קידושין 13a — תלמוד אויף ייִדיש

דרישא

כי אמרה

לו "

לא

" -

נמי הוו קידושין!

משמע שברישא בשעת מתן מעות, אפילו כאשר האשה אמרה לו "לא", הרי אלו קידושין?!

אמאי?

למה?

והא קאמרה

בפירוש

לא!

ורבא מסיים:

אלא לאו

, בהכרח, ש"

רצתה

", הכוונה היא

דאמרה

"

אין

" [כן]. ו"

לא רצתה

" הכוונה היא,

דאישתיקה משתקה.

ולפי זה, בסיפא, שאמר לה "התקדשי לי בו" לאחר מתן המעות - אם אמרה "כן", הרי היא מקודשת, אבל אם שתקה, אינה מקודשת. ואילו ברישא, שאמר לה בשעת מתן מעות - אפילו אם שתקה, הרי היא מקודשת.

ושמע מינה: שתיקה דלאחר מתן מעות

-

ולא כלום היא

. כי מה שהאשה שתקה, הוא משום שלא איכפת לה ממה שאמר לה, ולא משום שהיא הסכימה להתקדש.

ומכאן למד רבא, שאף בענין המעשה דלעיל [באדם שקידש במחצלת עם ארבעה זוזים] אינה מקודשת, מפני שלא ידעה שיש שם ארבעה זוזים עד לאחר מתן מעות. ושתיקתה לאחר מתן מעות אינה מלמדת שהתרצתה לקידושין.

קשו בה,

התקשו בראייתו של רבא,

ב

בית המדרש של "

פום נהרא

",

משמיה דרב הונא בריה דרב יהושע

:

מי דמי,

וכי יש לדמות את השתיקה שבברייתא לשתיקה שאנו דנים בה כאן?!

כי אמנם מצד השתיקה עצמה אין לחלק ביניהן, אבל בעניננו, יש להוכיח ממה שהאשה לא השליכה את הסלע שהיא התרצתה בקידושין. שהרי -

התם

, בברייתא מדובר ש

בתורת פקדון יהבינהו ניהלה

. שתחילה נתן את המעות לאשה בתורת פקדון והיא התחייבה לשמרן, ולפיכך לא השליכה את המעות מידיה, מפני ש

סברה: אי שדינא להו, ומיתברי, מחייבנא בהו

. אם אשליך את המעות, וישברו, אתחייב לשלם לו את דמיהן. שהרי התחייבתי בשמירתן [ומה ששתקה, הוא משום שלא היה איכפת לה ממה שאמר].

אבל

הכא

, בעניננו, הרי

בתורת קדושין יהבינהו ניהלה

. האיש נתן את המחצלת לאשה בתורת קידושין, ולא בתורת פיקדון. ואף על פי שהיא אינה יכולה להתקדש במחצלת עצמה, היות ואין היא שוה פרוטה, אבל כאשר חזר ואמר לה התקדשי במעות שבתוכה,

אם איתא דלא ניחא לה, לישדינהו!

אם אמנם אין ברצונה להתקדש, היה ראוי לה להשליכן, שהרי לא התחייבה בשמירתן, ולא היה לה להמשיך ולהחזיקן אם אינה מסכימה להתקדש בהן. ומאחר שהיא לא השליכתן, מוכח מכך שהיא אכן התרצתה להתקדש בהן.

ולפיכך סבר רב הונא בריה דרב יהושע, שיש לומר שהאשה מקודשת.

פריך רב אחאי

, רב אחאי דוחה את חילוקו של רב הונא בריה דרב יהושע, כי -

אטו כולהו נשי

-

דינא גמירי!?

וכי כל הנשים בקיאות בדיני ממונות, ויודעות שחפץ שבא לידיהן בתורת קידושין, אם אינן מתרצות להתקדש בו עליהן להשליכו, ואם הוא יאבד, אינן חייבות לשלם?!

ומאחר שלא כל הנשים בקיאות בדיני ממונות, יש לומר:

הכי נמי, סברה

האשה,

אי שדינא להו, ומיתברי

-

מתחייבנא באחריותייהו!

דהיינו, גם בעניננו, שהאשה לא קבלה את המעות בתורת פקדון, היא לא השליכה אותן, משום שחשבה: אם אשליכן וישברו, אתחייב באחריותן. ולכן לא השליכתן, אך היא לא התרצתה לקידושין [וכדברי רבא]. (458א')

שלחה רב אחא בר רב

לשאלה זו

לקמיה

[לפני]

דרבינא: כי האי גונא מאי?

בכגון מעשה שכזה [שקידש במחצלת שהיו בתוכה מעות], מה ראוי לפסוק להלכה: האם כרבא שאמר אינה מקודשת, או כרב הונא בריה דרבי יהושע שהחמיר בדבר?

שלח ליה

רבינא תשובה:

אנן, לא שמיע לן

, אנו לא שמענו את

הא ד

אמר

רב הונא בריה דרב יהושע!

לא הוא אמר לנו את דבריו, ולא אחר אמר לנו זאת משמו. ולפיכך אנו פוסקים כרבא, שאין האשה מקודשת.

אבל,

אתון, דשמיע לכו

-

חושו לה!

אתם, ששמעתם את דברי רב הונא בריה דרב יהושע, ראוי לכם לחשוש לדבריו, ולהצריך את האשה גט מספק לפני שהיא תנשא לאחר.

ומביאה הגמרא מעשה נוסף בענין קדושי כסף:

ההיא איתתא, דהוה קא מזבנה וורשכי

. מעשה באשה שהיתה מוכרת שרוכים של משי.

אתא ההוא גברא, חטף וורשכא מינה

. בא אדם אחד וחטף ממנה שרוך אחד.

אמרה ליה: הבה ניהלי

תנהו לי!

אמר לה: אי יהיבנא ליך

האם

מיקדשת לי?

אם אתנם לך, האם תתקדשי לי בכך?

שקילתיה, ואישתיקה

. נטלה ממנו את השרוך שהחזיר לה, ושתקה.

ואמר

על כך

רב נחמן

: אין שתיקתה מלמדת שהתרצתה לקידושין, מפני שהיא

יכולה

אחר כך

למימר

[לומר]:

אין

, אכן

שקלי, ודידי שקלי!

לקחתי ממנו את השרוך, כיון שהשרוך הוא שלי, ולכן נטלתיו בשתיקה, ולא משום שהתרציתי להתקדש.

איתיביה רבא לרב נחמן

סתירה לכך מברייתא:

דתניא: אשה אשר

קידשה

אדם

בגזל

שגזל ממנה,

ו

כן אם קידשה אדם

בחמס

[שנטל ממנה חפץ בעל כרחה, ונתן לה דמים על כך, ובא לקדשה באותו חפץ],

ו

כן אם קידשה אדם

בגניבה

שגנב ממנה,

או שחטף סלע מידה

של האשה,

וקדשה

בו -

הרי זו

מקודשת!

ומוכח מהברייתא הזאת, שאין האשה יכולה לומר: אין, שקלי, ודידי שקלי!

ותירץ רב נחמן לרבא על קושייתו מהברייתא:

התם

-

בדשדיך!

הברייתא מדברת שלפני נתינת החפץ הגזול מהבעל לאשה, הוא דיבר איתה בענין שידוך לשם קידושין, והיא התרצתה להתקדש לו.

ולכן, כאשר היא שותקת בשעה שהוא נותן לה את החפץ שגזל ממנה ואומר לה שהוא מקדשה בו, יש לפרש את שתיקתה שהיא אכן מתרצה להתקדש לו, והיא מוחלת לו על חיוב השבת הגזילה, ובכך נהיה החפץ הגזול לחפץ שלו.

ונמצא, כי בשעה שהוא מקדשה, החפץ הוא שלו, ויכול לתת לה אותו עתה בתורת קידושין.

אבל אם לא השתדך איתה קודם לכן, יכולה היא לומר, לאחר שקיבלה את החפץ הגזול בשתיקה: אין, שקלי, ודידי שקלי. ואין שתיקתה מלמדת שהתרצתה לקידושין.

ומוכיח רב נחמן את דבריו:

ומנא תימרא דשני לן,

ומנין יש לך לומר שאכן יש חילוק

בין שדיך

לפני שמקדשה בחפץ גזול,

ללא שדיך?

שהרי לעיל הבאנו ברייתא האומרת: הנותן סלע לאשה, ואמר לה "כנסי סלע זו בפקדון", וחזר ואמר לה "התקדשי לי בו", אם אמר כן בשעת מתן מעות, הרי היא מקודשת. ואם אמר כן לאחר מתן מעות, רצתה [אמרה "הן"] - מקודשת. לא רצתה [שתקה] - אינה מקודשת.

דתניא

בהמשך אותה הברייתא: הנותן סלע לאשה ו

אמר

לה תחילה:

כנסי

[טלי]

סלע זו שאני חייב ליכי

בפרעון חובי.

וחזר

לאחר מכן

ואמר לה: התקדשי לי בו

אם אמר לה "התקדשי לי בו"

בשעת מתן מעות

, לפני שהאשה קבלתן:

"

רצתה

" -

מקודשת

. "

לא רצתה

" -

אינה מקודשת.

ואם

לאחר מתן

ה

מעות

אמר לה "התקדשי לי בהן" -

אפילו אם

"

רצתה

"

אינה מקודשת.

ורב נחמן מבאר והולך את דברי הברייתא שהבאנו עתה:

מאי

"

רצתה

",

ומאי

"

לא רצתה

" ששנינו בענין פרעון חוב?

אילימא,

אם נאמר ש"

רצתה

" היינו

דאמרה אין

[כן], ו"

לא רצתה

" היינו

דאמרה לא,

ודוקא כשאמרה "לא" אין היא מקודשת,

הא

אם

אישתיקה, הוו קידושין,

אבל אם שתקה הרי אלו קידושין.

אי אפשר לומר כך, כי אם כן, יש לתמוה:

ונתני

"

מקודשת

"

סתם!

היה ראוי לשנות סתם "בשעת מתן מעות - מקודשת", והיה מובן מאליו שאם אמרה בפירוש "לא", אינה מקודשת. שהרי אפילו הקטנים יודעים דבר זה,

כי התם

כשם שבתחילת הברייתא שם, בענין המקדש בסלע של פקדון, שנינו בסתם "בשעת מתן מעות, מקודשת" [והתבאר לעיל שאם אמרה בפירוש "לא", אינה מקודשת]!

אלא

בהכרח

"רצתה"

היינו

דאמרה אין

[הן], ו

"לא רצתה"

היינו

דאישתיקה,

וכך אמרה הברייתא: בשעת מתן מעות - אם אמרה בפירוש "הן", הרי זו מקודשת, ואם שתקה אינה מקודשת. ואילו לאחר מתן מעות, אפילו אם אמרה בפירוש "הן", אינה מקודשת, מפני שבתחילה נטלה את הסלע לפרעון החוב, וזכתה בו, והרי הוא שלה. ולכן, אפילו אם אחר כך היא התרצתה להתקדש בו, אין בכך כלום, שהרי הסלע כבר שייך לה, ונמצא שהמקדש לא נתן לה סלע משלו עבור הקידושין.

ו

על כל פנים,

קא תני ד

בשעת מתן מעות, אם שתקה,

אינה מקודשת.

ונשאלת השאלה:

מאי טעמא?

מדוע אין היא מקודשת? והלא היא שתקה!

ובהכרח שטעם הדבר הוא, משום שהיא

יכולה למימר: אין, שקלי, ודידי שקלי!

וכפי שאני [רב נחמן], אמרתי לעיל בענין אותו אדם שחטף וורשכא מן האשה וקידשה בו.

ורב נחמן מקשה על כך:

ואלא קשיא הך,

אבל קשה מהברייתא שהבאנו לעיל,

ד

אם

קדשה בגזל ובחמס ובגניבה, או שחטף סלע מידה וקדשה

-

מקודשת.

ואין היא יכולה לומר "אין, שקלי, ודידי שקלי"!

ורב נחמן מסיים את ראייתו:

אלא לאו

, בהכרח,

שמע מינה

-

הא,

הברייתא האומרת שאם האשה שתקה הרי היא מקודשת, מדברת בכגון

דשדיך

לפני מתן המעות.

ואילו

הא,

הברייתא האומרת שאינה מקודשת, מדברת בכגון

דלא שדיך.

ואגב ששנינו במשנתנו שהאשה נקנית בפרוטה ולא פחות מפרוטה, מביאה כאן הגמרא כמה מאמרים של רב אסי, שאחד מהם נשען על דברי משנתנו.

כי נח נפשיה דרב אסי, עיילו רבנן לנקוטינהו לשמעתתיה

. כאשר רב אסי נפטר, התכנסו התלמידים לאסוף את ההלכות ששמעו מפיו. ואמרו: כל מי ששמע שמועה חדשה מפיו יאמרנה באזני חבריו, כדי לצרפם יחד שלא ישתכחו.

א.

אמר להו ההוא מרבנן

[אחד מן התלמידים],

ורבי יעקב שמיה: הכי

[כך]

אמר רב אסי: אמר רבי מני, כשם שאין אשה נקנית בפחות משוה פרוטה

, כפי ששנינו במשנתנו,

כך אין קרקע נקנית בפחות משוה פרוטה.

אמרו ליה

, הקשו לו רבנן:

והתניא

, הרי שנינו בברייתא:

אף על פי שאין אשה נקנית בפחות משוה פרוטה, קרקע נקנית בפחות משוה פרוטה!

אמר להו

רבי יעקב לרבנן:

כי תניא ההיא

-

בחליפין

. הברייתא ההיא מדברת בקנין חליפין, וכך אמרה הברייתא: אף על פי שהאשה אינה נקנית בפחות משוה פרוטה על ידי קנין חליפין, בכל זאת הקרקע נקנית בפחות משוה פרוטה, על ידי קנין חליפין.

אבל בקנין כסף אי אפשר לקנות קרקע אלא בשוה פרוטה, כמו שאי אפשר לקנות אשה בקנין כסף בפחות משוה פרוטה.

ב.

הדר יתבי וקאמרי,

אחר כך חזרו וישבו תלמידי רב אסי ואמרו שמועה נוספת ששמעו מפיו -

הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל שאינו יודע בטיב

הלכות

גיטין וקידושין

-

לא יהא לו עסק עמהן

להיות דיין בדבר, כי שמא יתיר איסור ערוה, וזהו עיוות שאינו יכול לתקן -

אמר

על כך

רב אסי

: כך

אמר רבי יוחנן: ו

הדיינים המורים הוראה בגיטין וקידושין כאשר אינם בקיאין בדבר, הרי הם

קשין

[מזיקים]

לעולם יותר מ

אנשי

דור המבול.

שנאמר

[ה' הוכיח את בני ישראל על ידי הושע הנביא [הושע ד]: "כי אין אמת, ואין חסד, ואין דעת אלהים בארץ. [אלא],

אלה וכחש

[נשבעים לשקר],

ורצוח, וגנוב, ונאוף פרצו, ודמים בדמים נגעו

". ובהמשך הפסוק מוכח שהם מזיקים לעולם יותר מדור המבול, כדלהלן.

ולפני שהגמרא מסיימת להביא את דברי רב אסי, הגמרא שואלת:

מאי משמע?

מנין לנו שפסוק זה ["נאוף"] מדבר על איסור אשת איש?

ומתרצינן:

כדמתרגם רב יוסף

: "פרצו" - היינו

מולדין בנין מנשי חבריהון

. מולידים הם בנים מנשי חבריהם, מלשון "כן ירבה וכן יפרוץ" [שמות א].

"ודמים בדמים נגעו" -

חובין על חובין מוסיפין

. מוסיפים חטא אחד על חטא אחר.

והגמרא חוזרת ומביאה את המשך דברי רב אסי:

וכתיב

בהמשך אותה נבואה: "

על כן תאבל הארץ, ואמלל כל יושב בה בחית השדה ובעוף השמים, וגם דגי הים יאספו

",

וגו

מר.

ומוכח מכאן שאפילו הדגים מתו על ידי שבני ישראל עברו באיסור אשת איש והולידו בנים מנשי חבריהם.

ואילו בדור המבול, לא נגזרה גזירה על דגים שבים

.

שנאמר

[בראשית ז] בענין המבול: "

מכל אשר בחרבה

[ביבשה],

מתו

",

ולא דגים שבים.

ואילו הכא

, כשבני ישראל עברו באיסור אשת איש,

אפילו דגים שבים

מתו.

ומוכח מכאן שבני ישראל העוברים על איסור אשת איש, מזיקים לעולם יותר מדור המבול.

ומקשינן על דברי רב אסי בשם רבי יוחנן:

מנין שהעונש המוזכר בפסוק הוא על כך שבני ישראל עברו באיסור אשת איש?

והרי נאמרו בנבואת הושע כמה וכמה עברות,

ואימא עד דעביד לכולהו!

היינו, שמא נאמר שאין העונש בא עד שיעשו את כל העבירות הללו!

ומתרצינן:

לא סלקא דעתך!

אל יעלה על דעתך לומר כן!

משום

דכתיב

בנבואה אחרת שהתנבא ירמיה [ירמיה כג]: "

כי מפני אלה

[שבועת שקר]

אבלה הארץ

". ומכאן, שעל ידי "אלה" לבדה הארץ תאבל.

והרי "אלה" היא אחת העברות המובאות בנבואת הושע, שנאמר בסופם "על כן תאבל הארץ". ולמדנו מדברי ירמיהו שעל "אלה" לבדה תאבל הארץ, אפילו בלא שאר העבירות המובאות בהושע.

ומוכח מכאן, שכוונתו של הנביא הושע לומר, שעל כל אחת ואחת מהעבירות הללו בפני עצמה תאבל הארץ.

ואיסור אשת איש ["פרצו"] הוא אחד מהעברות המובאות בהושע. ומכאן שעל איסור אשת איש בפני עצמו נאמר שהארץ תאבל ואפילו דגי הים ימותו.

ומקשינן: אמנם יש להוכיח מנבואת ירמיה שעל "אלה" בפני עצמה אבלה הארץ, אבל מנין לנו שאף בשאר העברות שהובאו בנבואת הושע, הארץ תאבל על כל אחת מהן בפני עצמה?

ואימא

"

אלה

"

לחוד, ו

כל

הנך לחודיהון!

אמור שהפסוק חילק את עבירת ה"אלה" משאר העבירות. וכך אמר הכתוב:

"אלה" היא עבירה חמורה בפני עצמה שהארץ תאבל עליה. וכן העבירות "כחוש ורצוח וגנוב, ונאוף פרצו", הם קבוצה אחת חמורה של עבירות. ורק כאשר עוברים על כולן תאבל הארץ!