כתובות 99a — תלמוד אויף ייִדיש

ומקשה הגמרא על פירוש זה במשנה:

ו

הא מדסיפא בדאוזיל הוי רישא בדלא אוזיל

[והרי אם הסיפא עוסקת באופן שהוזילה בהכרח שהרישא עוסקת באופן שלא הוזילה], שאם אף הרישא עוסקת באופן שהיא הוזילה, למה לו לתנא לאשמועינן שהמכר בטל בדאוזיל שני פעמים!?

דקתני סיפא

דמשנתנו:

היתה כתובתה ארבע מאות זוז, מכרה לזה במנה ולזה במנה

[ולשלישי במנה],

ולאחרון יפה מנה ודינר במנה, של אחרון מכרה בטל, ושל כולן מכרן קיים

והסיפא בהכרח עוסקת שהוזילה את מחיר הקרקע ללקוח האחרון, שאם לא כן איך שנינו: ולאחרון יפה מנה ודינר "במנה", שאי אתה יכול לפרש "במנה שלה" שהרי אין כתובתה מנה כמו ברישא, אלא כתובתה היא ארבע מאות זוז.

וכיון שהרישא עוסקת בדלא אוזיל, בהכרח שהטעם הוא משום ד"מעביר הוי" ונפשטה הבעיה.

ודחינן:

לא

תפשוט, כי לעולם

רישא וסיפא בדאוזיל

.

ו

דקשיא לך אם כן סיפא למה לי, לא קשיא, ד

סיפא הא קא משמע לן

:

טעמא דאוזיל בדיתמי

, כלומר: דוקא אם היתה ההוזלה על חשבון היתומים, וכאופן שעוסקת בו משנתנו שמכרה לאחרון קרקע השוה יותר מערך החוב שהם נותרו חייבים לה.

אבל בדידה מכרה קיים

, כלומר: אבל אם ההוזלה היא אצל הראשונים ועל חשבונה, וכגון שמכרה לראשון קרקע שוה מאתים במנה, שאת כל המאתים חייבים הם לה ולמעלה מזה, אז המכר קיים והיא הפסידה, וכאילו קיבלה מאתים במכירה זו.

מקשה הגמרא: והרי

הא

דאוזיל בדידה שמכרה קיים -

מדרישא שמעת מינה

[כבר ידענו מן הרישא] ולמה ליה לתנא לחדש את זה שנית בסיפא!?

כי כבר שנינו ברישא:

היתה כתובתה מאתים, ומכרה שוה מנה במאתים, או שוה

מאתים במנה, נתקבלה כתובתה

ומשנינן: צריך התנא לשנות גם את הסיפא, כי

מהו דתימא

[שמא תאמר]

התם

ברישא דאוזיל בדידה

הוא

דמכרה קיים, כיון

דאיסתלקא לה

האלמנה

מהאי ביתא לגמרי

[נתקבלה כל כתובתה ונסתלקה מבית היתומים לגמרי], כלומר: שוב לא תגבה יותר מן היתומים, ואין מה לגזור.

אבל הכא

בסיפא שמכרה לראשון שוה מאתים במנה, שהקרקע שנמכרה אינה מכסה אף בערכה האמיתי אלא את מקצת הכתובה, ועדיין צריכה היא למכור עוד כדי להשלים את כל חוב הכתובה שהרי חובה הוא ד' מאות זוז, הייתי אומר: ש

ניגזור

על ביטול המקח ב

מנה ראשון

שההוזלה היא על חשבונה,

אטו מנה אחרון

שההוזלה היא על חשבון היתומים.

קא משמע לן!

כאן שבה הגמרא לתחלת הענין שנסתפקו בני הישיבה בשליח שאמר לו המשלח "זבין לי ליתכא" והלך וקנה לו בית כור, ומביאה שיטה אחרת בבעיא זו:

ואיכא דאמרי

:

הא לא תיבעי לך

[אין ספק בדבר], ד

היכא דאמר ליה

המשלח לשליחו:

זיל זבין לי ליתכא וזבין ליה כורא

[לך ומכור בית חצי כור מקרקעותי, והשליח מכר בית כור שלם],

דודאי "מוסיף" על דבריו

של המשלח

הוי

השליח, ומכירת בית הלתך שרירה וקיימת.

כי תיבעי לך

, ואין להסתפק אלא כאשר היה הדבר בהיפוך,

דאמר ליה

המשלח לשליחו:

זיל זבין לי

בית

כורא

[צא ומכור עבורי בית כור] בבת אחת,

ואזיל וזבין ליה

רק בית

ליתכא

.

מאי

הוא דין המכר, אם קיים הוא אם לאו?

מי אמרינן

, דמצי

אמר ליה

השליח למשלחו [האם נאמר שיכול השליח לומר למשלחו]:

דטבא לך עבדי לך

[היטבתי אתך] במה שמכרתי רק בית לתך,

ד

אם הייתי מוכר בית כור שלם, הרי ש

אי לא מצטרכי לך זוזי

[אם יתברר לך שאינך זקוק למעות כל כך כדמי כל בית הכור],

לא מצית הדרת ביה

[לא היית יכול לחזור בך], וטוב לך שמכרתי רק מחצית בית כור.

או דלמא

, מצי

אמר ליה

המשלח לשליח:

לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי

[אין רצוני למכור מכירות רבות שיצאו עלי שטרות רבים].

אמר רבי חנינא מסורא: תא שמע

ממשנה במסכת מעילה:

שכך שנינו שם:

נתן לו

המשלח לשליח

דינר של זהב

[שהוא שוה עשרים וחמש דינרים של כסף שהם ששה סלעים] של הקדש,

ואמר לו

: צא

הבא לי

בדינר זה

חלוק

, דהיינו חלוק טוב ויפה שמחירו דינר שלם שש סלעי כסף.

והלך

השליח

והביא לו

לבעל הבית

ב

מחיר

שלש

סלעים מתוך הדינר [שהם חצי ממה שנתן לו] -

חלוק

קטן ורע -

ובשלש

הסלעים שנותרו הביא לו השליח - מבלי שביקש זאת המשלח -

טלית

.

שניהם מעלו

, המשלח מעל על החלוק שקנה השליח בשליחותו ואף שקנה חלוק קטן ורע בחצי המחיר, והשליח מעל על הטלית שקנה מדעתו בכסף של הקדש.

ומוכיחה הגמרא מכאן כהצד הראשון בספק שנסתפקנו:

אי אמרת בשלמא: שליח כי האי גוונא

ששינה מדעתו של בעל הבית המעונין בחלוק טוב ויפה -

עושה שליחותו

של המשלח הוא,

ו"מוסיף

"

על דבריו הוי

.

משום הכי בעל הבית מעל

, שהרי השליח עשה שליחותו.

אלא אי אמרת

: שליח כי האי גוונא

"מעביר" על דבריו הוי, אמאי מעל

המשלח,, והרי לא עשה השליח את שליחותו!?

ומשנינן: לעולם אם אכן קנה השליח חלוק רע במחצית המחיר, הרי השליח כ"מעביר" על דעתו של בעל הבית, ושליחותו בטילה; ו

הכא

גבי חלוק

במאי עסקינן

:

דאייתי ליה

[הביא לו] השליח חלוק טוב ויפה כרצון המשלח, אלא שהביא את אותו חלוק ה

שוה שש

סלעים

בשלש

סלעים בלבד, וכל כי האי גוונא אינו נקרא "מעביר" ואף שהמשלח אמר לו לקנות חלוק בשש.

המקשה שהקשה את הקושיא הבאה סבור היה, שפירוש המשנה "שניהם מעלו", היינו שהשליח מעל גם על החלוק, ואף שמעיקר הדין המשלח מועל, מכל מקום מדרבנן מעל גם השליח כיון שסוף סוף שינה מדעתו של בעל הבית, ולפיכך מקשה הגמרא:

אי הכי

שקנה השליח למשלח חלוק לפי טעמו של המשלח רק שקנה אותו יותר בזול, אם כן אף מדרבנן אין לראותו כמשנה מדעתו של בעל הבית, ו

שליח אמאי מעל

מדרבנן על החלוק!?

ומשנינן:

אטלית

הוא שמעל השליח מן התורה, ואילו על החלוק לא מעל ואפילו מדרבנן.

עוד מקשה הגמרא על הביאור במשנה שבמסכת מעילה:

אי הכי

שהמשנה עוסקת בשליח שקנה חלוק שאכן שוה הוא שש, אלא שקנה אותו בזול:

אימא סיפא

של אותה משנה במעילה:

רבי יהודה אומר: אף בזה בעל הבית לא מעל, מפני שיכול לומר

המשלח לשליח:

אני

חלוק גדול הייתי מבקש, ו

אילו

אתה הבאת לי חלוק קטן ורע

ואינך שלוחי בדבר זה.

הרי שאין המשנה עוסקת בשליח שהביא חלוק שוה שש בשלש, אלא שהביא חלוק קטן ורע השוה את המחיר שנתן בו השליח.

ומשנינן:

מאי

חלוק קטן ו

"רע

" שאמר רבי יהודה?

רע בדמים

, כלומר: חלוק שעלה לך דמים מועטים!

שמא תאמר: וכי מה איכפת לו לבעל הבית שיקנה לו השליח את החלוק בזול?

אין הדבר כן, כיון

דאמר ליה

המשלח לשליח:

אי אייתית לי בשית

, לו היית קונה חלוק בכל השש שנתתי לך, הרי

כל שכן דהוה שוה תרתי סרי

דינרים גדולים [כלומר: בודאי שהיה המחיר האמיתי של החלוק יותר מכפול באופן יחסי] שככל שהקניה גדולה יותר, אף ההוזלה גדולה יותר, ונמצא השליח מעביר על שליחותו שלא קנה לו בכל שש הסלעים חלוק יקר יותר.

דיקא נמי

שמטעם זה סובר רבי יהודה שבעל הבית לא מעל,

ד

הא

קתני

בסיפא של אותה משנה:

מודה רבי יהודה בקטנית

שאם אמר לו לקנות בדינר זהב, והלך השליח וקנה קטנית רק בשלש סלעים, ובשאר קנה דבר אחר

ששניהם

המשלח והשליח -

מעלו

.