קידושין 26a — תלמוד אויף ייִדיש

אי נמי

, אופן נוסף לקניית פיל הוא, לקנותו

ב

הגבהה כגון שמניחים על הארץ

חבילי זמורות

הגבוהות מן הקרקע שלשה טפחים, והלוקח מוליך את הפיל עליהם, וכאשר הפיל עולה עליהם הוא גבוה מן הקרקע שלשה טפחים, והמגביה דבר שלשה טפחים מן הקרקע קונהו בקנין הגבהה.

מתניתין:

המשנה שלפנינו עוסקת בקניני קרקעות ומטלטלין.

קרקעות נקראות במשנה "נכסים שיש להם אחריות", מפני שאדם המלוה חלברו מעות סומך על אחריותן, שהן קיימות במקומן

לעולם. מה שאין כן מטלטלים, שיכולים להאבד או להשרף והלוה יכול גם להעלימם, ואין אדם מלוה לחברו מעות על סמך אחריותם. ולפיכך מטלטלין נקראים במשנתנו "נכסים שאין להם אחריות".

א.

נכסים שיש להם אחריות

[קרקעות]

נקנין בכסף

, שנותן הלוקח למוכר את דמי הקרקע או אפילו מקצתם.

ו

כן

בשטר

, שהמוכר כותב לקונה "שדי מכורה לך".

ו

כן

בחזקה

, שהקונה מחזיק בקרקע, כגון שנעל את שער השדה, או שגדר אותה, או שפרץ פירצה כל שהיא בגדרה - כל אחת מהדרכים הללו נחשבת "חזקה". וקונה את הקרקע. ב.

נכסים שאין להם אחריות

[מטלטלין]

אין נקנין

באף אחד מהקנינים האמורים לעיל,

אלא במשיכה

. במה דברים אמורים? כשבא לקנות מטלטלין בפני עצמם.

אבל אם בא לקנות מטלטלין וקרקעות יחד, אין צורך שיעשה משיכה במטלטלין, אלא -

נכסים שאין להם אחריות

[מטלטלין],

נקנין עם נכסים שיש להם אחריות

קרקעות]

בכסף, בשטר ובחזקה

. כלומר: אם קנה את הקרקע באחד משלשת הקנינים הללו נקנים המטלטלין עמה.

ג. בדרך אגב המשנה מביאה כאן דין נוסף כיוצא בזה:

שנינו במסכת שבועות [מב ב]: אין נשבעין על הקרקעות. כלומר: אין מחייבים את האסד להשבע לחברו על קרקע שתובעו.

ו

במה דברים אמורים? כשתובע קרקעות בלבד. אבל אדם שתובע מחברו קרקעות ומטלטלין וחייבוהו שבועה על המטלטלין, אזי -

זוקקין

גוררים ה

נכסים שאין להם אחריות

[המטלטלין],

את הנכסים שיש להם אחריות

[הקרקעות],

להשבע

אף

עליהן

[על הקרקעות].

גמרא:

שנינו במשנה: נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף וכו'.

והוינן:

בכסף מנלן?

מנין למדנו שקרקע נקנית בכסף?

אמר חזקיה: אמר קרא

[ירמיה לב מד]:

"שדות בכסף יקנו"

.

ומקשינן:

ואימא עד דאיכא שטר,

אמור שכסף אינו קונה לבדו אלא אם כן יש שטר יחד אתו,

ד

הרי כך

כתיב

שם: "שדות בכסף יקנו

וכתוב בספר

[בשטר]

וחתום"

. ומדוע קרקע נקנית בכסף בפני עצמו?

ומתרצינן:

אי כתיב

"

יקנו

"

לבסוף,

בסוף המקרא לאחר שהוזכר השטר, אזי היה ראוי לומר

כדקאמרת

, שאין הכסף קונה עד שיהא שטר עמו.

אבל,

השתא

[עכשיו]

דכתיב "יקנו" מעיקרא

, לפני שהוזכר השטר, אם כן משמע שהקנין נעשה בכסף לבדו, ו

כסף קני

. ואילו

שטר

שהוזכר בפסוק, ל

ראיה בעלמא הוא,

שהמוכר נתן לקונה שטר לראיה שיוכל להוכיח שהקרקע נקנתה לו בכסף.

עד כאן התבאר מנין למדה המשנה שקרקע נקנית בכסף.

אמר רב: לא שנו

במשנתנו שהקרקע נקנית בכסף בפני עצמו

אלא במקום שאין כותבין את השטר

במקום שאין רגילים לכתוב שטר מכירה.

אבל, במקום שכותבין את השטר, לא קנה

הלוקח בכסף לבדו. שמאחר שרגילים לכתוב שטר לא גמר הלוקח בדעתו לקנות עד שיקבל שטר לידיו, ועיקר דעתו היא לקנות בשטר. ,

ואי פריש

-

פריש

. אם הלוקח התנה בשעת נתינת כסף ואמר: "אם ארצה יקנה לי כספי ואם ארצה יקנה לי שטרי", תנאו מועיל. , ומתוך דברי הגמרא דלהלן יתבאר מה הרויח הלוקח בתנאי הזה:

כי הא

[כמו]

דרב אידי בר אבין, כי זבין ארעא

כשהיה קונה קרקע

אמר

למוכרים:

אי בעינא, בכספא איקני

.

אי בעינא, בשטרא איקני

[אם ארצה לקנות בכסף - אקנה בו, ואם ארצה לקנות בשטר - אקנה בו].

והגמרא מפרשת את דברי רב אידי בר אבין:

"אי בעינא בכספא איקני"

, היינו:

דאי

בעיתו למיהדר, לא מציתו הדריתו

. אם אתם המוכרים תרצו לחזור בכם לפני נתינת השטר, לא תוכלו לחזור בכם, מפני שאני יאמר לכם שרצוני לקנות בכסף, ונמצא שהקרקע כבר נקנתה לי.

ו"אי בעינא, בשטרא איקני"

, היינו:

דאי בעינא אנא למיהדר, הדרנא בי

. אם אני ארצה לחזור בי לפני שקבלתי שטר, אוכל לחזור בי ולומר לכם שאין רצוני לקנות בכסף אלא בשטר. ונמצא שהקרקע עדיין לא נקנתה לי, ובידי לחזור בי.

שנינו במשנה: נכסים שאין להם אחריות נקנין בכסף

ובשטר.

והוינן:

מנלן

מנין לנו שנקנין בשטר?

לעיל הגמרא פירשה ששדה נקנית בכסף משום שנאמר [ירמיה לב מד] "שדות בכסף יקנו", ואם כן, לכאורה מאותו פסוק היינו יכולים ללמוד אף לקנין שטר, שהרי נאמר בהמשך אותו פסוק "וכתוב בספר [בשטר] וחתום". אך הגמרא שוללת זאת:

אילימא,

אם נאמר ששדה נקנית בשטר

משום דכתיב "וכתוב בספר וחתום והעד עדים",

אזי יש להקשות:

והאמרת

לעיל שהשטר האמור כאן

שטר ראיה בעלמא הוא

, והשדה לא נקנתה אלא בכסף! וכיצד נוכל ללמוד מכאן ששטר קונה?

ומשנינן:

אלא

בהכרח, דין שטר נלמד

מהכא

[מכאן], ממה שנאמר [ירמיה לב יא]:

"ואקח את ספר המקנה"

. ומאחר שהכתוב קרא לשטר "ספר המקנה", הרי מוכח מכאן שאף השטר בפני עצמו יכול לפעול את קנין השדה.

עד כאן התבאר מקור דין שטר.

ועתה הגמרא מבארת שיש מקרים שבהם שדה אינה נקנית בשטר בפני עצמו:

אמר שמואל: לא שנו

במשנתנו ששדה נקנית בשטר בפני עצמו,

אלא בשטר מתנה

, כשאדם נותן לחברו שדה במתנה, וכותב לו שטר עליה.

אבל במכר,

הבא לקנות שדה מחבירו,

לא קנה

בשטר מכר

עד שיתן לו

עבורה

דמים

. מפני שהמוכר אינו גומר בדעתו להקנות את השדה עד שיקבל את הדמים. ,

מתיב רב המנונא

סתירה לדברי שמואל מברייתא: דתניא:

"בשטר"

שאמרו במשנתנו,

כיצד

הוא?

כתב לו

לחברו

על הנייר או על החרס

,

אף

על פי שאין בהם שוה פרוטה

,

"שדי מכורה לך", "שדי נתונה לך", הרי זו מכורה ונתונה,

כפי שיתבאר מיד.

והניחה הגמרא שכוונת הברייתא לומר כך:

"כתב לו שדי מכורה לך" במכר, או "שדי נתונה לך" במתנה, "הרי זו מכורה ונתונה", שאם היה זה מכר הרי זו מכורה, ואם היתה זו מתנה - הרי היא נתונה במתנה.

נמצא, שדברי הברייתא מנוגדים לדברי שמואל, שהרי שמואל אמר שטר אינו קונה במכר, ואילו בברייתא שנינו שאם כתב לו 'שדי מכורה לך" קנה, והיינו במכר, וכפי שהתבאר לעיל!

ומיישב רב המנונא עצמו את דברי שמואל:

הוא מותיב לה,

רב המנונא הוא זה שהקשה על דברי שמואל,

והוא

עצמו גם

מפרק לה

[מיישב את קושיתו]:

הברייתא מדברת

במוכר

את

שדהו מפני רעתה

. ובזה מודה שמואל ששטר בפני עצמו קונה, מפני שנוח לו למוכר להקנות את שדהו בשטר כדי שהקונה לא יוכל לחזור בו מקנייתו.

רב אשי אמר

תירוץ אחר על קושית רב המנונא:

רב המנונא הבין מלשון הברייתא "כתב לו 'שדי מכורה לך'" שמדובר כאן במכר. ומה ששנינו בהמשך "שדי נתונה לך" היינו במתנה. וכך אמרה הברייתא: כתב לו [במכר] 'שדי מכורה לך', [או שכתב במתנה] 'שדי נתונה לך', הרי זו מכורה [או] נתונה. ומאחר שמדובר במכר, הקשה רב המנונא מכאן על שמואל, שאמר שטר אינו קונה במכר.

אך רב אשי מפרש את דברי הברייתא כולה במתנה, והיא עוסקת במעשה אחד בלבד, באדם שכתב לחברו "שדי מכורה לך שדי נתונה לך", וב

מתנה ביקש ליתנה לו,

ואין מדובר כאן במכר כלל.

ולמה כתב לו

גם

לשון מכר

['שדי מכורה לך'], על אף שאינו מתכוין אלא למתנה בלבד,

כדי ליפות את כחו

של מקבל המתנה, שיקבל את השדה במתנה בתוספת הזכויות שיש במכר, וכדלהלן:

ראובן שמכר את שדהו לשמעון, והיתה השדה משועבדת לבעל חובו של ראובן, ובא בעל חובו של ראובן והוציאה משמעון, אזי, שמעון חוזר וגובה מראובן את הדמים שנתן עבורה.

ואם ראובן נתן את שדהו במתנה לשמעון, ובא בעל חוב והוציאה ממנו, אזי, שמעון אינו יכול לגבות מראובן מאומה, שהרי לא שילם לו עבור השדה כלום.

ולפי זה יובנו דברי הברייתא: מדובר כאן באדם שנתן שדה במתנה לחברו, וכתב לו "שדי מכורה לך בכך וכך דמים, ושדי נתונה לך". והתכוין ליפות את כחו, שאם יבוא בעל חובו ויוציאה מידו, יוכל מקבל המתנה לחזור ולגבות ממנו את הדמים המפורשים בשטר, כאילו היה זה מכר ששילם דמים בעבורו. , שנינו במשנה: נכסים שאין להלם אחריות נקנין

בחזקה.

והוינן בה:

מנלן,

מנין לנו ששדה נקנית בחזקה?

אמר חזקיה: אמר קרא

[ירמיה מ י]: גדליהו בן אחיקם אמר לאנשים שברחו לשדה מאימת הכשדים

"ושבו בעריכם אשר תפש תם".

ודרשו חכמים את הפסוק כך:

במה "תפשתם"?

בישיבה.

כלומר, על ידי שתקיימו את מה שנאמר "שבו בעריכם", יתקיים בכם "אשר תפשתם" - שתזכו בהם על ידי כך ,

דבי רבי ישמעאל תנא

[תנא שלמד בבית מדרשו של רבי ישמעאל שנה] טעם אחר לכך ששדה נקנית בחזקה:

שנאמר [דברים יא לא]:

"וירשתם אותה

[את ארץ ישראל]

וישבתם בה".

ודרשו חז"ל:

במה "ירשתם"

את הארץ וזכיתם בה?

בישיבה!

שנינו במשנה:

ו

נכסים

שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה.

הגמרא הניחה שמשנתנו עוסקת בקנינים המועילים מדאורייתא, ובאה לומר שמטלטלין נקנים במשיכה, ולא בכסף ובשטר ובחזקה.

והוינן:

מנלן,

מנין לנו שהמטלטלין נקנים במשיכה?

ומשנינן:

דכתיב

[ויקרא כה יד]:

"וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך"

. ודרשו חכמים מהמילה "מיד" שהכתוב בא לומר שמדובר ב

דבר הנקנה מיד ליד,

דהיינו במשיכה.

ולפי זה קנין "משיכה" המוזכר במשנתנו הוא קנין מדאורייתא.

אך במסכת בבא מציעא [מז ב] נחלקו אמוראים מה הוא הקנין המועיל במטלטלין מן התורה:

ריש לקיש אמר: משיכה מפורשת מן התורה שנאמר "או קנה מיד עמיתך" - דבר הנקנה מיד ליד.

ואילו רבי יוחנן אמר: דבר תורה, רק מעות קונות במטלטלין, ולא משיכה.

נמצא, כי מה שאמרנו לעיל שקנין משיכה נלמד מהכתוב "או קנה מיד עמיתך", זה כדעת ריש לקיש.

ומקשינן:

ולרבי יוחנן, דאמר "דבר תורה מעות קונות", מאי איכא למימר?

מדוע שנינו במשנתנו שמטלטלין נקנין במשיכה ולא במעות? והלא לדבריו, דבר תורה מטלטלין נקנים במעות!

ומתרצינן:

תנא, תקנתא דרבנן קתני

. התנא שנה במשנתנו את קנין המטלטלין כפי שתקנוהו חכמים, שחכמים ביטלו את קנין כסף ואמרו שמטלטלין אינם נקנים אלא במשיכה.

שנינו במשנה:

נכסים שאין להם אחריות

[מטלטלין] נקנין עם נכסים שיש להם אחריות [קרקעות] בכסף בשטר ובחזקה [בקנין אגב].

והוינן:

מנהני מילי,

מנין למדנו את קנין "אגב"?

אמר חזקיה: אמר קרא

בענין בני יהושפט [דברי הימים ב, כא ג]:

"ויתן להם אביהם מתנות

רבות, לכסף ולזהב ולמגדנות [כל אלו מטלטלין]

עם ערי מצורות ביהודה"

. כלומר המטלטלין שהוזכרו בתחילת הכתוב נקנו להם אגב ערי המצורות, שאותן הקנה להם אביהם בקנין שטר ובקנין חזקה. ,

איבעיא להו,

הסתפקו בני הישיבה: האם

בעינן צבורים

, האם יש צורך שהמטלטלין הנקנים אגב השדה יהיו מונחים בה,

או לא

צריך שיהיו מונחים בה?

תא שמע,

בוא ושמע ראיה ממשנה שאין צריך שיהיו צבורים:

שנינו במשנה :

רבי עקיבא אומר: קרקע

, אפילו

כל שהוא

, נאמרו בה הדינים דלהלן: