גיטין 5a — תלמוד אויף ייִדיש

אילימא

אם נאמר שהשליח -

חרש

[שאינו שומע ואינו מדבר]? - אי אפשר לומר כך! היות וכי

חרש בר איתויי גיטא הוא

האם הוא בר הבאת גט?

והתנן

[בדף כג עמוד א]:

הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן

, משום שאינם בני דעת ואינם ראויים להיות "שליח גירושין".

ואמר רב יוסף

לבאר זאת:

הכא

כאן -

במאי עסקינן

במה מדובר -

כגון שנתנו לה

[השליח לאשה] את הגט

כשהוא פיקח

השומע ומדבר -

ולא הספיק לומר "בפני נכתב ובפני נחתם

", כתקנת חכמים,

עד שנתחרש

השליח בפתאומיות.

ומכך שמועיל במקרה כזה לקיים את הגט, ניתן להוכיח כשיטת רבא!

לרבא,

הסובר שטעם התקנה הוא, לפי שאין עדים מצויין לקיימו,

ניחא

מובן היטב מדוע מסתפקת המשנה ב"קיום" על ידי החתימות.

אך

לרבה קשיא!

מה יועיל ה"קיום", מאחר ואין בני חוץ לארץ בקיאין לשמה?

ומתרצת הגמרא:

הכא במאי עסקינן

כאן מדובר -

לאחר שלמדו

בני חוץ לארץ את ההלכה של לשמה, ואין צריך על זה עדות!

אך הגמרא מקשה:

אי הכי

אם כך - אפילו

יכול

השליח לומר,

נמי

גם - יהא פטור מלומר, מאחר ולמדו?! ונסתפק ב"קיום" של עדים.

ומתרצת הגמרא: אף על גב שלמדו, לא עקרו רבנן את תקנתם שהשליח יאמר, משום

גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו,

וישכחו שצריך לכתוב את הגט ולחותמו "לשמה". ולפיכך גם עכשיו צריך השליח, קודם שנוטל את הגט, לוודא שנעשה "לשמה".

ושוב מקשה הגמרא:

אי הכי,

אפילו אם השליח

אינו יכול

לומר

, נמי

גם כן - תיפסל שליחותו מאחר ואינו אומר, משום גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו?!

ומתרצת הגמרא: מקרה זה, שהיה השליח

פקח

בשעת מסירת הגט

ונתחרש

אחר כך טרם שאמר,

מילתא דלא שכיחא

מקרה שאינו שכיח הוא -

ומילתא דלא שכיחא

לא גזור בה רבנן

חכמים לא גזרו גזירות, אלא על מקרים מצויים.

אך מקשה הגמרא:

והא

והרי - גם מקרה בו

אשה

נעשית שליח להביא את הגט של עצמה מחוץ לארץ לארץ ישראל, והגט לא יחול עד שתגיע לבית דין מסויים שבארץ ישראל,

דלא שכיחא

שאינו מצוי כלל.

ותנן

[ובכל זאת] שנינו במשנה [לקמן דף כג עמוד ב]:

האשה עצמה מביאה

את

גיטה

בתורת שליחות.

ובלבד, שצריכה לומר: "בפני נכתב ובפני נחתם".

ומוכח שחכמים גזרו לומר גם במקרים שאינם שכיחים!

ומתרצת הגמרא:

שלא תחלוק בשליחות!

חכמים לא חילקו בין שליח לשליח. וגם האשה עצמה המביאה גיטה צריכה לומר כמו כל שליח אחר. ואף שליח זה ש"אינו יכול" חייב הוא לומר, אלא שאינו יכול!

אך שוב מקשה הגמרא:

אי הכי

אם כך -

בעל נמי

גם בעל שהביא את הגט [כתוב] עמו ממדינת הים לגרשה בארץ ישראל, יהא חייב לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" מטעם זה, שלא תחלוק בשליחות.

אלמה תניא

ומדוע אם כן שנינו בברייתא -

הוא עצמו שהביא גיטו אין צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם".

ומתרצת הגמרא:

טעמא מאי

מהו הטעם -

אמור רבנן

שחכמים אמרו -

צריך

השליח

לומר בפני נכתב ובפני נחתם

. הרי זה מחשש

דילמא אתי בעל

שמא יבוא הבעל -

ומערער ופסיל ליה

ויפסול הגט. אם כן,

השתא

עכשיו -

מינקט נקיט ליה בידיה

שאוחז ומביא הוא את הגט בידו -

וערעורי קא מערער עליה?

היתכן שיבוא לערער על גט שהוא עצמו הביאו בתורת כשר?! ולפיכך לא תיקנו שיאמר במקרה זה!

ומביאה הגמרא נסיון נוסף להוכיח כשיטת רבא:

תא שמע: דבעא מיניה

ששאל ממנו -

שמואל מרב הונא: שנים שהביאו גט ממדינת הים

ושניהם נעשו שלוחים. האם

צריכין שיאמרו "בפנינו נכתב ובפנינו נחתם". או אין צריכין? אמר ליה: אין צריכין!

והטעם:

ומה אילו יאמרו

כלומר, הרי אם ירצו לומר אנו מעידים ש

בפנינו גירשה

ונתן לה או לשלוחה גט.

מי לא מהימני

וכי לא יהיו נאמנים?!

לרבא ניחא

לשיטת רבא נוחה ומובנת הלכה זו, שהרי יש להם מיגו. וזה מועיל כמו "קיום".

אך

לרבה קשיא!

שהרי לדעתו אף שנים המביאין צריכין לומר.

ומתרצת הגמרא:

הכא במאי עסקינן

כאן מדובר -

לאחר שלמדו

.

ושוב מקשה:

אי הכי

אם כן -

חד נמי

\- שליח אחד גם כן יהיה פטור?

ומתרצת כמקודם:

גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו!

אך מקשה הגמרא:

אי הכי בי תרי נמי

גם בשני שלוחים נחייב לומר משום הגזירה?

ומתרצת הגמרא:

בי תרי דמייתי גיטא

ששנים יעשו שלוחים להבאת גט -

מילתא דלא שכיחא

זהו דבר שאינו שכיח.

ומילתא דלא שכיחא לא גזור בה רבנן!

ושוב מקשה הגמרא כמקודם:

והא

והרי -

אשה

הנעשית שליחה להביא את גיטה,

דלא שכיחא

.

ותנן

במשנה [בדף כג]:

האשה עצמה מביאה

את

גיטה, ובלבד שהיא עצמה צריכה לומר "בפני נכתב ובפני נחתם"

.

ומתרצת הגמרא:

שלא תחלוק בשליחות!

ושוב מקשה הגמרא:

אי הכי, בעל נמי

גם כאשר הוא עצמו מביא את הגט לגרשה כאן נגזור שצריך לומר.

אלמה תניא

ומדוע שונה הברייתא:

הוא עצמו שהביא גיטו אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם

.

אך גם את זה הגמרא דוחה כמקודם:

טעמא מאי, אמור רבנן: צריך לומר: בפני נכתב ובפני נחתם? דילמא אתי בעל ומערער. השתא מינקט נקיט ליה בידיה. וערעורי קא מערער עליה?!

ועוד נסיון להוכיח כרבא:

תא שמע: המביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם. אם

נתקיים בחותמיו, כשר. ואם לאו פסול.

ומסיקה מכך הברייתא:

הוי

אומר [כלומר, נשמע מכאן]:

לא הוצרכו

המביאים גט לומר

בפני נכתב ובפני נחתם כדי להחמיר עליה

, שללא אמירה זו לא תוכל להתגרש.

אלא

רצו חכמים

להקל עליה

שדי באמירת השליח ואין צריך שני עדים נוספים כדי לקיים את הגט.

ולפי זה מוכח כרבא:

לרבא

, שטעם האמירה הוא משום קיום,

ניחא

מובן היטב, שחכמים הקילו להסתפק באמירת השליח במקום קיום! אך

לרבה, קשיא

. מה יועיל קיום העדים לעניין "לשמה"?

ומתרצת הגמרא כמקודם:

הכא במאי עסקינן

כאן מדובר -

לאחר שלמדו.

ומקשה הגמרא:

והאמרת

הרי מקודם אמרת שאף על פי שלמדו, צריך הוא לומר מטעם

גזירה, שמא יחזור דבר לקלקולו?!

ומתרצת הגמרא:

כשניסת

שהתחתנה כבר על פי הגט. ומשום הגזירה אין להוציאה מבעלה. אך לפי זה קשה:

אי הכי

אם כן לפי זה, מה שסיימה הברייתא "

הוי

אומר:

לא הוצרכו לומר בפני נכתב ובפני נחתם להחמיר עליה

.

אלא להקל עליה",

אינו נכון. שהרי רק

משום דניסת הוא

שכבר התחתנה, לכן מסתפקים בקיום, ומשמע מכך שאילו לא היתה נישאת עדיין, לא היינו מניחים לה להינשא, גם לאחר קיום. ואם כן, חיוב האמירה חומרא הוא. ולא קולא!

אך הגמרא דוחה את הקושיא ומסבירה אחרת:

אכן, מדובר לאחר שכבר התחתנה.

והכי

קאמר

וכך היה מקום לדייק ולשאול:

וכי תימא

ואם תטען ותאמר, שאף שנישאת צריך

להחמיר עלה

עליה -

ולפקה

ולהוציאה מבעלה, מאחר ולא קוימה התקנה. על כך בא הדיוק:

הוי

אומר:

לא הוצרכו לומר בפני נכתב ובפני נחתם להחמיר עליה

ולהוציאה לאחר שנישאת.

אלא להקל עליה

מלכתחילה, שלא תיזדקק לעדים. ויהיה די באמירת השליח.