כתובות 98a — תלמוד אויף ייִדיש

והוסיף הכתוב ואמר:

"בבתוליה

" כדי ללמד: עד

שיהו כל בתוליה קיימין

לענין בעילה, שלא נבעלה כלל,

בין בכדרכה בין שלא כדרכה

, והנבעלת שלא כדרכה נפסלה לכהן גדול.

מעשה ב

ההיא איתתא דתפסה כסא דכספא

[תפסה כוס של כסף]

ב

מקצת

כתובתה

, ובאה ו

קתבעה מזוני

[תבעה מזונות].

אתאי לקמיה דרבא

[באה האשה לפני רבא]!

אמר להו

רבא

ליתמי

:

זילו הבו לה מזונות

[תנו לה את מזונותיה שלא הפסידתם בתפיסה למקצת כתובה] -

כי

לית דחש להא דרבי שמעון

[אין מי שיחוש לשיטתו של רבי שמעון],

דאמר: לא אמרינן "מקצת כסף ככל כסף";

אלא, כיון שלא תפסה אלא מקצת כתובתה, ועדיין נשאר מקצת כתובתה חוב על היתומים, הרי זה כאילו נשאר עדיין כל חוב הכתובה על היתומים, ולא הפסידה את מזונותיה.

שלח ליה רבה בריה דרבא

שאלה

לרב יוסף

:

אלמנה ה

מוכרת שלא בבית דין

, האם

צריכה

היא

שבועה?

כלומר, האם יכולים היתומים להשביעה שלא מכרה ביותר מכפי ששמו השמאים את הקרקע, שאם מכרה ביותר שייכת התוספת ליתומים,

או אין צריכה שבועה?

אמר לו רב יוסף לרבה בריה דרבא:

ותבעי לך

אם צריכה היא

הכרזה

שלשים יום ש"כל הרוצה לקנות יבא ויקנה", וכדרך שעושין בית דין כשהם מוכרים קרקעות של היתומים!?

אמר ליה

רבה בריה דרבא לרב יוסף:

הכרזה לא קמיבעיא לי

[איני מסתפק בזה] ופשיטא לי שאינה צריכה הכרזה!

משום

דאמר רבי זירא אמר רב נחמן

:

אלמנה ששמה לעצמה

[לקחה את קרקעות היתומים לעצמה בדמי הכתובה ולא מכרתם לאחר]

לא עשתה ולא כלום

, ואם רצו היתומים לתת לה מעות לאחר זמן ולהחזיר לרשותם את הקרקע הרשות בידם.

והרי

היכי דמי

, באיזה אופן דיבר רב נחמן!?

אי דאכרוז

האלמנה ולא נמצא מי שיקנה את הקרקע במחיר "שקנתה" היא את הקרקע -

אמאי לא עשתה ולא כלום

, למה תיגרע היא משאר קונים.

אלא לאו דלא אכרוז

האלמנה.

ו

למדנו, שאם שמה

לעצמה הוא דלא עשתה ולא כלום, הא

אם מכרה אותן

לאחר, מה שעשתה עשתה

ואף שלא הכריזה.

ודחינן:

לעולם דאכרוז

.

ו

ומכל מקום אם שמה אותן לעצמה לא עשתה ולא כלום, כיון

דאמרי לה: "מאן שם ליך

", ממי קבלת מכירה זו!? הרי לא מבית דין ולא מן היתומין קבלת, לפיכך לא יצא הקרקע מרשות היתומים.

כי האי דההוא גברא, דאפקידו גביה כיסתא דיתמי

[וכפי שהיה מעשה באדם שהפקידו בידיו מספוא של יתומים], על מנת שימכרנו לאחרים. [לפי הר"ן ב"מ לב א].

אזל

הלך הנפקד ו

שמה לנפשיה

קנה את המספוא לעצמו

בארבע מאה זוזי

[בארבע מאות זוז].

לאחר מכן

אייקר

[התייקר] הכיסתא ו

קם בשית מאה

[התייקר המספוא והיה שוה שש מאות זוז].

אתא

הנפקד

לקמיה דרבי אמי, אמר ליה

רבי אמי:

מאן שם לך!?

והלכתא

: אלמנה

צריכה שבועה, ואינה צריכה הכרזה

.

מתניתין:

אלמנה שהיתה כתובתה מאתים, ומכרה

קרקע של יתומים ה

שוה מנה, במאתים

זוז.

או

שהיתה הקרקע

שוה מאתים

זוז, ומכרה אותה

במנה

-

הרי זו

נתקבלה כתובתה

. ואפילו כשקבלה פחות מכתובתה, מפני שאנו אומרים לה: את הוא שהפסדת!

אבל אם

היתה כתובתה מנה

,

ומכרה

מקרקע היתומים בבת אחת

שוה מנה ודינר

שהוא יותר מהחוב המגיע לה -

במנה

הרי

מכרה בטל

. לפי שאותו דינר מיותר אין לה רשות למכור, ונמצא שכל המכר היה בטעות, שהרי בבת אחת היה.

ו

אפילו

אם

היא אומרת אחזיר

את ה

דינר

שהפסדתי

ליורשין

, בכל זאת

מכרה בטל

.

רבן שמעון בן גמליאל אומר

:

לעולם מכרה קיים

והיא תחזיר את התוספת ליורשים,

עד שתהא שם כדי שתשייר בשדה בת

תשעה קבין

[בית תשעה קבין] שהוא שעור שדה,

ובגנה בת חצי קב

שהוא שיעור גינה.

כלומר: שיהא שיעור האונאה גדול כל כך, עד שאם לא היתה מוכרת בזול היה נשאר בשדה בית תשעה קבין, ובגינה בית חצי קב.

וכ

מו

דברי רבי עקיבא

, ששמענו במקום אחר, הסובר ששיעור גינה הוא "בית רובע הקב". ואף כאן השיעור של "גינה" הוא

בית רובע

.

היתה כתובתה ארבע מאות זוז, ומכרה

קרקע של היתומים לכמה אנשים,

לזה

, לקונה הראשון היא מכרה שוה מנה

במנה, ולזה

, לקונה השני היא מכרה שוה מנה

במנה

, וכן לשלישי,

ולאחרון

מכרה קרקע

יפה מנה ודינר

-

במנה

, הרי:

מכרו

של אחרון

שמכרה לו בזול

בטל

[לדעת חכמים],

ו

אילו

של כולן

, השלושה הראשונים שמכרה להם קרקע בשוייה,

מכרן קיים

.

גמרא:

שנינו במשנה: אלמנה שהיתה כתובתה מאתים, ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה - נתקבלה כתובתה:

ותמהה הגמרא:

מאי שנא

כשמכרה

שוה מאתים במנה

שאתה אומר שמכרה קיים, כיון

דאמרי לה

היתומים

את אפסדת

[את הפסדת]! כשמכרה

שוה מנה במאתים, נמי, תימא

[תאמר] היא ליורשים:

אנא ארווחנא

[אני הוא שהרוחתי] שמכרתי ביוקר, אבל אתם הרי לא שלמתם לי אלא מנה, ונשאר חוב מנה של הכתובה עליכם!?

אמר רב נחמן אמר

תירץ

רבה בר אבוה

: