גיטין 24a — תלמוד אויף ייִדיש

וממשיכה הברייתא: מאחר שאנו למדין זאת מנשים שאינן נאמנות, הרי

ממקום שבאת

אנו צריכים ללמוד לגמרי משם:

מה להלן,

באותן נשים,

צריכות שיאמרו

בשעת הבאת הגט "

בפנינו נכתב ובפנינו נחתם

", כדין כל שליח המביא גט ממדינת הים,

אף היא

עצמה, המביאה את גיטה ממדינת הים,

צריכה שתאמר

"

בפני נכתב ובפני נחתם

".

הרי להדיא כאביי, שדין הנשים שאין נאמנות, מדובר בחוץ לארץ, כאשר הן אומרות "בפני נכתב ובפני נחתם".

אמר רב אשי: מתניתין נמי דייקא,

שמדובר בחוץ לארץ.

דקתני

בסיפא:

האשה עצמה מביאה גיטה, ובלבד שתהא צריכה לומר

"בפני נכתב ובפני נחתם". דהיינו בחוץ לארץ.

ומסקינן: אכן

שמע מינה!

והוינן בה:

ורב יוסף,

שמעמיד את משנתנו בארץ ישראל, תקשי ליה: וכי

רישא וסיפא בחוצה לארץ,

ו

מציעתא בארץ?

שהרי את המשנה הקודמת [בעמוד א], הכל כשרין להביא את הגט חוץ מסומא, העמיד רב יוסף בעצמו בחוץ לארץ, והסיפא של משנתנו שהאשה עצמה מביאה גיטה גם מדברת בחוץ לארץ, ואילו המציעתא, שהיא הרישא של משנתנו, מדברת בנשים שאין נאמנות בארץ ישראל!

ומתרצינן:

אין!

אכן,

רישא וסיפא בחוצה לארץ,

ו

מציעתא בארץ

.

ממאי?

מהו ההכרח לומר שהמציעתא מדברת בארץ ישראל?

מדקתני

במתניתין, "

מה בין גט למיתה, שהכתב מוכיח

", משמע שמדובר בארץ ישראל, שהשליח המביא את הגט אינו צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", אלא אנו מסתמכים על הכתב בלבד, דהיינו על הגט שהנשים שאין נאמנות מביאות, ולא על דיבורן כלל.

ולא קתני

"

שהכתב ופה מוכיח

", ואילו לדברי אביי, שמדובר בחוץ לארץ, הרי אנו צריכים גם לדיבורן של הנשים, שתאמרנה "בפני נכתב ובפני נחתם".

[ואביי יבאר כוונת המשנה, מה בין "פה" של גט, שהנשים נאמנות לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", לבין "פה" של מיתה, שאינן נאמנות לומר מת בעלה, מפני שבגט הכתב מוכיח יחד עם ה"פה", כי בעיקר אנו מסתמכים על הגט עצמו, ולא רק על דיבורן של הנשים].

שנינו במשנה:

האשה עצמה מביאה

את גיטה, ובלבד שהיא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

והוינן בה: מדוע היא צריכה לומר "בפני נכתב ובפני נחתם"? והלא כאשר היא עצמה מביאה את גיטה ממדינת הים לארץ ישראל, היא אינה מביאה אותו בתורת שליח, שהרי

אשה, מכי מטי גיטה לידה,

ברגע שהיא מקבלת את הגט מבעלה במדינת הים,

איגרשה לה,

מיד היא מגורשת שם, והיא יכולה כבר לשרוף את הגט, אלא שהיא צריכה להביא אותו לפנינו בתור ראיה בעלמא על הגירושין, ובאופן כזה לא נאמר הדין של "בפני נכתב ובפני נחתם"!?

אמר רב הונא: משנתנו מדברת באומר הבעל לאשתו: לא

תתגרשי בו בגט

אלא בפני בית דין פלוני

ונמצא שהגט לא חל רק כאן בארץ ישראל לפני הבית דין, ועד עכשיו היא היתה רק שליח להולכת הגט, ולכן היא צריכה לומר "בפני נכתב ובפני נחתם".

ומקשינן:

סוף סוף, כי מטיא התם,

כשהיא מגיעה לפני בית הדין,

איגרשה בה,

היא מתגרשת על ידי קבלה הראשונה שקיבלה אותו מבעלה, שהרי הוא לא התכוון רק לעשות תנאי בעלמא, שתביא אותו למקום פלוני, והרי נתקיים התנאי, ועדיין אין כאן תורת שליחות שתהא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם!

ומתרצינן:

אלא, אמר רב הונא בר מנוח

משמיה דרב אחא בריה דרב איקא: דאמר לה

הבעל:

כי מטית התם,

כאשר תגיעי למקום פלוני,

אתנחיה אארעא,

הניחי את הגט על הארץ,

ושקליה,

וקחי אותו שוב. הילכך, עד שהיא מניחה את הגט על הארץ, היא משמשת כשליח להולכה, ועל ידי נטילתו מהארץ היא מתגרשת.

ומקשינן:

אי הכי, הוה ליה

כאילו אמר לה בעלה:

טלי גיטך מעל גבי קרקע

והתגרשי בו!

ואמר רבא

: האומר לאשתו:

טלי גיטך מעל גבי קרקע

-

לא אמר כלום,

ואינה מגורשת, כי הגט צריך להינתן מיד הבעל ליד האשה, כמו שנאמר "ונתן בידה"!?

ומתרצינן:

אלא, דאמר לה: הוי

היי

שליח להולכה עד דמטית התם,

עד שתגיעי לשם,

וכי מטית התם,

וכאשר תגיעי לשם,

הוי

היי את בעצמך

שליח לקבלה

שלך,

וקבלי את גיטך

מידך.

ומקשינן:

והא לא חזרה שליחות אצל הבעל!?

שכלל הוא בידינו, ששליח לא נקרא אלא כאשר הוא נשלח מזה לזה, והוא ראוי לחזור למשלחו ולומר לו: עשיתי את שליחותך לחברך! וכאן האשה אינה יכולה לחזור לבעלה המשלח ולומר כן, כי מיד עם תום שליחותה, היא הופכת לשליח לקבלה, ונעשית בעל המעשה עצמו, ונתבטלה השליחות טרם שתחזור למשלח. ובכגון זה לא נאמרה תורת שליחות!

ומתרצינן: שמדובר

דאמר לה: הוי שליח להולכה עד דמטית

שתבואי

התם. וכי מטית התם, שוי,

ובבואך שם, תמני לשליח אדם אחר, שיהא

שליח לקבלה,

שהוא יקבל את הגט מידך עבורך, ונמצא שבסיימה את שליחות ההולכה שלה, היא עדיין לא התנתקה משליחותה, ויכולה היא אז לחזור לבעלה המשלח אותה, ולומר לו עשיתי שליחותך להולכת הגט.

ומקשינן:

הניחא למאן דאמר

"

אשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה"

.

אלא למאן דאמר אין האשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה,

אלא היא צריכה בעצמה לקבל את הגט מיד השליח של בעלה, כדמפרש הטעם להלן,

מאי איכא למימר?

הכיצד יכולה היא לעשות שליח שיקבל עבורה את הגט מידי השליח של בעלה, דהיינו היא עצמה? ומתרצינן:

טעמא מאי,

מהו הטעם שאשה אינה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה, הוא

משום דאיכא בזיון דבעל.

שהוא סבור שהיא מבזה אותו בכך שאינה רוצה לקבל בעצמה את הגט. ועל דעת כן הוא לא היה שולח את הגט, ולכן הגט פסול. [אך כשהוא בעצמו מוסר את הגט לידי השליח של האשה, הרי ראינו שאינו מקפיד על כך].

ו

אילו

הכא, בעל לא קפיד!

שהרי הוא בעצמו ציווה עליה לעשות כן.

ומקשינן:

הניחא למאן דאמר

שכל הטעם הוא

משום בזיון דבעל,

הרי כאן אין לבעל בזיון.

אלא למאן דאמר

שהטעם הוא

משום

שזה דומה ל"

חצרה הבאה לאחר מכן",

שמא יבואו להכשיר גם באופן שהבעל זרק את הגט לתוך חצר של אדם אחר, ולאחר מכן קנתה האשה ממנו את החצר. כי אם נאמר שקנין חצר הוא מדין "שליחות", כאילו היתה החצר שליח, הרי תחילה היתה החצר כמו "שליח הולכה" של הבעל, ואחר כך, משקנתה אותה האשה, נעשית החצר כ"שליח קבלה" של האשה. והאמת שבאופן האמור, הגט פסול. כי "חצר" אינו קונה מטעם שליחות אלא מטעם "יד", שהחצר של האדם נחשבת היא כאילו היתה היד שלו. והגט צריך להינתן מידי הבעל לתוך ידה או לתוך חצרה של האשה, ואילו כאן, בשעת הנתינה עדיין לא היה החצר שלה.

ולכן גזרו שהאשה לא תעשה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה.

ולפי מאן דאמר זה,

מאי איכא למימר?

שהרי טעם זה שייך גם בענינינו. ואיך היא יכולה לעשות שליח לקבלה שיקבל את הגט מידה שהיא שליח בעלה?

ומתרצינן: כאן מדובר בכגון

דאמר לה: הוי שליח להולכה עד דמטית התם, וכי מטית התם, שוי שליח,

עשי שליח אחר להולכה.

ובאותו פרק זמן, היא יכולה לחזור למשלח, ולומר "עשיתי שליחותך", והוי "חזרה שליחות אצל הבעל".

ולאחר מכן,

קבלי את גיטך מיניה,

מהשליח להולכה.

ובאופן זה, אומרת המשנה שהאשה צריכה לומר "בפני נכתב ובפני נחתם". לפי שהדין הוא, כי כאשר השליח הראשון עושה שליח שני, הוא צריך לעשות זאת בבית דין, ואז הוא אומר לפניהם "בפני נכתב ובפני נחתם". וכאן, האשה היא השליח הראשון, והיא הצריכה לומר בפני בית דין "בפני נכתב ובפני נחתם" כאשר היא ממנה את השליח השני.

ואיבעית אימא, דאמר לה: הוי שליח להולכה עד דמטית התם. וכי מטית התם, אימר קמי בי דינא

[אמרי בפני הבית דין] "

בפני נכתב ובפני נחתם

".

ומשוי בי דינא שליח,

בית הדין עצמו ימנה שליח אחר להולכה,

וליתבוה ניהלך,

ואותו שליח ימסור לך את הגט.

הדרן עלך פרק המביא גט

--- title: "חברותא - גיטין — פרק שלישי - כל הגט" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02355.html#HtmpReportNum0002L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0002L5" --- פרק שלישי - כל הגט

Оригинал главы פרק שלישי - כל הגט

פתיחה

נאמר בתורה בפרשת גיטין - "וכתב לה ספר כריתות". מלמד הכתוב, שכתיבת הגט צריכה להיות לשם הבעל המגרש [דכתיב "וכתב", שתהא הכתיבה לשמו], ולשם האשה המתגרשת [דכתיב "לה", שתהא הכתיבה לשמה]. ואם לא נכתב לשמם - פסול הגט.

וכן למדנו מכאן, שצריך לכתוב את הגט לשם גירושי האשה, דהיינו, לשם "כריתות", דכתיב "ספר כריתות", אך אם נכתב הגט לצורך לימוד כתיבת הגט, הרי הוא פסול מלגרש בו.

ונחלקו התנאים, במהות הכתיבה לשמה.

לדעת רבי מאיר, "עדי חתימה כרתי", כלומר, עיקר תוקף הגט נעשה בחתימת העדים עליו. ולכן כוונת התורה היא שהעדים יחתמו על הגט לשם הבעל ולשם האשה, ולשם גירושין. אך טופס הגט אינו צריך להכתב לשמה.

ולדעתם, אפילו אם מצא הבעל את הגט באשפה, והחתים עליו עדים לשמה - כשר הגט הזה לגרש בו.

אך לדעת רבי אלעזר - "עדי מסירה כרתי", כלומר, עיקר העדות שבגט אינה בחתימת העדים על השטר, אלא בנוכחות העדים במסירת הגט מידי הבעל לאשה. ולדעתו, מעיקר הדין, אין העדים צריכים לחתום על הגט כל עיקר, אלא די בנוכחותם בשעת מסירת הגט מידי הבעל לאשה.

ולדעתו, בהכרח, כיון שהתורה מחייבת לכתוב את הגט לשמה, כוונתה היא לכתיבת הגט עצמו, ולא לחתימתו.

משנתנו דנה, ומבארת, מהם גדרי הכתיבה לשמה.

חמשה אופנים של

"

שלא לשמה

"

הם

:

האחד

סופר שכתב את הגט שלא לשם גירושין כלל, אלא להתלמד כתיבת גט - פסול הגט, כיון שלא נכתב לשם גט גירושין.

השני

סופר שכתב טופסי גיטין לעצמו, על מנת להשתמש בהם כשיבואו לפניו אנשים לגרש נשותיהם. ואפילו אם ראה קטטה בין איש לאשתו, וכתב גט עבורם - פסול הגט. כי היות שלא נכתב הגט בציווי הבעל, אין כאן כתיבה לשם כריתות.

השלישי

כתב הסופר את הגט בציווי הבעל לשם גירושין, אך התחרט הבעל מהגירושין, ונתן את הגט לחברו, ששמו ושמה שווים - פסול הגט, כיון שלא נכתב לשם המגרש והמתגרשת.

הרביעי

כתב את הגט לשם אשתו האחת, ונמלך ורצה לגרש בו את אשתו השניה, בעלת שם דומה - פסול, כיון שלא נכתב לשם האשה המתגרשת.

החמישי

היו לו שתי נשים ושמותיהן שווים, וכתב גט על מנת שיוכל לגרש איזה מהן שירצה - פסול. כיון שלא הוברר בשעת כתיבה למי כוונתו, ואילו בתורה נאמר - "וכתב לה" - שיהא מבורר בשעת כתיבה עבור מי נכתב הגט. [על פי התוספות והרמב"ן].

מתניתין:

כל גט

שנכתב

שלא לשום

גירושי

אשה, פסול.

והוא הדין אם נכתב שלא לשם הבעל המגרש, כאמור בפתיחה למשנתנו.

ומבארת המשנה,

כיצד?

היה עובר בשוק, ושמע קול סופרים מקרין

[כלומר, קול סופרים המלמדים כתיבת גיטין] והורו לתלמידיהם לכתוב:

"איש פלוני, מגרש את פלונית, ממקום פלוני".

ואמר

-

זה שמי וזה שם אשתי. פסול לגרש בו.

כיון שלא נכתב לשמו, ולא לשם גירושין.

יתר מיכן,

אפילו אם

כתב

גט כדי

לגרש את אשתו, ונמלך

[התחרט]

,

ו

מצאו בן עירו, ואמר לו

-

"שמי כשמך, ושם אשתי כשם אשתך

, תן לי את הגט ואגרש בו את אשתי" ,

פסול לגרש בו,

אף על פי שנכתב לשם גירושין, מכל מקום, לא נכתב אותו הגט לשם המגרש והמתגרשת

.