טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
כתובות 32b — תלמוד אויף ייִדיש
כתובות 32b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — כתובות 32b
אלא
טעמו של
עולא
שהוא סובר בבא על חייבי כריתות שהוא משלם קנס ואינו לוקה, וכן בכל חייבי מלקות וממון הוא משלם ואינו לוקה:
משום ש
"תחת תחת" גמר
קנס של אונס מחובל בחבירו בגזירה שוה:
ד
כתיב הכא
בקנס:
"תחת אשר ענה
" -
וכתיב התם
בפרשת חובל בחבירו:
"עין תחת עין
".
ומלמדתנו גזירה שוה זו:
מה התם
בחובל בחבירו - הדין הוא ש
ממונא משלם מילקא לא לקי
, ומבואר המקור לקמן.
אף כל היכא דאיכא ממונא ומלקות
, בכל מקום שחייבה התורה מלקות וממון, הדין הוא ש
ממונא משלם מילקא לא לקי
.
וכאן שבה הגמרא לקושיא שהקשתה הגמרא בתחילת הסוגיא על משנתנו, ולקיים את משנתנו המחייבת קנס בחייבי כריתות, ואת המשנה במכות המחייבת מלקות בחייבי כריתות, עם הכלל ש"אין לוקה ומשלם":
רבי יוחנן אמר: אפילו תימא
שהמשנה במכות עוסקת ב
אחותו נערה
[ולאו דוקא בבוגרת וכמו שאמר עולא], נמי לא תיקשי על המשנה במכות "והא אין לוקה ומשלם", כי אף שהוא חייב עליה קנס אין הממון פוטר את המלקות, והכלל ש"אין לוקה ומשלם" היינו לומר שייענש במלקות ולא בממון.
ודקשיא לך כיון שמבואר במשנה במכות שבחייבי כריתות יש מלקות, האיך תתיישב משנתנו המחייבת בהן קנס, לא תיקשי:
כי
כאן
במשנה במכות ששנינו על חייבי כריתות שהן לוקין, מיירי כ
שהתרו בו
.
ואילו
כאן
במשנתנו ששנינו שהוא חייב לשלם קנס כשבא על אחותו, מיירי כ
שלא התרו בו
, ואינו חייב מלקות, ומאחר שאינו לוקה לכן הוא משלם קנס.
אלמא
הרי מוכח ד
קסבר רבי יוחנן: כל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה
[והתרו בו להתחייב מלקות],
מילקא לקי ממונא לא משלם
.
והוינן בה:
מנא ליה לרבי יוחנן הא?
ומפרשת הגמרא:
אמר קרא
[דברים כה]: "והפילו השופט והכהו לפניו
כדי רשעתו
במספר". ומשם אנו למדים:
משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות
, שאם נתחייב מלקות וממון לא ילקה וישלם -
וסמיך ליה
, נסמך לפסוק זה: " [כדי רשעתו במספר]
ארבעים יכנו
", ללמד בא הכתוב שאם יתחייב מלקות וממון ילקה ארבעים ולא ישלם.
ומקשה הגמרא:
והרי חובל בחבירו, דאיכא
ממון ומלקות
, והדין הוא ש
ממונא משלם מילקא לא לקי
, ואילו לדעת רבי יוחנן בכל מקום לוקה ואינו משלם!?
וכי תימא
, שמא תאמר ליישב:
הני מילי
שחייב החובל בחבירו ממון ואף שיש בו חיוב מלקות -
היכא דלא אתרו ביה
שאינו מתחייב מלקות בפועל,
אבל
היכא ד
אתרו ביה
, אכן
מילקא לקי
ו
ממונא לא משלם
וכדעת רבי יוחנן.
כך אי אפשר ליישב את שיטת רבי יוחנן:
כי
והאמר רבי אמי אמר רבי יוחנן
גופיה:
הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה
, הרי זה
לוקה
.
והרי
היכי דמי
, באיזה אופן מדבר רבי יוחנן?
אי דלא אתרו ביה
, אם דברי רבי יוחנן נאמרו באופן שלא היתה התראה למלקות,
אמאי לוקה
, והרי אין מלקות בלי התראה.
אלא פשיטא
שדברי רבי יוחנן נאמרו ב
דאתרו ביה
למלקות,
ו
בכל זאת
טעמא דלית בה
בהכאה
שוה פרוטה
שלא נתחייב ממון אז הוא לוקה.
הא אית בה
בהכאה
שוה פרוטה
יהא הדין ש
ממונא משלם מילקא לא לקי
.
הרי מבואר ששיטתו של רבי יוחנן עצמו היא שהחובל בחבירו הרי הוא "משלם ואינו לוקה", ותיקשי: הרי רבי יוחנן סובר שבכל התורה "לוקה ואינו משלם"!?
ומשנינן:
כדאמר רבי אילעא
לענין עדים זוממין:
בפירוש ריבתה
ה
תורה עדים זוממין לתשלומין
ולא למלקות.
הכא נמי
בחובל בחבירו,
בפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין
.
ומפרשת הגמרא:
והיכא איתמר דרבי אילעא?
אהא
, על המשנה הבאה השנויה במסכת מכות [ד א], אמר רבי אילעא את דבריו:
דתנן:
מעידין אנו את איש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז, ונמצאו
העדים
זוממין
הרי אלו העדים
לוקין
מפני שעברו על "לא תענה ברעך עד שקר".
ומשלמין
גם ממון וכמו שאמרה תורה: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו".
ולכן חייבים הם את שניהם, כיון
שלא השם
[הכתוב]
המביאן לידי מכות
, הוא זה ה
מביאן לידי תשלומין
.
אלא מלקות הם חייבים משום "לא תענה", ואילו ממון מחוייבים הם משום הכתוב "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו".
דברי רבי מאיר
.
וחכמים אומרים: כל המשלם
ממון
אינו לוקה
.
והוינן בה:
ונימא: כל הלוקה אינו משלם!?
ועל כך
אמר רבי אילעא: בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין
.
ומפרשינן:
היכן ריבתה תורה
בפירוש בעדים זוממין שישלמו? כי:
מכדי כתיב
, הרי כבר כתוב
"ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו
", ומלמד הכתוב לחייב את העדים הזוממים בכל מה שבאו לחייב את הנדון -
ואם כן זה שאמר הכתוב באותה פרשה: "ולא תחוס עיניך, נפש בנפש,
יד ביד
", שפירושו, לפי פשוטו, שעדים אשר זממו לחייב אדם בדין חובל בחבירו על ידי שהעידו עליו שקטע את ידו של חבירו ונתחייב החובל לקטוע את ידו שלו, יתחייבו אף הם בקטיעת היד -
למה לי
, למה הוצרך הכתוב עוד לאומרו!?
אלא מלמד הכתוב: כל החובל בחבירו, משלם
דבר הניתן מיד ליד, ומאי ניהו ממון
,, ואף עדים שזממו על אדם והעידו שהוא חבל בחבירו יתחייבו אף הם ממון, וישלמוהו גם כאשר התרו בהם למלקות.
וכשם שאמר רבי אילעא "בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין" - כך
חובל בחבירו נמי
בפירוש ריבתה אותו התורה לתשלומין:
מכדי
, שהרי,
כתיב
בפרשת חובל בחבירו [ויקרא כד]: "ואיש כי יתן מום בעמיתו
כאשר עשה כן יעשה לו
".
אם כן, זה שאמר הכתוב [שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן מום באדם]
כן ינתן בו
" -
למה לי
.
אלא מלמד הכתוב
דבר שיש בו נתינה, ומאי ניהו ממון
, ואפילו במקום שהתרו בו וחייב הוא מלקות.
ומפרשת הגמרא:
ורבי יוחנן, מאי טעמא לא אמר כעולא?
כי
אם כן
שהבא על אחותו הבתולה הרי הוא משלם קנס ואינו לוקה -
בטלת "ערות אחותך לא תגלה
", כי בכל מקום שאמרה התורה "לא" כוונתה היא לחייב את העובר מלקות, ואם לא ילקה הרי בטלת את הכתוב.