

[אגב]

קרקע

, ולא היה לו קרקע.

מה עשה?

-

הלך ולקח בית סלע,

קרקע ובה סלע אחד המכסה את כולה, והיה זה

סמוך לירושלים. ואמר

כך:

"החלק ה

צפוני

שבסלע

זה

יהיה

לפלוני

,

ועמו מאה צאן ומאה חביות

. ודרומו יהיה לפלוני אחר, ועמו מאה צאן ומאה חביות",

ומת. וקיימו חכמים את דברי ו.

רבי אלעזר סבר שאותו מדוני היה חולה בשעה שחילק את נכסיו, ואמרו לו שצריך להקנותם בקנין אגב ולא די בדיבור, ומכאן הוכיח רבי אלעזר שדברי שכיב מרע לאו ככתובים ומסורים הם.

עד כאן דברי הברייתא השייכים לעניננו.

ו

הגמרא מנסה להוכיח מכאן שבקנין אגב אין צריך שהמטלטלין יהיו צבורים בשדה: שהרי,

אי אמרת

ד

בעינן

[צריכים] שיהיו

צבורים בה,

אזי תתעורר קושיא:

בית סלע למאי חזי,

מה ראוי להניח עליו? וכי אפשר להניח עליו מאה צאן ומאה חביות?! והלא הוא גבוה ומחודד ואי אפשר להעמידם שם!

אלא, מוכח מדברי הברייתא, שאין צריך שהמטלטלין יהיו צבורים בקרקע שהם נקנים אגבה!

ודחינן:

מי

[וכי]

סברת

ש

"בית סלע"

היינו

סלע ממש?!

אין הפירוש כן, אלא

מאי "סלע"?

דנפיש טובא,

מקום גדול מאוד.

ואמאי קרו ליה "סלע

"? משום

ד

היתה קרקעו

קשי

[קשה]

כסלע

, ולא היתה ראויה לזריעה, וקנאה המדוני בזול, כדי להקנות את המטלטלין עמה.

ומאחר שאותה קרקע היתה גדולה מאוד, אפשר היה לצבור בה מאה צאן ומאה חביות. ואין להוכיח משם שלא צריך שהמטלטלין יהיו צבורים.

תא שמע

ראיה אחרת לכך שאין צריך שהמטלטלין יהיו צבורים בקרקע שהם נקנים עמה:

הגמרא מביאה מעשה נוסף כעין המעשה שהובא לעיל, באדם שרצה לחלק את מטלטליו, ואמרו לו שאינו יכול להקנותם אלא בקנין אגב, וכדלהלן.

דאמר רב יהודה: אמר רב: מעשה באדם

אחד שחלה בירושלים

[והיו לו מטלטלין הרבה, וביקש ליתנם במתנה, ואמרו לו שאין לו תקנה עד שיקנם על גבי קרקע].

לפני שהגמרא מביאה את המעשה כולו, הגמרא מתעכבת על מה שאמרנו "מעשה באדם אחד 'שחלה' בירושלים:

ואמרינן: האמורא שאמר כי אותו אדם חלה, סובר

כרבי אלעזר

, שאפילו חולה אינו יכול להקנות את נכסיו בדבור בלבד, שהרי לדעת חכמים חולה יכול לחלק את נכסיו אפילו בלי מעשה קנין, ולמה אמרו לו שאין לו תקנה אלא שיקנם על גבי קרקע?

ואמרי לה,

אך יש אומרים, שאותו אדם

בריא היה,

ואמרו כך מפני שהם סוברים

כרבנן

, שחולה המחלק את נכסיו לפני מותו, יכול להקנותם בדיבור בלבד בלא קנין. ומאחר שהחכמים אמרו לאותו אדם שאינו יכול להקנותם בדיבור, בעל כרחך אותו אדם לא היה חולה.

והגמרא חוזרת ומביאה את המשך המעשה הנזכר:

מעשה באדם אחד שחלה בירושלים [כרבי אלעזר], ויש אומרים שהיה בריא [כרבנן],

שהיו לו מטלטלין הרבה וביקש ליתנם במתנה.

ו

אמרו לו

חכמים ש

אין לו תקנה עד שיקנם על גבי קרקע,

ולא היתה לו קרקע.

מה עשה?

-

הלך ולקח

קרקע

בית רובע,

מקום שראוי לזריעת רובע הקב חיטים,

סמוך לירושלים

.

ואמר

: מקום

טפח על טפח

מקרקע זו, קנוי

לפלוני

,

ועמו מאה צאן ומאה חביות! ומת, וקיימו חכמים את דבריו.

עד כאן המעשה שסיפר רב.

ומנסה הגמרא להוכיח מכאן שבקנין אגב אין צריך שהמטלטלין יהיו צבורים על גבי הקרקע:

כי,

ואי אמרת בעינן צבורים,

אזי תתעורר קושיא: שטח של

טפח על טפח, למאי חזי?

מה ראוי להניח עליו? וכי אפשר לצבור שם מאה צאן ומאה חביות?!

אך דוחה הגמרא את הראיה:

לעולם יתכן שצריך שהמטלטלין יהיו צבורים, ואין מדובר כאן בשאמר לתת מאה צאן ומאה חביות ממש, אלא

הכא במאי עסקינן

, במה מדובר כאן,

לדמי

. מעות היו בידו, וביקש לתת דמי מאה צאן ומאה חביות לפלוני. ואפשר לצבור את הדמים הללו ולהניחם על גבי קרקע של טפח על טפח.

והגמרא מנסה להוכיח, שאכן מדובר כאן בדמים ולא בצאן וחביות ממש:

הכי נמי מסתברא

. מסתבר שאכן בכך מדובר.

ד

הרי,

אי סלקא דעתך

שמדובר כאן ב

מאה צאן ומאה חביות ממש,

אזי יש להקשות: מדוע אמרו חכמים שאין לו תקנה אלא להקנותם על גבי קרקע?

ניקנינהו ניהליה,

יקנם לו

ב

קנין

חליפין!

אלא, בהכרח מדובר כאן בדמים, ומטבע אינו נקנה בחליפין.

אלא שדוחה הגמרא טענה זו:

ואלא מאי,

מה באת להוכיח מקושייתך? שמדובר כאן

לדמי?

והלא גם אם נאמר כדבריך עדיין יש להקשות:

ניקנינהו ניהליה,

יקנם לו

במשיכה!

ומדוע אמרו חכמים שאין לו תקנה אלא להקנותם על גבי קרקע?

אלא,

בהכרח הנך צריך לתרץ

דליתיה למקבל מתנה,

שמקבל המתנה אינו נמצא כאן, ואינו יכול למשוך את המעות, ולפיכך אין לו תקנה במשיכה.

ומאחר שבהכרח תירצת שהמקבל אינו נמצא כאן, אם כן,

הכי נמי,

גם אם נאמר שמדובר במאה צאן ומאה חביות ממש, מובן מדוע אין לו תקנה בקנין חליפין.

ד

הרי

ליתיה למקבל מתנה,

מקבל המתנה איננו כאן, והוא אינו יכול לתת את כליו לנותן המתנה כדי לקנות אותה לעצמו בקנין חליפין.

ומקשינן: אמנם ביארנו שהנותן לא יכל להקנותם למקבל במשיכה, מפני שהמקבל לא היה שם, אבל עדיין קשה:

וניזכינהו ניהליה אגב אחר,

יאמר לאדם אחר שנמצא שם: משוך מאה צאן ומאה חביות אלו, והתכוין לזכותם לפלוני מקבל המתנה! ומדוע אמרו חכמים שאין לו תקנה אלא להקנותם אגב קרקע?

ומתרצינן:

לא סמכה דעתיה

של הנותן על אדם אחר שימשוך את המתנה עבור המקבל. כי

סבר

, שמא אותו אחר,

שמיט ואכיל להו

. יטלם לעצמו ויאכלם, ולא יתנם למקבל המתנה. לפיכך עיכב את המטלטלין בידו ולא רצה להקנותם על ידי אחר.

ומקשינן: ממה שתירצנו יוצא, שאם הנותן היה מסכים להקנות במשיכה על ידי אחר, היה בידו לעשות כן, אך הוא לא רצה.

אלא

, עדיין קשה:

מאי,

מה נפרש בלשון הברייתא "אמרו לו

אין לו תקנה

עד שיקנם"? והלא היתה לו תקנה במשיכה על ידי אחר, רק הוא לא רצה בכך!

ומתרצינן:

הכי קאמר: למאי דלא סמכה דעתיה,

לאור העובדה שלא סמכה דעתו על אחר,

אין לו תקנה

להקנותם בעצמו,

עד שיקנם על גבי קרקע.

הגמרא סיימה לבאר את דברי רב. ועתה הגמרא חוזרת ומנסה לפשוט את השאלה שנשאלה לעיל: בקנין מטלטלין אגב קרקע, האם צריך שהמטלטלין יהיו צבורים בה, או לא?

תא שמע

ראיה ממשנה שצריך שהמטלטלין יהיו צבורים בה: שנינו במשנה במסכת מעשר שני:

מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה,

ונזכר רבן גמליאל שיש לו פירות שאינם מעושרים בביתו, ושכח ולא נתן רשות לאחרים לתרום בטרם יציאתו מביתו, ואסור לחבר להשהות פירות שאינם מעושרים בביתו, שמא יאכלו בני ביתו מהם בעודם טבל. לפיכך, מיהר רבן גמליאל לעשרם בעודו בספינה, וכך עשה: