חולין 85b — תלמוד אויף ייִדיש

אמר רבי אבא:

לא לכל

דבר

אמר רבי מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה,

אלא

מודה רבי מאיר

שאף על פי ששמה שחיטה, מכל מקום

אין

השחיטה

מתירתה באכילה!

[לקמן מקשינן הרי פשיטא שכך הוא?]

ולא לכל

דבר אמר

רבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה.

אלא,

מודה רבי שמעון ש

השחיטה שאינה ראויה

מטהרתה מידי נבלה!

ואין אומרים כיון שלא שמה שחיטה הרי הבהמה כאילו מתה מאליה ותטמא כנבלה. כי לענין טומאה, מודה רבי שמעון שיש על השחיטה הזו שם "שחיטה ".

אמר מר: לא לכל אמר רבי מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. מודה רבי מאיר שאין מתירתה באכילה.

ותמהינן:

פשיטא!?

וכי

טרפה בשחיטה מי משתריא

וכי יכולה השחיטה להתיר איסור טריפה?

ומשנינן:

לא צריכא

רבי אבא להשמיענו דין זה אלא

לשוחט את

הבהמה

הטריפה ומצא בה

עובר

בן תשעה

חדשים כשהוא

חי,

[שכיון שמלאו לו תשעה חדשים וראוי להיולד אינו נגרר אחר אמו שיהיה גם הוא טריפה כמוה] . שאילו לא היתה הבהמה טרפה היה הדין שעובר זה אינו צריך שחיטה אלא אפשר לאכלו בלא שחיטה, לפי ששחיטת אמו מועילה גם עבורו, וכאילו הוא בעצמו נשחט, ו

סלקא דעתך אמינא

שאפילו אם אמו היא טרפה,

הואיל דאמר רבי מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה

ובכלל זה שחיטת טריפה אם כן

תהני ליה

לעובר

שחיטת אמו, ולא ליבעי

לעובר

שחיטה,

כדין בן פקועה שאינו טעון שחיטה,

קמשמע לן

רבי אבא שרבי מאיר מודה שלענין זה אין שחיטת האם הטריפה נחשבת לשחיטה, ואין היא מועילה עבור העובר, אלא צריך לשחוט את העובר בעצמו .

ומקשינן:

ותסברא,

וכי אפשר לומר כן בדעת רבי מאיר?

והאמר רבי מאיר: בן פקועה,

עובר בן תשעה חדשים שנמצא במעי אמו לאחר שחיטתה,

טעון שחיטה

ואין שחיטת אמו, אפילו אם היא כשרה, מועילה עבורו, ואם כן מה החידוש באמו טריפה שאין שחיטתה מתירה את העובר?

ומתרצינן:

לא צריכא

רבי אבא להשמיענו לדעת רבי מאיר בעצמו, אלא לדעת רבי, משום

דרבי סבר לה כרבי מאיר

בדבר אחד,

וסבר לה כרבנן

בדבר אחד.

ומבארינן:

סבר לה כרבי מאיר דאמר: שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה

[וכמבואר לעיל שרבי סובר ב"אותו ואת בנו" כרבי מאיר ששמה שחיטה, ולמד מכך לכל דיני התורה מלבד בכסוי הדם]

ו

מאידך

סבר לה כרבנן ד

פליגי על רבי מאיר ו

אמרי

: עובר -

שחיטת אמו מטהרתו!

והיינו שמתירה לאוכלו ללא שחיטה, ולדברי רבי הוה אמינא:

כיון דאמור רבנן שחיטת אמו מטהרתו תהני ליה שחיטת אמו

אפילו אם היא טרפה,

ולא ליבעי

לעובר

שחיטה, קמשמע לן

שאם אמו טרפה אין השחיטה שלה מועילה עבור העובר.

אמר מר:

ולא לכל אמר רבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה. מודה רבי שמעון שמטהרתה מידי נבלה.

ומקשינן:

פשיטא

ששחיטת טרפה מטהרת מידי נבלה!?

דאמר רב יהודה אמר רב: ואמר לה במתניתא תנא

: כתיב "

וכי ימות מן הבהמה

... הנגע בנבלתה יטמא". ודרשינן ממשמעות הכתוב "מן הבהמה" שלא כל בהמה מטמאה אלא רק

מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה

בנבלה

! ואיזו זו

שאינה מטמאה -

טרפה ששחטה!?

ומתרצינן:

לא צריכא

רבי אבא להשמיענו אלא

לשוחט את

הבהמה

הטרפה והיא חולין בעזרה שגם היא יצאה מידי נבילה.

והוצרך לחדש דין זה משום

דתניא: השוחט את הטרפה

שהיה ניכר קודם השחיטה שבהמה זו טרפה,

וכן השוחט ונמצאת

אחר השחיטה שהיא

טרפה

באיבריה הפנימיים -

זה וזה,

אם היו

חולין

ושחטן

בעזרה, רבי שמעון מתיר

אותם

בהנאה!

שאף על פי שסתם חולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה, כאן, שהבהמה טרפה, סובר רבי שמעון, לשיטתו, ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, וממילא אין היא נקראת "חולין שנשחטו בעזרה" ואינה אסורה.

וחכמים אוסרין,

כשיטתם ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה.

וכיון

סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר רבי שמעון: מותר בהנאה, אלמא

דשחיטה שאינה ראויה בחולין בעזרה

לאו שחיטה היא כלל

18 ,

ואם כן הוה אמינא -

אימא מידי נבלה נמי לא מטהרה!

קמשמע לן

רבי אבא שאפילו שחיטת טרפה בחולין בעזרה מטהרת מידי נבלה.

אמר ליה רב פפא לאביי: ו

כי

סבר רבי שמעון חולין

שנשחטו

בעזרה

איסור הנאתם

דאורייתא הוא!?

שכן מוכח ממה שהתירם בהנאה בשחיטה שאינה ראויה, כי אילו האיסור אינו אלא מדרבנן [שגזרו שמא יחשבו אנשים שהחולין הם קדשים ואחר שיראו שאוכלין אותם חוץ לעזרה יבאו להתיר לאכול קדשים בחוץ], אם כן אף בשחיטה שאינה ראויה היה צריך רבי שמעון לאסור מטעם זה .

אמר ליה

אביי לרב פפא:

אין! והתנן

שאכן רבי שמעון סובר שחולין שנשחטו בעזרה איסור דאורייתא הוא:

רבי שמעון אומר: חולין שנשחטו בעזרה ישרפו באש וכן חיה שנשחטה בעזרה

תישרף אף על פי שהכל יודעים שהחיה היא חולין [שהרי אין מקריבין ממנה קרבן].

וכיון ששנינו כי רבי שמעון אוסר גם בחיה, בהכרח שלדעתו חולין שנשחטו בעזרה איסורם מדאורייתא הוא. כי

אי אמרת בשלמא דאורייתא היא, היינו דגזרינן חיה אטו בהמה. אלא אי אמרת דרבנן

היא, למה תיאסר חיה שנשחטה בעזרה? שהרי

בהמה מאי טעמא

אסרו רבנן, גזירה

דלמא אתי למיכל קדשים בחוץ,

שיטעו ויחשבו שהבהמה של חולין שנשחטה בעזרה היא קדשים. והרי טעם זה לא שייך בחיה, שהכל יודעים שהיא חולין, ואי לומר שאיסורה משום שגזרו "גזירה חיה אטו בהמה", שהרי

היא,

בהמת חולין

גופא, גזירה, ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה!?

רבי חייא נפל ליה יאניבא בכיתנא

תולעת האוכלת פשתן נכנסה לתוך הפשתן שלו.

אתא לקמיה דרבי. אמר ליה

רבי:

שקול עופא

ושחוט על בוביתא דמיא,

על המים שבהם שורים את הפשתן,

דמורח דמא,

שהתולעת תריח את דם העוף,

ושביק ליה,

ותברח מהמים, מפני שהיא שונאת את הריח הזה.

ומקשינן:

היכי עביד הכי?

והרי היה צריך לכסות את דם העוף?

והתניא: השוחט

מפני ש

צריך לדם

להשתמש בו, אף על פי שאינו צריך לאכילת העוף -

חייב לכסות

את הדם! כלומר, שאינו יכול להשתמש בדם, אלא חייב לכסותו .

כיצד יעשה

מי שצריך לדם?

או נוחרו, או עוקרו,

ובכך הוא נפטר מכסוי , ואם כן תמוה כיצד אמר רבי לרבי חייא "שקול עופא ושחוט על בוביתא דמיא", מבלי לכסות את הדם!?

ומתרצינן:

כי אתא רב דימי אמר: צא טרוף! אמר ליה

רבי לרבי חייא. שיעשה את העוף טרפה קודם שישחטהו כדי שיהא פטור מכסוי [וכדעת רבי שמעון שהשוחט את הטרפה פטור מלכסות].

כי אתא רבין אמר: צא ונחור! אמר ליה,

והיינו, תהרגנו ואל תשחטנו כלל [שאפילו לדעת רבי מאיר פטור מלכסות].

והוינן בה:

למאן דאמר "צא טרוף" מאי טעמא לא אמר

שכך אמר רבי לרבי חייא:

צא נחור!?

וכי תימא

שהוא סובר שרבי לא אמר לו "צא נחור" משום ד

קסבר

רבי:

אין שחיטה לעוף מן התורה

שהחיוב לשחוט את העוף הוא רק מדרבנן, אך מדאורייתא מותר לאכלו גם אם הרגו על ידי דיקור או עקירת הסימנים, וממילא אם היה נוחרו לא היה נפטר מכסוי הדם שהרי

נחירתו זו היא שחיטתו,

ולכן אמר לו "צא טרוף" כדי שתהא שחיטה שאינה ראויה מהתורה, [שהטריפה אסורה באכילה מן התורה אפילו בעוף] .

אי אפשר לומר כן! שהרי יש ראיה כי לדעת רבי חייבין מן התורה לשחוט את העוף.

דתניא: רבי אומר

: כתיב "וזבחת ...

כאשר צויתיך"!

והיכן מצינו בתורה שנצטוה משה על הלכות שחיטה? אלא,

מלמד שנצטוה משה

בעל פה

על הושט ועל הקנה,

שהשחיטה תהא בהם,

ועל רוב

סימן

אחד

שצריך לשחוט

בעוף ועל רוב שנים

שצריך לשחוט

בבהמה!

הרי, שרבי סובר ששחיטת העוף היא הלכה למשה מסיני, והיינו מן התורה, ואם כן למה לא אמר לרבי חייא "צא נחור"?