טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
כתובות 33a — תלמוד אויף ייִדיש
כתובות 33a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — כתובות 33a
ותמהה הגמרא: אם כן, גבי
חובל בחבירו
, שבפירוש ריבתה התורה אותו לתשלומין, ואינו לוקה, תיקשי לך
נמי: אם כן
, שהוא משלם ואינו לוקה, נמצא ש
בטלת
את הכתובים
"לא יוסיף
" ו
"פן יוסיף
", שמשמעותם היא מלקות -
וכן גבי
עדים זוממין
, שבפירוש ריבתה אותם התורה לתשלומין, תיקשי לך
נמי: אם כן
, שהוא משלם ואינו לוקה, נמצא ש
בטלת "והיה אם בן הכות הרשע
", שאמרה התורה גבי עדים זוממין -
אלא
בהכרח, שלכן הם משלמים ואינם לוקים, היות וב
עדים זוממין, אפשר לקיומה
למצות המלקות שיש להלקותם [הנלמדת מ"והיה אם בן הכות הרשע"],
ב
עדים שהעידו על כהן שהוא
בן גרושה ובן
חלוצה
, שבהם אין מקיימים "כאשר זמם", אלא הם לוקים. ובעדים אלו שייך לקיים את דברי הכתוב "והיה אם בן הכות הרשע", היות ואין שם חיוב ממון, הפוטרם ממלקות.
ו
חובל בחבירו, נמי
, משלם ואינו לוקה, כי
איכא לקיומה
את מצות המלקות על עבירות "לא יוסיף" ו"פן יוסיף" ב
כגון שהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה
, שאין הוא חייב עליה ממון, ואז הוא מתחייב במלקות.
ולכן,
אחותו נמי
, אף אם אתה אומר כדעתו של עולא, שהבא על אחותו הבתולה אינו לוקה על "ערות אחותך לא תגלה", אין כאן ביטול הכתוב, כי
איכא לקיומה
למצות המלקות
ב
כגון שבא על
אחותו
כאשר היא
בוגרת
, שאז אינו חייב עליה קנס, ולכן חייב מלקות.
וחזרה השאלה למקומה, למה רבי יוחנן אינו אומר כמו עולא?
ומכח הקושיה הזאת, חוזרת בה הגמרא מההסבר הקודם בדעת רבי יוחנן, ומבארת ביאור אחר:
אלא
,
רבי יוחנן
משום טעם אחר אינו מפרש כמו עולא ש"תחת - תחת" בא ללמד שיהא משלם ואינו לוקה בקנס של אונס ומפתה, כי:
האי "תחת אשר עינה
" - שממנו למד עולא שהוא משלם ואינו לוקה -
מיבעי ליה
, נצרך הכתוב הזה, לדעת רבי יוחנן,
לכד
אמר
אביי
[וכפי שיבואר להלן]. ונמצא שגזירה שוה זו היא "גזירה שוה שאינה מופנית". ואף שלמדין ממנה, הרי משיבין עליה. וכבר נתבאר שיש להשיב על לימוד קנס מחובל בחבירו, וכפי שנתבאר לעיל לב א.
דאמר אביי
, לבאר את המקור לכך שמלבד חמשים כסף שמשלם האונס או המפתה כקנס, משלם הוא גם דמי בושת ופגם, היות והוא חייב בהם כשאר אדם החובל בחבירו, ואין אומרים שחמשים כסף שקבעה תורה הוא תשלום כולל לכל החיובים.
כי
אמר קרא
: "ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף -
תחת אשר עינה
".
מלמד הכתוב ש
האי
חמשים כסף, הם תשלום
תחת אשר עינה
בלבד.
ו
מכלל
זה אתה למד,
דאיכא
, שיש תשלום נוסף, מלבד הכסף המשתלם על העינוי, עבור
בושת ופגם
, שהוא תשלום המשתלם בכל החובלים.
ו
אילו
עולא
הסובר שהכתוב "תחת אשר עינה" הוא מופנה כדי ללמוד הימנו גזירה שוה -
נפקא ליה
דין זה, שמלבד הקנס צריך לשלם גם דמי בושת ופגם,
מד
אמר
רבא!
דאמר רבא
מקור אחר שאין חמשים הכסף כוללים את חיוב הבושת והפגם:
אמר קרא: "ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף
".
הוסיפה התורה "השוכב עמה", ולא הסתפקה ב"ונתן האיש לאבי הנערה חמשים כסף", כדי ללמד שעבור
הנאת שכיבה
בלבד משלם הוא
חמשים
כסף.
ו
מכלל
זה אתה למד,
דאיכא
מלבד התשלום עבור הנאת השכיבה, עוד תשלומים, עבור ה
בושת ו
עבור ה
פגם
.
וכאן שבה הגמרא לדין שנתבאר לעיל, שעדים זוממין וחובל בחבירו משלמים ואינם לוקים.
ומביאה הגמרא טעם אחר, השונה מהטעם שנתבאר לעיל, לכך שעדים זוממין משלמים ואינם לוקים, וטעם אחר לחובל בחבירו שהוא משלם ואינו לוקה.
רבי אלעזר אומר: עדים זוממין ממונא משלמי
מ"כאשר זמם",
ומילקא לא לקי
על "לא תענה" -
משום ד
עדים זוממין
לאו "בני התראה" נינהו
, קודם עדותם! אי אפשר שיתרו בהם קודם העדות, כיון שיש לחוש שהם יפרשו ולא יעידו, וכפי שמבאר רבא את טעם הדבר בסמוך. ולכן אין בהם מלקות, היות ולחיוב מלקות צריך שתקדם התראה.
אמר
פירש
רבא: תדע
, שאכן אין עדים זוממין "בני התראה", כי:
ניתרי בהו
-
אימת?
אימתי נתרה בכל העדים הבאים להעיד בבית דין שיעידו באמת, ולא יעברו על איסור של עדות שקר?
אם
ניתרי בהו מעיקרא
, יום או שעה, קודם העדות, שלא בפני בית דין -
הרי אי אפשר לחייבם מלקות משום ההתראה הזאת.
כי
אמרי
העדים הזוממים, והיינו, הם יכולים לטעון [לאחר שיתברר שקרם], כדי להפטר מעונש המלקות:
אישתלין
, שכחנו את דבר ההתראה בשעה שהעדנו, היות ולא היתה ההתראה סמוכה לעדותנו, ואין זה נחשב שעברנו על איסור עדות שקר בהתראה.
ואם
ניתרי בהו
, בעדים הבאים להעיד,
בשעת מעשה
, בבית דין, סמוך ממש לפני עדותם -
יש לחוש שמא
פרשי
, יפרשו אפילו אם הם עדי אמת,
ולא מסהדי
, לא יעידו את העדות, מפני שיאמרו לבית דין: אין אנו רוצים להעיד אפילו אמת, כי הואיל וחשודים אנו בעיניכם לשקר עד שאתם מתרים בנו - מה לנו ולצרה הזאת.
שמא תאמר,
ניתרי בהו לבסוף
, נתרה בהם לאחר שהעידו את העדות, כדי שאם שקרו בעדותם יחזרו בהם מחמת ההתראה -
אין זה אפשרי, ולא תועיל ההתראה הזאת מאומה, כי
מאי דהוה, הוה!
מה שהיה הוא שהיה, שאינם יכולים לשוב ולחזור בהם מן העדות. שכך הוא הכלל בכל עד המעיד: כיון שהגיד [את עדותו בבית דין] - שוב אינו חוזר ומגיד [דברים אחרים, שהם חזרה ממה שאמר]!
אלא ודאי, אין עדים זוממין בני התראה, ואי אפשר להלקותם על שעברו על "לא תענה", ולכן הרי הם משלמים.
מתקיף לה אביי
, על דברי רבא, שאי אפשר להתרות בעדים זוממים:
הרי יכולים להתרות בהם לאחר העדות.
ומה שאמרת שלאחר העדות אין תועלת בהתראה כי "מאי דהוה הוה", אין זו דחיה, כי -
וניתרי בהו בתוך כדי דבור
[כדי שאילת שלום], לאחר עדותו של העד השני, היות ובתוך הזמן הזה יכולים הם לחזור בהם מעדותם ולבטל את העדות. ואם לא יחזרו בהם בעקבות ההתראה, ולאחר מכן תמצא עדותם שקר, יתחייבו מלקות!? ועוד
מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא
באופן אחר על סברתו של רבא:
וניתרי בהו מעיקרא
לפני עדותם. וכדי שלא יוכלו לטעון בשעה שתמצא עדותם שקר, ששכחו את ההתראה בשעת עדותם -
נרמז בהו רמוזי
בשעת העדות בלשון רכה אודות ההתראה, וכיון שיעשו זאת ברמז ובלשון רכה לא יקפידו העדים על ההתראה, ולא יפרשו מלומר עדות אמת, ותועיל ההתראה כדי להזכירם!?
הדר אמר אביי
, שוב חזר בו אביי, ואמר:
לאו מילתא היא דאמרי
, אין הדברים כפי שאמרתי, שעדים זוממין צריכין התראה: כי
אי סלקא דעתך
ש
עדים זוממין צריכין התראה
, תיקשי -
ו
כי
אם
לא מתרינן בהו
-
לא קטלינן להו!?
וכי אם לא נתרה בהם שלא יעידו שקר, לא נהרוג אותם כשזממו לחייב אדם מיתה בשקר!?
והרי
מי איכא מידי, דאינהו בעו קטיל בלא התראה, ואינהו
העדים
בעו התראה!?
וכי אפשר שהם יזממו להרוג את מי שהעידו עליו שחייב מיתה בלא שיותרה הנדון על כך, שהרי המעשה שהעידו עליו שהוא עשה, כלל לא נעשה, ופשוט שלא היתה עליו התראה, ואילו אותם לא נחייב במיתה אלא אם כן התרו בהם!? ו
הא בעינן "ועשיתם לו
[לעד הזומם] -
כאשר זמם לעשות לאחיו
",
ו
אם תחייבם רק בהתראה,
ליכא
, לא מתקיים בהם "כאשר זמם לעשות לאחיו".
מתקיף לה רב סמא בריה דרב ירמיה
על דברי אביי:
אלא מעתה
, שאין עדים זוממים צריכים התראה משום דבעינן "כאשר זמם לעשות לאחיו" -
אם כן עדים זוממים שהעידו על כהן שהוא חלל, ופסול לכהונה משום שהוא
בן גרושה ובן חלוצה
, שחייבים מלקות [וכמבואר במשנה בתחלת מסכת מכות],
דלא מ"כאשר זמם" קא מיתרבי
למלקות, שהרי לא זממו להלקותו, אלא לחללו מן הכהונה, והמלקות הם על הלאו "לא תענה ברעך עד שקר" -
ליבעי התראה
שיצטרכו התראה, ובלעדיה לא ילקו!? ומתרצת הגמרא את דברי אביי:
אמר קרא "משפט אחד יהיה לכם
" -
משפט השוה לכולכם!
ומאחר שרוב עדים הזוממים, המתחייבים בעונש מצד "כאשר זמם" אינם צריכים התראה, הרי אף העדים הזוממים האלו, שאין חיובם מדין "כאשר זמם", משפט שוה יהיה להם עם רוב העדים הזוממים, שאין הם צריכים התראה.
רב שישא בריה דרב אידי אמר
: יש מקור אחר לחובל בחבירו שהוא משלם ואינו לוקה:
חובל בחבירו נמי, ממונא משלם ומילקא לא לקי
-
מהכא
:
דכתיב:
"וכי ינצו אנשים, ונגפו אשה הרה
,,
ויצאו ילדיה
[העוברים, ומתו], ולא יהיה אסון [באשה] - ענוש יענש" הנוגף, וחייב לשלם לבעל את דמי הולדות.
ואמר רבי אלעזר: במצות שבמיתה
[במריבה של מיתה]
הכתוב מדבר
, שמתכוין היה הנוגף להרוג את חבירו.
דכתיב
באותה פרשה:
"ואם אסון יהיה
[שנהרגה האשה, ולא חבירו שהתכוון להורגו] -
ונתת נפש תחת נפש
".
והיינו, בית דין הורגים את האיש המכה אותה, היות ונתכוין היה במכתו למכת הרג בחבירו. ואף על גב שהאשה היא שנהרגה מן המכה ולא חבירו שהתכוון להורגו, הרי הוא חייב מיתה, לפי רבי שמעון, הסובר ש"אדם המתכוין להרוג את זה, והרג את זה, חייב".
והרי
היכי דמי
, באיזה אופן מדברת אותה הפרשה, שמחייבת מיתה את הנוגף את האשה?
אי דלא אתרו ביה
, אם לא התרו בו "אם תהרוג את חבירך תתחייב מיתה" -
אמאי מיקטיל
, למה הוא מתחייב מיתה על הריגת האשה, והרי אינו מותרה כלל!?
אלא פשיטא
, שמדובר בכגון
דאתרו ביה
למיתה אם יהרוג את חבירו, ולכן חייב הוא מיתה על הריגת האשה, אף שהאשה היא זו שנהרגה ולא חבירו שנתכווין לו.
ומאחר שהוכחנו כי הפסוק עוסק במי שהותרה למות אם יהרוג, יש לך ללמוד מפסוק זה שהחובל בחבירו משלם ממון ולא לוקה -
ו
היות שאדם אשר הוא
מותרה לדבר חמור
[מי שהותרה שלא לעבור איסור המחייבו מיתה, כמו כאן, שהתרו בו שלא יהרוג את חבירו, ואם יהרגנו יתחייב מיתה],
הוי מותרה
אף
לדבר הקל
.
שהתראה למיתה, משמשת גם כהתראה למלקות, וכאן משמשת ההתראה שלא יהרוג את חבירו גם כהתראה שלא יחבול בחבירו, גם אם לא יהרגנו.
ואם כן, מן הדין יש לו ללקות על חבלת האשה, כי מותרה הוא למלקות על איסור חבלה [ואף שנתכוין לחבול בחבירו, וחבל באשה, חייב] -
ו
בכל זאת
אמר רחמנא
שאם נגף את האשה,
"ולא יהיה אסון
[שלא מתה האשה, אלא רק נחבלה ויצאו ולדותיה] -
ענוש יענש
" החובל את האשה בממון, בתשלום דמי הולדות.
הרי מלמד הכתוב שהחובל בחבירו משלם ממון ואינו לוקה.
שהרי כאן היה צריך ללקות על נגיפת האשה, ובכל זאת חייבתו התורה בדמי ולדות ולא במלקות.
מתקיף לה רב אשי: ממאי
מנין לך
דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל
, והרי
דלמא לא הוי
מותרה לדבר קל, ונמצא שעל החבלה אין לחייבו מלקות ולכן הוא משלם, ועדיין לא למדנו שהמתחייב מלקות הרי הוא משלם חבלה ואינו לוקה!?
ואפילו
אם תמצא לומר
שמותרה לדבר חמור
הוי
מותרה לדבר הקל -
ממאי דמיתה חמורה
מן המלקות, עד שאתה אומר, שהמותרה למיתה הוא מותרה למלקות!?