קידושין 12b — תלמוד אויף ייִדיש

לאו היינו

, וכי מעשה זה אינו דומה למעשה

דיהודית, דביתהו

אשתו

דרבי חייא?!

ד

יהודית, אשת רבי חייא, היתה נוהגת ללדת תאומים בקביעות, ו

הוית

[והיה]

לה

מכך

צער לידה

, ולא רצתה ללדת עוד.

אמרה ליה

, יהודית לרבי חייא, כך

אמרה לי אם

[אמי]:

קיבל ביך אבוך קידושי כי זוטרת

אביך קיבל עבורך קידושין מאדם אחר כאשר היית קטנה, ונמצא שאני מקודשת לאדם אחר, ואסורה עליך משום אשת איש.

אמר לה

רבי חייא:

לא כל כמינה דאימך דאסרת ליך עלואי

אין בכוחה של אמך להיות נאמנת לאסור אותך עלי בדבריה.

ומוכח, שאפילו אם האשה מסכימה לדברי אמה, אין בכחה לאסור את עצמה על בעלה.

וכמו כן במעשה של רב חסדא, כשהבת מסכימה לאמה, שביום הקידושין האבן אכן היתה שוה פרוטה, אין בכחה לאסור את עצמה בכך על השני.

אמרי

תמהו

ליה רבנן לרב חסדא: אמאי?

למה אתה מתיר אותה לשני?

והא איכא סהדי באידית, דידעי דבההוא יומא

, אכן

הוה ביה שוה פרוטה!

הרי יצא הקול שיש עדים במקום הנקרא אידית, ואותם עדים יודעים שהאבן היתה שוה פרוטה ביום הקידושין! ואם כן, האיך אתה מתירה לשני, ואינך חושש שמא יבואו העדים ההם, ויתברר בעדים שהיא אסורה עליו באיסור אשת איש?

ענה להם רב חסדא:

השתא, מיהא ליתנהו

קמן!

מכל מקום עכשיו, שאין העדים לפנינו, ורק יש קול אודותם, אין לנו לחוש לאוסרה.

ורב חסדא מוכיח את דבריו, שאין לאסור את האשה על סמך קול שיש עדים האומרים שהיא אסורה - אשה, ואפילו פנויה, שנשבתה לעובד כוכבים, הרי היא אסורה להנשא לכהן, כי שמא בא עליה השבאי, והרי היא נפסלת בכך בפסול "זונה", ואסורה להנשא לכהן.

א. פסול "זונה" הוא שם כללי לכל אשה הנבעלת לאדם שאין לו בה תפיסת קידושין, ולאו דוקא לאשה המזנה תחת בעלה. ולכן ביאת גוי, שאינו יכול לקדש בת ישראל, פוסלת בת ישראל בפסול של "זונה".

ב. אשה שנשבתה, ואין עדים בדבר, אלא היא באה מעצמה ואומרת: "נשביתי, ואולם טהורה אני" [שלא נבעלתי על ידי עכו"ם], הרי היא נאמנת, כי "הפה שאסר, הוא הפה שהתיר". שהיות ואנו יודעים שהיא נשבתה רק מדברי האשה עצמה, בהכרח יש להאמין לכל דבריה, גם למה שאמרה "טהורה אני". ולכן היא מותרת להנשא לכהן.

ג. מעשה בבנותיו של שמואל שנשבו, ובאה כל אחת מהן ואמרה "נשביתי וטהורה אני". והתיר אותן רבי חנינא להנשא לכהן.

ושאלו את רבי חנינא: הרי יש עדים במדינת הים האומרים שהן נשבו, ואין כאן נאמנות של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", שהרי הן אסורות על פי עדים, ולא על פי דבריהן בלבד! והאיך אתה יכול להתירן?

וענה על כך רבי חנינא: מאחר שעכשיו עדיין לא באו העדים, אין לחשוש לדבריהם. כי "עדים בצד אסתן [צפון], ותיאסר"?! וכי נאסור אותה מחמת שיצא הקול שיש לדבר עדים הנמצאים בחוץ לארץ, בצפון?

ומוכח מכאן שאין לאסור אשה על סמך שיצא קול שיש עדים לאוסרה.

ורב חסדא מוכיח מכאן שאף בעניננו, למרות שיצא הקול שיש עדים באידית שהאבן היתה שוה פרוטה ביום הקידושין, אין לאסור את האשה על השני משום כך.

שהרי

לאו היינו

, וכי מעשה זה אינו דומה למעשה

דרבי חנינא?

! דאמר רבי חנינא

: וכי

עידיה בצד אסתן

[צפון] ולא באו להעיד,

ותיאסר?!

אלא הרי היא מותרת.

ואם כן, גם בעניננו, כל זמן שהעדים לא באו בפנינו והעידו שהקידושין היו שוים פרוטה, אין לאוסרה על השני.

לסיכום: רב חסדא חידש שני דברים:

[א] המקדש בפחות משוה פרוטה אין חוששין לקידושיו, והרי היא מותרת לכל אדם [שלא כדברי שמואל].

[ב] אפילו אם יצא קול שיש עדים שראו שהקידושין היו שוים פרוטה באותו הזמן, אין חוששין לדבריהם כל זמן שלא באו והעידו.

אביי ורבא

-

לא סבירא להו להא דרב חסדא

. אינם סוברים כדברי רב חסדא שהתיר את האשה לשני. אלא, לדעתם, מאחר שיש עדים באידית שהאבן היתה שוה פרוטה ביום הקידושין, חוששין לדבריהם, ואסורה על השני.

ואף על פי שרבי חנינא התיר לבנות של שמואל שנשבו להנשא, ולא חשש לדברי העדים שבמדינת הים, אין להוכיח משם שאף בעניננו לא חוששים לדברי העדים שלא באו, כי יש לחלק בין הדברים:

אם הקילו בשבויה

, שלא לחשוש לדברי העדים שלא באו, וכדברי רבי חנינא, טעם הדבר הוא משום שלא שכיח שהאשה תיבעל לעכו"ם, היות

דמנוולה נפשה גבי שבאי

, היא בזויה עליו [או מבזה את עצמה עליו], ומסתבר שהיא לא נבעלה לו, ולכן לא חששו שמא יבואו עדים ויעידו שנשבית, כי גם אם אכן הן נשבו, יש לנו לתלות שהן לא נבעלו לשבאים.

אבל, האם

ניקיל באשת איש!?

הרי כשיש קול שיש עדים באידית שהאבן היתה שוה פרוטה בשעת הקידושין, יש לנו לחשוש שמא אכן יש עדים על כך, כי שכיח הוא שתהיה האבן שוה פרוטה.

ומספרת הגמרא, כי אותה אשה שהתקדשה באבנא דכוחלא [באבן הכחולה], סמכה על דברי רב חסדא שהתיר לה להנשא לשני, ונישאה לו.

אישתאר מההיא משפחה,

ונשארו בנים לאותה משפחה

בסורא, ופרשו רבנן מינה,

מפני שחששו שהיא אשת הראשון, ונמצא שהשני בא על אשת איש. והבנים ממזרים.

ולאו משום דסבירא להו דשמואל,

הטעם לכך שרבנן פרשו מאותה משפחה אינו משום שהם סוברים כשמואל, שהמקדש בפחות משוה פרוטה חוששין שמא שוה פרוטה במדי.

אלא

אם היינו יודעים שבשעת הקידושין לא היתה האבן שוה פרוטה באותו מקום, הרי זו מותרת להנשא לאחר. ולא היו רבנן פורשים מאותה משפחה. והטעם שרבנן פרשו מאותה משפחה, הוא

משום ד

היו עדים באידית שהאבן היתה שוה פרוטה בזמן הקידושין. ורבנן

סבירא להו

[סוברים]

כאביי ורבא

, שחוששין לדברי העדים אף על פי שהם לא באו להעיד על הדבר.

הגמרא מביאה מעשה שמוכח ממנו שדעת רב יוסף כדעת שמואל, שהמקדש אשה בפחות משוה פרוטה חוששין שמא שוה פרוטה במדי:

ההוא גברא דאקדיש בשוטיתא דאסא בשוקא,

מעשה באדם שקידש אשה בבד [בענף] של עץ הדס בשוק.

שלחה רב אחא בר הונא

לשאלה דלהלן

לקמיה

[לפני]

דרב יוסף: כי האי גונא מאי,

מה הדין בכגון זה?

שלח ליה

רב יוסף תשובה:

א.

נגדיה, כרב

הלקה את אותו אדם שקידש בשוק, משום שיש פריצות בדבר, וכפי שיש ללמוד מדברי רב דלהלן.

ב.

ואצטריך גיטא, כשמואל

וצריכה האשה גט כדי להנשא לאחר, אף על פי שאין בבד של הדס שוה פרוטה, משום שחוששים שמא הוא שוה פרוטה במדי, כפי שאמר שמואל. והיכן אמר רב שיש להלקות על כך?

דרב

היה

מנגיד

[מלקה] על כל אחד מהדברים דלהלן:

[א]

על דמקדש בשוקא

מפני שזו דרך פריצות.

[ב]

ועל דמקדש בביאה.

שאף זו דרך פריצות.

[ג]

ועל דמקדש

אשה

בלא שידוכי,

בלא שהשתדך עמה לפני כן - שאף זו דרך פריצות.

[ד]

ועל דמבטיל גיטא

השולח גט לאשתו, ורדף אחריו ואמר לו "גט שנתתי לך בטל הוא". ויש חשש שמא לא ידעו האנשים שהוא ביטל את הגט לפני שבא לידה, והשליח יתננו לה לאחר שבטלו ותנשא בו. ולפיכך ראוי להלקותו.

[ה]

ועל דמסר מודעא אגיטא

אדם שבית דין הכריחוהו לגרש את אשתו בעל כרחו, ולפני שגירשה מסר הודעה לעדים, ואמר להם: גט שאני רוצה ליתן לאשתי, דעו שאני אנוס ליתנו. לכן אני אומר בפניכם שהוא בטל.

ועל ידי כך הוא מוציא לעז על בניה, שכשתנשא לאדם אחר ותלד לו בנים, יאמרו שהיא אשת הראשון, ובניה ממזרים. ולפיכך ראוי להלקותו.

[ג]

ועל דמצער שלוחא דרבנן

המכה את שליח בית דין שבא להזמינו לדין בשליחות הדיינים.

[ד]

ועל דחלה שמתא עילויה תלתין יומין

אדם שבית דין נידוהו, ולא בא לבית דין להתיר את נידויו במשך שלשים יום.

[ה]

ועל חתנא דדייר בי חמוה

חתן הדר בבית חמותו, שבדרך כלל חמות אוהבת את חתנה. ויש חשש שמא יכשל בה.

הגמרא מדקדקת בלשון שאמרנו "ועל חתנא דדייר בבי חמוה".

משמע מלשון זו שדוקא חתן

דדייר

[שדר] בבית חמותו לוקה, אבל אם אינו גר שם בקביעות, אלא

חליף

, עובר שם אינו לוקה.

וקשה:

והא ההוא חתנא, דחליף אבבא דבי חמוה, ונגדיה רב ששת

.

והרי היה חתן אחד שעבר על פתח בית חמותו, והלקהו רב ששת, למרות שלא היה גר שם בקביעות!

ומתרצינן: אין ללמוד מאותו מעשה, מפני ש

ההוא

חתן -

מידם הות דיימא חמתיה מיניה

. אותו אדם היתה חמותו חשודה ממנו ["דיימא" הוא מלשון "דומה", שכך נקראת סוטה], ולפיכך הלקוהו על שעבר שם. אבל שאר אנשים שעוברים בבית חמותם אינם לוקים.

ועתה הגמרא מביאה דעה אחרת על מה היה רב מלקה:

נהרדעי אמרי: בכולהו לא מנגיד רב

, בכולם לא היה רב מלקה,

אלא

רק

על דמקדש

בביאה

, וגם עשה זאת

בלא שידוכי

[שזו פריצות גדולה].

ואיכא דאמרי,

ויש אומרים שלדעת נהרדעי המקדש בביאה לוקה

ואפילו

אם עשה זאת

בשידוכי נמי, משום

שיש בזה

פריצותא.

והגמרא מביאה מעשה נוסף בענין קידושי כסף:

ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא,

מעשה באדם שקידש אשה במחצלת של הדס.

ומיד לאחר הקידושין,

אמרו ליה: והא לית בה שוה פרוטה,

הרי אין בה שוה פרוטה!

אמר להו: תקדוש בארבע זוזי דאית בה

. תתקדש בארבעה זוזים הקשורים אל המחצלת.

שקלתא

.

ואישתיקא

. האשה השאירה את המחצלת עם ארבעת הזוזים בידה, ושתקה, ולא השליכתם.

אמר רבא

: שתיקת האשה אינה מלמדת שהיא התרצתה להתקדש בארבעת הזוזים, כי כאשר היא קבלה את המחצלת והמעות שבתוכה, היא לא ידעה שיש שם מעות, ולא היה בדעתה להתקדש בהן. וכשנודע לה שיש שם מעות,

הוה שתיקותא

[הרי זו שתיקה]

דלאחר מתן מעות

.

וכל שתיקותא דלאחר מתן מעות

-

לאו כלום היא!

היות ויש לומר שהטעם לכך שהאשה שתקה, הוא משום שחשבה בליבה שמתחילה היא לא קיבלת את המעות על מנת להתקדש בהן, ואין כאן כלל קידושין. ולפיכך שתקה ולא אמרה דבר.

ומביא רבא מקור לדבריו:

אמר רבא: מנא אמינא לה,

מנין למדתי דין זה?

דתניא

: הנותן סלע לאשה ו

אמר לה: "כנסי סלע זו בפקדון"

הכניסי סלע זה לרשותך לפקדון.

וחזר ואמר לה: "התקדשי לי בו".

אזי, אם אמר לה "התקדשי לי בו"

בשעת מתן

ה

מעות,

לפני שהאשה קבלתן, הרי זו

מקודשת.

ואם

לאחר מתן מעות

אמר לה כן, אזי, אם "

רצתה

", הרי זו

מקודשת,

ואם "

לא רצתה

",

אינה מקודשת.

ורבא מבאר והולך את דברי הברייתא:

מאי

"

רצתה

",

ומאי

"

לא רצתה

"?

אילימא

, אם תאמר, ש"

רצתה

" היינו

דאמרה אין

[כן], ו"

לא רצתה

" היינו

דאמרה לא,

אם כן יש לתמוה:

הרי בתחילת הברייתא שנינו "בשעת מתן מעות מקודשת", ובזה הברייתא לא חילקה בין רצתה ללא רצתה.

ולדבריך, שבסיפא "לא רצתה" היינו שאמרה לו "לא",

מכלל

זה אתה למד,