גיטין 5b — תלמוד אויף ייִדיש

והטעם שהקילו: שהרי,

טעמא מאי

מהו טעם תקנת חכמים שהשליח יאמר,

דילמא אתי בעל

שמא יבוא הבעל -

מערער ופסיל ליה

יערער ויפסול את הגט, כדי שהיא לא תוכל להינשא. אבל

השתא

עכשיו שכבר התחתנה, ובודאי

בעל לא קא מערער,

שהרי לא תצמח שום תועלת מעירעורו.

אנן ניקום

נבוא אנו -

ונערער עלה

על גיטה, כדי לפוסלו ולהוציאה מבעלה?

ואם כן, גם מברייתא זו אין הוכחה כשיטת רבא.

ועתה הגמרא אומרת שבמחלוקת רבה ורבא נחלקו כבר אמוראים שקדמו להם.

רבה ורבא נחלקו

בפלוגתא דרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי. חד

מהם

אמר

, שטעם התקנה

לפי שאין בקיאין לשמה. וחד אמר

שהטעם הוא

לפי שאין עדים מצויין לקיימו

. אך אין ידוע מה סבר כל אחד מהם.

תסתיים,

יש להוכיח,

דרבי יהושע בן לוי

הוא זה

דאמר לפי שאין בקיאין לשמה

. ונלמד זאת מן המעשה, ד

רבי שמעון בר

אבא אייתי גיטא

הביא גט - ממדינת הים

לקמיה

בפני -

רבי יהושע בן לוי. ואמר ליה

ושאל אותו -

צריכנא למימר

האם צריך אני לומר -

בפני נכתב ובפני נחתם, או לא? אמר ליה

ענה לו:

לא צריכת

אינך צריך לומר. כיון

שלא אמרו חכמים

תקנה זו,

אלא בדורות הראשונים, שאין בקיאים

בני חוץ לארץ בהלכה של

"לשמה". אבל בדורות האחרונים, דבקיאין "לשמה", לא

הצריכו את השליח לומר.

ומכך

תסתיים

נלמד את דעתו של רבי יהושע בן לוי!

ושואלת הגמרא:

ותסברא

האם באמת הינך סבור שרבי שמעון בר אבא היה שליח יחיד בהבאת הגט.

והא

והרי גם

רבה אית ליה

סובר את טעמו של -

דרבא

, שצריכים לקיים את הגט, כדי שהבעל לא יערער. וכאן, לא היה כל "קיום". ואיך פטרו רבי יהושע בן לוי מאמירה?

ועוד, הא אמרינן

הרי אמרנו בעמוד הקודם - שחוששים

שמא יחזור דבר לקלקולו

. ולכן מחייבים לומר גם לאחר שלמדו?!

ומסיקה הגמרא:

אלא, רבי שמעון בר אבא

לא היה שליח יחידי, אלא

איניש אחרינא הוה בהדיה

אדם נוסף התמנה איתו לשליחות.

והא דלא חשיב ליה

ומה שלא הזכירוהו -

משום כבודו דרבי שמעון.

שהיה חשוב, ואין יאה להזכיר איתו אדם נוסף שלא היה במעמדו.

איתמר: בפני כמה

אנשים

נותנו

[השליח]

לה

[לאשה] את הגט? מחלוקת היא בין

רבי יוחנן ורבי חנינא. חד

מהם

אמר: בפני שנים. וחד אמר: בפני שלושה.

תסתיים

יש להוכיח

דרבי יוחנן הוא

זה

דאמר בפני שנים

. ונלמד זאת ממעשה שהיה.

דרבין בר רב חסדא

שרבין בנו של רב חסדא -

אייתי גיטא,

הביא גט ממדינת הים

לקמיה

בפני

דרבי יוחנן,

ושאל מה עליו לעשות.

ואמר ליה,

ענה לו רבי יוחנן:

זיל, הב לה

לך ומסור לה את הגט

באפי תרי

בפני שנים,

ואימא להו

ותאמר להם [כלומר תעיד בפניהם]:

בפני נכתב ובפני נחתם

.

אם כן,

תסתיים,

נלמד מכך שרבי יוחנן הוא זה שסובר בפני שנים.

ודנה הגמרא:

לימא בהא קמיפלגי

האם נאמר שבכך הם חולקים:

דמאן דאמר

מי שאמר

בפני שנים, קסבר

שטעם האמירה הוא

לפי שאין בקיאין לשמה

. ולפיכך, די ששנים יעידו שאמר בפניהם.

ומאן דאמר בפני שלושה קסבר

הוא סובר שהטעם הוא:

לפי שאין עדים מצויין לקיימו

. ואם כן אמירה זו הנחשבת "קיום" צריכה להיעשות בפני שלושה [הנחשבים בית דין], כדין כל קיום שטרות.

ומקשה הגמרא:

ותסברא

האם באמת הינך סבור שכך דעתו של רבי יוחנן!?

הא

הרי מכך שהוכחנו לעיל

שרבי יהושע בן לוי

הוא זה

שאמר לפי שאין בקיאין לשמה

, אם כן יוצא שבן מחלוקתו,

רבי יוחנן, אמר

את הטעם השני

לפי שאין עדים מצויין לקיימו.

ואם כן קשה,

הכא

כאן -

היכי קאמר,

איך הגמרא אומרת [מוכיחה] שלדעת

רבי יוחנן

נותנו לה

בפני

שנים?

והרי ל"קיום", צריך שלושה שיהיו בית דין.

ועוד, הא רבה אית ליה דרבא

גם הסובר את הטעם לפי שאין בקיאין לשמה, מסכים עם הטעם של "קיום". ואם כן לדעת שניהם יש להצריך לתת בפני שלושה?!

ומתרצת הגמרא:

אלא

, אין הם חולקים בטעם האמירה,

דכולי עלמא

לדעת כולם -

בעינן

צריך שיהיו

עדים מצויין לקיימו. והכא

כאן הנדון הוא

בשליח שנעשה עד

, האם כמו כן

עד

זה

נעשה דיין,

או לא.

ובכך

קמיפלגי

הם חולקים:

מאן דאמר,

האומר

בפני שנים, קסבר

כשם שהדין הוא ש

שליח נעשה עד,

כך הוא הדין ש

עד נעשה דיין

. ולפיכך, מצטרף השליח לשנים האחרים. וביחד הם שלושה [בית דין].

ומאן דאמר בפני שלושה, קסבר

, אף על פי שהדין הוא ש

שליח נעשה עד

. מכל מקום,

אין עד נעשה דיין

. ולפיכך צריך לתת לה את הגט דוקא בפני שלושה. אך הגמרא מקשה על אוקימתא זו:

והא קיימא לן

והרי נפסק להלכה [במסכת כתובות דף כא עמוד ב] - שבדין

דרבנן

שאינו מדאורייתא, כגון קיום שטרות,

דעד נעשה דיין?!

ולכן מעמידה הגמרא אוקימתא אחרת:

אלא, הכא בהא קמיפלגי

כאן בכך הם חולקים.

דמר סבר

האומר בפני שלושה סובר -

כיון שאשה כשירה להביא את הגט

ממדינת הים [כדלהלן דף כג עמוד ב], אם כן יש לחשוש,

זימנין

לפעמים -

דמייתא ליה איתתא

תביא אותו אשה -

וסמכי עלה,

ויסמכו עליה שתצטרף עימם להיות שלושה, ויכשירוהו בשנים. בו בזמן שאשה אינה מצטרפת למושב בית דין.

ואידך

רבי יוחנן המכשיר בפני שנים סובר - זה ש

אשה

פסולה לדון,

מידע ידעי

\- כל האנשים יודעים,

ולא סמכי עלה

לא יבואו לסמוך עליה ולצרפה לשני האנשים. ולכן, במקרה כזה [שאשה הביאה גט], צריכה ליתנו בפני שלושה. ורק כאשר איש מביא גט, הריהו מצטרף לשנים [שהרי עד נעשה דיין]. ולפיכך די שיתן בפני שנים.

לסיכום עד כה:

א. רבי יוחנן הוא זה הסובר שצריך השליח לתת את הגט בפני שנים.

ב. לדעת כולם צריך לקיים את הגט! ולפיכך צריך שלושה.

ג. לדעת כולם עד נעשה דיין [מכיון שקיום שטרות הוא מדרבנן], ולכן, לדעת רבי יוחנן, מצטרף השליח לשנים האחרים.

ד. המחלוקת בין רבי יוחנן ורבי חנינא היא, האם צריך לתת דוקא בפני שלושה, כי יש לחשוש שכשם שאשה כשירה להביא גט ולהעיד עליו, כך יבואו להכשירה להיות גם דיין. או שאין לחשוש לזה, מאחר וכולם יודעים שאשה פסולה לדון!

הגמרא מביאה ברייתא כרבי יוחנן:

תניא

שנינו בברייתא -

כוותיה

כמו -

רבי יוחנן

, שדי לתת את הגט בפני שנים:

המביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם. יוציא

אותה בעלה השני שנשאה בגט זה.

והולד

, הנולד לה ממנו,

ממזר. דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אין הולד ממזר!

אלא צריך לחזור ולתת לה את הגט בכשרות, כדי לא תצטרך לצאת מבעלה השני.

כיצד יעשה

זאת השליח?

יטלנו

[את הגט]

הימנה

ממנה.

ויחזור ויתננו

לה

בפני

שנים. ויאמר

בשעה שהוא נותן

בפני נכתב ובפני נחתם

. והגמרא תמהה:

ו

לדעת

רבי מאיר

, רק

משום דלא אמר

השליח

בפני נכתב ובפני נחתם

, לכן

יוציא והולד ממזר?

והרי הגט כשר הוא, ונכתב בפניו, אלא שהוא לא אמר "בפני נכתב ובפני נחתם" כתקנת חכמים. האם יתכן שרק בגלל זה יוציא והולד ממזר? ועונה הגמרא:

אין

כן - דעת

רבי מאיר

כאן היא

לטעמיה

לפי טעמו ושיטתו גם במקומות אחרים.

דאמר רב המנונא משמיה

משמו -

של

עולא: אומר היה רבי מאיר

כלל:

כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין,

הדין הוא:

יוציא והולד ממזר"!

הגמרא מביאה שני מעשים:

אדם בשם

בר הדיא, בעי לאיתויי גיטא

רצה להביא גט ממדינת הים בתורת שליחות. משהגיע לאותה עיר שבה היו צריכין לכתוב את הגט.

אתא לקמיה דרבי אחי

בא לשאול שאלתו בפני אדם גדול בשם רבי אחי,

דהוה

שהוא היה -

ממונה אגיטי

על הגיטין באותה עיר. ורבי אחי

אמר לו: צריך אתה לעמוד על כל אות ואות

ולראות שנכתבה בכשרות.

אתא לקמיה

אך משבא לשאול לפני

דרבי אמי ורבי אסי

, שגם כן היו אנשים גדולים,

אמרי ליה

הם ענו לו:

לא צריכת

אינך צריך לעשות כדבריו. אלא די שתעמוד בשעת כתיבת שורה אחת בלבד.

וכי תימא

ואם תאמר [לעצמך]

אעביד

לחומרא

אעשה כדברי רבי אחי ואעמוד על כל אות ואות כדי להחמיר -

נמצא אתה

במעשה זה,

מוציא לעז

שם פסול -

על גיטין הראשונים

שנשלחו עד כה, ולא החמירו בכך. ומעשה שני:

רבה בר בר חנה אייתי גיטא

הביא גט ממדינת הים.

פלגא איכתב קמיה

חצי ממנו נכתב בפניו -

ופלגא לא איכתב קמיה

וחצי לא נכתב בפניו.

אתא לקמיה

בא לפני -

דרבי אלעזר

ושאל.

אמר ליה

רבי אלעזר:

אפילו לא כתב בו

[בגט] הסופר,

אלא שיטה

שורה -

אחת "לשמה",

שוב

מכאן ואילך -

אינו צריך

השליח לעמוד ולראות.