הוריות 10a — תלמוד אויף ייִדיש

ואחר כך חטא,

הרי הוא

מביא פר

כאילו הוא עדיין משיח.

אם כן יקשה: וכי באופן ש

חטא

בשעה שהוא משיח

ואחר כך עבר ממשיחותו,

האם

צריכא למימר

שמביא פר? הלא קל וחומר הוא שמביא פר!

ומתרצינן: לעולם לא הוצרך להשמיענו דין משיח שחטא ואחר כך עבר ממשיחותו, שמביא פר. כי דין זה נדע בקל וחומר, ממה שמביא פר על חטאו שעשה אפילו אחר שעבר ממשיחותו.

אלא,

משום דקתני גבי נשיא,

שאם חטא ואחר כך עבר מנשיאותו, מביא קרבן כנשיא.

ובנשיא יש בכך חידוש, כי יש בו חילוק אם חטא לפני שהעבירוהו מנשיאותו, ובין אם חטא לפני כן,

דכי עבר מנשיאותו ואחר כך חטא, כהדיוט מייתי.

ולכן צריך להשמיענו בו שאם חטא ואחר כך עבר מנשיאותו, עדיין דינו כנשיא.

הילכך, מביא התנא, אגב ששנינו לגבי נשיא דין "עבר מנשיאותו ואחר כך חטא",

אהכי

[כמו: להכי - לכן]

תני נמי גבי משיח

את דינו כש

חטא ואחר כך עבר,

ש

מביא פר,

אם כי אין במשיח חידוש בכך.

ומבארת הגמרא את הדין האמור במשנה:

מנא הני מילי

שמשיח שעבר, ולאחר שעבר חטא, שחייב להביא פר, כאילו היה עדיין משיח?

דתנו רבנן

: על הפסוק האמור בפר כהן משיח [ויקרא ד]: "

והקריב על חטאתו".

כיון שלא נאמר "והקריב פר" גרידא, כמו שאמר הכתוב בחטאת הציבור , אלא הוסיף הכתוב ואמר "על חטאתו אשר חטא",

מלמד

הכתוב

שמביא

הכהן המשיח את

חטאתו,

פר כהן משיח, בכל ענין, אפילו על שחטא

משעבר

מכהונתו.

שיכול

היה להיות, אילולי הלימוד מפסוק זה, שאין דינו לאחר שעבר, כמשיח.

כי היינו אומרים:

והלא דין הוא

שיהיה דינו כהדיוט.

ומה נשיא, שמביא

את קרבנו המיוחד

בשגגת מעשה

גרידא, אפילו בלי שגגת הוראה, בכל זאת

אין

הוא

מביא חטאתו

המיוחדת לו כנשיא אם חטא

משעבר,

אלא מביא כהדיוט.

משיח, שאין מביא

פר

בשגגת מעשה

גרידא,

אלא

רק

על העלם דבר עם שגגת מעשה, לא כל שכן

שאם חטא לאחר שעבר, שאינו מביא פר, אלא רק שעירה, כהדיוט .

תלמוד לומר "והקריב על חטאתו", מלמד שמביא

פר

על חטאתו,

אפילו חטא

משעבר!

ושמא תאמר:

ונייתי נמי נשיא,

קרבן נשיא כשחטא לאחר שעבר,

מקל וחומר

מכהן משיח:

ומה משיח, שאין מביא

פר

בשגגת מעשה

גרידא, אלא עם העלם דבר, בכל זאת הוא

מביא חטאתו

גם על חטא שחטא

משעבר.

נשיא, שמביא חטאת

של נשיא

בשגגת מעשה

גרידא,

אינו דין שמביא חטאתו

כנשיא גם על חטא שחטא

משעבר!

לכן,

תלמוד לומר

לגבי שעיר נשיא

"אשר נשיא יחטא".

ודרשינן: החוטא

כשהוא נשיא, אין,

רק אז מביא הוא קרבן נשיא, אבל נשיא החוטא לאחר שעבר מנשיאותו,

כשהוא הדיוט, לא!

מתניתין:

חטאו

כהן משיח או

נשיא עד שלא נתמנו, ואחר כך נתמנו, הרי אלו כהדיוטות,

ומביאים שעירה או כשבה - דברי חכמים .

רבי שמעון אומר: אם נודע להם

מחטאם

עד שלא נתמנו,

הרי הם

חייבים

להביא קרבן יחיד אף לאחר שהתמנו. אבל אם נודע להם רק

משנתמנו,

הרי הם

פטורים לגמרי

מקרבן.

כי לדעת רבי שמעון חיוב המשיח או הנשיא להביא קרבן הוא רק באופן שהחטא וידיעת החטא היו בשעת חיוב שוה.

אבל אם חטא כשהיה הדיוט, ואז היה חיובו בכשבה, ואילו הידיעה נודעה לו בשעה שהוא מכהן, ואז היה חיובו בשעיר. או אם חטא בשעת הכהונה, ונודע לו בשעה שעבר מהכהונה, הרי הוא פטור לגמרי, מהטעם שיתבאר בגמרא .

איזהו נשיא

שחייב קרבן שעיר -

זה מלך!

שנאמר

בו "ועשה אחת

מכל מצות ה' אלהיו".

ודרשינן: "ה' אלהיו" -

שאין על גביו

כל שליט,

אלא ה' אלהיו

בלבד הוא המולך עליו.

גמרא:

והוינן בה:

מנא הני מילי

שאם חטאו לפני שהתמנו ולאחר מכן התמנו, שאין מביאין פר או שעיר כדינם עכשיו [אלא קרבן יחיד, כפי שהתחייבו בו כשהיו הדיוטות]?

דתנו רבנן: "אם הכהן המשיח יחטא".

מלמד הכתוב שמתחייב בפר, רק אם חטא כשהוא משיח.

פרט ל

חטאות

קודמות,

שאינו מביא עליהן פר, אלא כשבה או שעירה, כמו שהתחייב בשעת החטא.

ודנה הברייתא: מדוע צריך קרא ללמד שאין המשיח מביא פר על מה שחטא קודם שנתמנה?

והלא דין הוא: ומה נשיא, שמביא

שעיר

בשגגת מעשה

גרידא, שלא השתנו גדרי שגגתו בנשיאותו מגדרי שגגת הדיוט, אלא הוא מתחייב על שגגה במעשה גרידא, ולא בהוראה, ובכל זאת

אין מביא על הקודמות

[ולקמן דרשו כך מהכתוב "אשר נשיא יחטא" - כשיחטא כאשר הוא נשיא].

משיח,

שהשתנו גדרי שגגתו, וכעת דינו

שאין מביא אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, אינו דין שלא יביא

פר משיח

על הקודמות!

ועונה הברייתא:

לא.

אין זה קל וחומר. כי

אם אמרת בנשיא

שאינו מביא על הקודמות, אין זה ראיה למשיח, שהרי יש לדחות ולומר, שדוקא נשיא אינו מביא על הקודמות,

שכן אינו מביא חטאתו

של נשיא על חטא שחטא

משעבר

מנשיאותו.

תאמר במשיח, שמביא חטאתו

של פר משיח גם על חטא שחטא

משעבר

מנשיאותו.

ולכן היה מקום לטעות ולומר, כי

הואיל ומביא חטאתו

על חטא שחטא

משעבר

מכהונתו,

יביא

נמי בהיותו משיח

על

חטאות

הקודמות

לכהונתו.

לכן

תלמוד לומר "המשיח יחטא"

-

חטא כשהוא משיח,

או לאחר שהיה משיח ועבר מכהונתו,

מביא

פר, אבל אם חטא לפני כהונתו,

כשהוא הדיוט, אינו מביא!

ותניא נמי גבי נשיא כהאי גונא: "אשר נשיא יחטא"

-

פרט לקודמות!

ודנה הברייתא: מדוע צריך הכתוב ללמד שאין הנשיא מביא קרבנו המיוחד על מה שחטא קודם שנתמנה?

והלא דין הוא: ומה משיח, שמביא חטאתו

כדיני משיח, שחטאתו פר, אפילו על חטא שחטא כשהוא הדיוט

משעבר

מכהונתו, ואף על פי כן

אינו מביא על

חטאותיו

הקודמות

לכהונתו.

נשיא, שאין מביא חטאתו

על חטא שחטא

משעבר, אינו דין שלא יביא על

חטאות

הקודמות,

שעבר בעת היותו הדיוט. שהרי לא מצינו שמביא חטאת כנשיא אחר שעבר והרי הוא הדיוט.

ועונה הברייתא: יש לדחות את הקל וחומר הזה. כי

מה למשיח, שכן אין מביא

קרבנו

בשגגת מעשה

גרידא, אלא רק עם העלם דבר, ולכן אינו מביא פר בעת משיחותו על חטא שעבר כשהיה הדיוט, שהרי עתה השתנה אופן חיובו.

תאמר בנשיא, שמביא בשגגת מעשה

גרידא, ולכן יתכן לומר

הואיל ומביא בשגגת מעשה,

נמצא שאופן חיובו שוה לחיוב ההדיוט, ואם כן,

יביא

הנשיא שעיר אפילו

על הקודמות.

לפיכך

תלמוד לומר "אשר נשיא יחטא"

אינו מביא קרבן נשיא אלא על חטא

שחטא והרי הוא נשיא, ולא שחטא ועודהו הדיוט.

תנו רבנן: "אשר נשיא יחטא".

יכול גזרה

היא, שגזר הקב"ה שכל נשיא יחטא [ולהלן יתבאר מה היא ההוה אמינא לומר כך]?

תלמוד לומר "אם הכהן המשיח יחטא".

ולמדים אנו "יחטא - יחטא", מכהן המשיח, שאין כזאת גזירה משמים שנשיא יחטא.

אלא,

מה להלן,

במשיח, אין הכוונה לגזירה, שהרי נאמר בו במפורש "אם", וכוונת הכתוב היא שאין זה כורח המציאות, אלא שיביא קרבן

לכשיחטא.

אף כאן,

בנשיא, אין עליו גזירה שיחטא, אלא כוונת הכתוב היא שיביא קרבן

לכשיחטא.

אמר מר: יכול גזרה

שנשיא יחטא.

והוינן בה:

גזרה

שיחטא -

מהיכא תיתי

לומר כן? וכי מצאנו גזירה כזאת!?

ומשנינן:

אמרי

-

אין!

יש מקור לכך שהכתוב מבשר שעתיד להיות דבר רע.

דכתיב

[ויקרא יד]

"ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם"

בשורה היא להם שנגעים באים עליהם, דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר,

כוונת הכתוב לומר דבר אחר: ונתתי נגע צרעת, שיהא הנגע בא מאליו,

פרט לנגעי אונסין,

שאם באו הנגעים על ידי נפיחת שד, הם אינם מטמאים!

לאו,

האם לא

אמר רבי יהודה

שהכתוב מבשר אפילו

בשורה

רעה, כמו שבישר בנגעים?

אם כן,

הכא נמי

בשעיר של נשיא,

אימא גזרה היא

שהנשיא יחטא.

הלכך כתיב

במשיח "

אם

הכהן המשיח יחטא", שמשמעותו לכשיחטא. ונכתב כך במשיח כדי ללמוד ממנו לנשיא, שאין זו גזירה שיחטא, אלא כוונת הכתוב לכשיחטא.

ומקשה הגמרא:

ולרבי שמעון,

שאמר בא הכתוב למעט נגעי אונסין, וכי

נגעי אונסין מי לא מטמאו!?

והא תניא,

הרי שנינו בברייתא, על הפסוק "

אדם כי יהיה

בעור בשרו נגע צרעת":

"כי יהיה" - רק נגעים שבאו על האדם

מן הדיבור ואילך

מטמאים

,

אבל הנגעים שהיו באדם לפני שנאמרה פרשת נגעים בסיני, אינם מטמאים!

ודנה הברייתא:

והלא דין הוא,

שהרי

טמא בזב, וטמא בנגעים.

ונלמד במה מצינו:

מה זב

אינו נטמא אלא

מן הדיבור ואילך,

דכתיב "כי יהיה זב", ומשמעותו שטומאתו חלה רק אם יהיה זב בעתיד, מהדיבור ואילך,

אף נגעים

אינם מטמאים אלא אם אירעו

מן הדיבור ואילך.

ואם כן, למה צריך פסוק מיוחד להשמיענו שהנגעים אינם מטמאים אלא אם באו על האדם לאחר הדיבור!? ועונה הברייתא

לא.

אין לדמות נגעים לזב. כי

אם אמרת בזב,

דין הוא שאינו מטמא אלא מן הדבור ואילך, כיון שמצינו שהקל בו הכתוב,

שכן אין

הוא

מטמא

על ידי זיבה שאירעה

באונס

[כגון ממחלה או מהליכה].

תאמר בנגעים, שמטמאין

אפילו אם אירעו

בא ונס.

ולפיכך

תלמוד לומר

גם בנגעים

"אדם כי יהיה"

מלמד הכתוב שאין האדם נטמא בנגעים אלא אם הם באו עליו

מן הדבור ואי לך!

ומוכח מברייתא זו, שנגעי אונסין כן מטמאים, ושלא כדעת רבי שמעון?

ומביאה הגמרא שני תירוצים של אמוראים ביישוב הקושיה:

רבא אמר

: לא קשיא. כי כל מה שמיעט רבי שמעון נגעי אונסין, כוונתו לומר

פרט לנגעי רוחות,

הבאים על ידי נפיחת שד, ולא על ידי אדם, ואילו מה שאמר התנא בברייתא, שנגעי אונסין מטמאים, היינו בנגעים שאירעו כתוצאה מאונס הבא על ידי אדם, דהיינו מהכאה או כויה.

רב פפא אמר

אופן נוסף לחלק בין דברי רבי שמעון למה ששנינו בברייתא:

מה שאמר רבי שמעון "פרט לנגעי אונסין", כוונתו היא,

פרט לנגעי כשפים

הנעשים בכישוף. אבל בשאר נגעי אונסין, שבהם מדובר בברייתא, גם רבי שמעון מודה שמטמאין.

תנו רבנן: "אשר נשיא יחטא"

-

פרט לחולה!

והוינן בה: וכי

משום דהוה ליה חולה, אידחי ליה מנשיאותיה?

ומתרצינן:

אמר רב אבדימי בר חמא

: כוונת התנא היא לומר,

פרט לנשיא שנצטרע. שנאמר

[במלכים ב טו] על המלך עוזיהו:

"וינגע ה' את המלך, ויהי מצורע עד יום מותו, וישב בבית החפשית. ויותם בן המלך על הבית"!

ומשמיענו הכתוב "בבית החפשית" כי מעת שהצטרע נעשה חפשי מן המלכות, ונהיה דינו כהדיוט, ולכן לומדים מ"אשר נשיא" שאינו מביא שעיר .

מדקאמר

קרא

"בבית החפשית", מכלל

זה אתה למד,

דעד השתא,

לפני שהצטרע,

עבד הוה,

כי בזמן שהיה מלך היתה השררה מוטלת כעול עליו, לפי שהיה מוטל עליו עול הרבים, ורק עתה, משחדל למלוך, נעשה חופשי.

כי הא דרבן גמליאל ורבי יהושע, הוו אזלי בספינתא. בהדי,

אצל

דרבן גמליאל הוה

רק

פיתא

[פת],

ובהדי רבי יהושע הוה פיתא וסולתא,

בידו היתה גם סולת, מלבד הפת.

שלים,

נגמר

פיתיה דרבן גמליאל,

ומכאן ואילך

סמך אסולתיה דרבי יהושע,

שמסולת זו שנותרה לו, הוא זן את עצמו.

אמר ליה

רבן גמליאל לרבי יהושע:

מי הוה ידעת

קודם שיצאנו לדרך

דהוה לן עכובא כולי האי,

שנתעכב זמן רב כל כך בדרך, שמשום כך הוא

דאיתית,

שהבאת כצידה לדרך מלבד הפת, גם

סולתא

לצורך מזונותינו.

אמר ליה

רבי יהושע לרבן גמליאל: ישנו

כוכב אחד,

שאחת

לשבעים שנה

הוא

עולה.

פעמים נראה בצפון ופעמים נראה בדרום, ומחמת שינוי מקומו, הוא

מתעה את הספנים.

שדרך הספנים היא, בשעה שפורשים לים, רב החובל מביט בכוכבים, ולפי מיקום הכוכבים ברקיע הוא יודע היכן הוא צד צפון והיכן הוא דרום, ולפי זה הוא מכוון את הספינה. ולפיכך, כשאותו הכוכב עולה [אחת לשבעים שנה] ומשנה את מקומו מצפון לדרום או להיפך, הוא מתעה את הספנים, והם מכוונים את הספינה בטעות לכוון ההפוך.

ואמרתי, שמא יעלה

הכוכב הזה בשעת נסיעתנו,

ויתעה אותנו,

לכן לקחתי צידה לדרך ארוכה יותר.

אמר ליה

רבן גמליאל:

כל כך

הרבה חכמה יש

בידך, ואתה עולה בספינה

לבקש פרנסתך?

אמר ליה

רבי יהושע:

עד שאתה תמה עלי, תמה על שני תלמידים שיש לך ביבשה,

והם

רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא,

שכל כך חכמים הם, עד

שיודעים לשער כמה טפות יש בים, ו

אף על פי כן,

אין להם פת לאכול, ולא בגד ללבוש.

כששמע רבן גמליאל כך,

נתן

ב

דעתו להושיבם בראש,

כדי שתהא פרנסתם מאותה שררה .

כשעלה

ליבשה,

שלח להם

לקרא להם ולמנותם להושיבם בראש,

ולא באו. חזר ושלח

להם,

ובאו

16 .

אמר להם, כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם,

ולפיכך לא באתם בתחילה, כי לא הייתם חפצים בשררה, אך טועים אתם, שאין אני נותן לכם שררה,