חולין 85a — תלמוד אויף ייִדיש

ומתרצינן:

אלא,

ספק מצות תקיעת השופר שדוחה יום טוב היא באופן שהשומע הוא

ספק איש ספק אשה

[שפטורה ממצות שופר], שאף לו מותר לתקוע, ואפילו ביום טוב ודאי, ואף על פי שהמצוה שהוא חייב בה אינה אלא מספק.

וכיון שהתברר מה היא הקושיא שהקשו על רבי יוסי מספק תקיעת שופר, יש לומר שרבי יוסי אינו חושש לפירכא זו, משום ש

רבי יוסי לטעמיה

-

דאמר: אשה ודאית נמי תקעה!

שמותר לה לתקוע בראש השנה אף על פי שהיא פטורה בודאי מתקיעת שופר, וכל שכן מי שהוא ספק אם הוא חייב בשופר שמותר לו לתקוע, ולא משום שספק המצוה דוחה יום טוב. ואין להוכיח מזה לכסוי הדם, שהרי אסור לכסות ביום טוב דם שהוא בודאי פטור מכסוי כגון של בהמה. ואם כן, יש לומר שגם הכוי, הואיל וספק הוא אם חייב בכסוי, אין כסויו דוחה יום טוב .

דתניא

: ומצינו שזו דעת רבי יוסי בתחילת הפרשה שמתבאר בה חיוב סמיכה על הקרבן נאמר "דבר אל בני ישראל". ודרשינן:

בני ישראל סומכין

על הקרבנות,

ולא בנות ישראל סומכות!

שאשה שהביאה קרבן אינה סומכת עליו .

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: נשים,

אף על פי שהן פטורות מסמיכה, מכל מקום

סומכות

-

רשות!

שאם רוצות לסמוך על הקרבן הרשות בידם לסמוך, ולא אמרינן שכיון שהן פטורות הרי הן עושות עבודה בקדשים על ידי הסמיכה שלהם . והוא הדין שלדעת רבי יוסי ורבי שמעון מותר לנשים לתקוע בשופר אף על פי שתקיעה שלא לצורך אסורה ביום טוב.

אמר רבינא

: אפילו

למאי דקאמרי רבנן

שאשה אסורה לתקוע בשופר בראש השנה -

נמי אית ליה פירכא

להך תשובה שהשיבו לרבי יוסי על הקל וחומר שלו - שתקיעת שופר של ספק איש ספק אשה תוכיח שמותרת ביום טוב, ועל כרחך שספק המצוה דוחה יום טוב - לפי שיש לפרוך על ההוכחה,

מה לתקיעת שופר

שספיקה דוחה יום טוב,

שכן ודאה דוחה שבת במקדש!

שבמקדש תוקעין בראש השנה אפילו בשבת, הלכך ספיקה דוחה יום טוב ואפילו בגבולין,

תאמר בכסוי

-

דליתיה כלל!

שבשום מקום אין ודאו דוחה שבת, ולכן יש לומר שספיקו אינו דוחה יום טוב.

שנינו בברייתא:

השיב רבי אלעזר הקפר בריבי: מה למילה שכן אינה נוהגת בלילי ימים טובים!

ותמהינן: וכי רק

בלילי ימים טובים הוא דלא

נהגה, ו

בשאר לילי נהגא!?

והלא בכל הלילות אין מלין.

ומתרצינן:

אלא,

הכי קאמר

מה למילה, שכן אינה נוהגת בלילות כבימים, תאמר בכסוי שנוהג בלילות כבימים. אמר רבי אבא: זה אחד מן הדברים שאמר רבי חייא: אין לי עליהם תשובה! והשיב רבי אלעזר הקפר בריבי תשובה.

מתניתין:

א.

השוחט

חיה או עוף,

ונמצאת טריפה

4 .

והשוחט ל

שם

עבודת כוכבים,

והשוחט חולין בפנים,

בעזרה,

וקדשים,

קרבנות העוף,

בחוץ

לעזרה.

או שחט

חיה ועוף הנסקלים

וכגון שהרגו אדם או שנרבעו, ונגמר דינם להיסקל, ושחטם קודם הסקילה.

שכל אלו אסורים באכילה גם לאחר שחיטתם.

רבי מאיר מחייב

לכסות הדם שלהם,

וחכמים פוטרים!

משום ש"שחיטה שאינה ראויה" היא, דהיינו, שאינה מתרת הבשר באכילה, ולפיכך אין עליה שם "שחיטה", ופטורים מלכסות את הדם.

ב.

השוחט ונתנבלה בידו,

שנפסלה השחיטה בלא כונת השוחט, או

הנוחר,

שהרג את הבהמה,

והמעקר

את הסימנים שבצואר הבהמה בכוונה תחילה, והרגה,

פטור מלכסות,

ואפילו לרבי מאיר, לפי שאין כאן שחיטה כלל .

גמרא:

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראה רבי

[שהוא מסדר המשנה]

דבריו של רבי מאיר ב"אותו ואת בנו",

שבפרק הקודם גם כן נחלקו רבי מאיר וחכמים במשנה, בדין שחיטה שאינה ראויה אם נחשבת שחיטה לגבי איסור "אותו ואת בנו", וכיון שנראו לרבי דבריו של רבי מאיר לגבי דין השוחט "אותו ואת בנו" שיש לחייבו במלקות אפילו בשחיטה שאינה ראויה, לפיכך

שנאו,

את דעת רבי מאיר,

בלשון "חכמים",

שכתב שם במשנה "וחכמין מחייבין" והיינו רבי מאיר.

ו

דבריו של

רבי שמעון

שהוא החולק בדין זה על רבי מאיר וסובר ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, נראו לרבי

בכסוי הדם, ששנה

את דעתו של רבי שמעון במשנתנו

בלשון "חכמים",

שבמשנתנו נאמר "וחכמים פוטרים" מכסוי הדם בשחיטה שאינה ראויה [ולקמן יתבאר למה ראה רבי דבריו של זה כאן ושל זה כאן].

והוינן בה:

מאי טעמא דרבי מאיר ב"אותו ואת בנו"?

ומשנינן:

אמר רבי יהושע בן לוי: גמר

גזירה שוה

"שחיטה"

-

"שחיטה",

"אותו ואת בנו"

משחוטי חוץ,

מקדשים שנשחטו חוץ לעזרה [שבשניהם נאמר לשון "שחיטה"].

מה התם,

בשחוטי חוץ,

שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה.

שהרי כל שחיטת קדשים בחוץ שחיטה שאינה ראויה היא, שהרי הקדשים אסורים באכילה לאחר שנשחטו בחוץ, ומכל מקום שחיטתם נחשבת לשחיטה שהרי התורה חייבה כרת על שחיטה זו,

אף הכא

ב"אותו ואת בנו"

נמי

-

שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה!

והוינן בה:

ורבי שמעון,

שאמר ב"אותו ואת בנו" כי שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה,

מאי טעמא?

ומתרצינן:

אמר רבי מני בר פטיש: גמר

מהאמור אצל יוסף, שאמר לאשר על ביתו, שיביא את אחיו הביתה "ו

טבוח טבח והכן"

6 . מה להלן,

הטביחה היתה

שחיטה

ש

ראויה

לאכילה, שהרי כתיב "כי אתי יאכלו האנשים",

אף כאן,

ב"אותו ואת בנו" שחיטה שנאמר בה היא דוקא

שחיטה ראויה

7 .

והוינן בה:

ורבי מאיר נמי

-

ליגמר מ

"

טבוח

טבח"!? ומתרצינן: סבר רבי מאיר:

דנין "שחיטה" מ"שחיטה", ואין דנין "שחיטה" מ"טביחה"

8 .

ומקשינן:

מה נפקא מינה?

כלומר, שאפילו אם אין התיבות דומות ממש, מכל מקום יש ללמוד גזירה שוה, כיון שמשמעותם שוה!? ד

הא תנא דבי רבי ישמעאל

: כתיב בנגעי בתים

"ושב הכהן"

ובמקום אחר באותה פרשה כתיב

"ובא הכהן",

ואנו דורשים גזירה שוה זה מזה, משום ש

זו היא "שיבה" זו היא "ביאה"!

כלומר, "שיבה" ו"ביאה" ענין אחד הוא, ויש ללמוד בגזירה שוה זה מזה על אף שהן שתי מילות שונות, ולמה לא למד רבי מאיר "שחיטה" מ"טביחה"?

ומתרצינן:

הני מילי,

שדורשים גזירה שוה גם בתיבות שאינן דומות לגמרי -

היכא דליכא דדמי ליה!

שאין אפשרות ללמוד את הגזירה שוה בין שתי תיבות שדומות זו לזו.

אבל

אם

איכא דדמי ליה

-

מדדמי ליה ילפינן!

שיש להעדיף את הגזירה שוה שהיא בין שתי תיבות שדומות ממש זו לזו על פני גזירה שוה בין שתי תיבות שאינן דומות לגמרי.

והוינן בה:

ורבי שמעון נמי ליגמר

"אותו ואת בנו"

משחוטי חוץ,

ולמה העדיף ללמוד מ"טבוח טבח"?

ומבארינן: סבר רבי שמעון:

דנין

"אותו ואת בנו" מ"טבוח טבח", לפי שהן

חולין מחולין,

ששניהם עניני חולין הם.

ואין דנין

"אותו ואת בנו" משחוטי חוץ, לפי שהן

חולין מקדשים.

שהרי דין "שחוטי חוץ" רק בקדשים הוא נוהג .

ורבי מאיר,

שלמד "אותו ואת בנו" משחוטי חוץ, סבר שאין זה נחשב כלימוד "חולין מקדשים", משום ד

אטו

איסור

"אותו ואת

בנו" הוא רק בחולין, וכי

בקדשים מי לא נהיג!?

ומסקינן:

היינו דקאמר רבי חייא: ראה רבי דבריו של רבי מאיר ב"אותו ואת בנו" ושנאו בלשון חכמים,

שמשום שטענתו זו של רבי מאיר נכונה, לכן נראו לרבי דבריו וקבעם בלשון "חכמים" .

עוד הוינן בה:

מאי טעמא דרבי מאיר בכסוי הדם?

ומשנינן:

אמר רבי שמעון בן לקיש: גמר

גזירה שוה

"שפיכה"

-

"שפיכה",

כסוי הדם

משחוטי חוץ!

[שבשניהם נאמר לשון "שפיכה"].

מה להלן

בשחוטי חוץ

שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, אף כאן,

בכסוי הדם -

שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה!

ורבי שמעון,

שאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה לגבי כסוי הדם, טעמו - משום שבכסוי הדם

"אשר יאכל" כתיב

ומשמעותו דוקא שחיטה המתרת באכילה.

ורבי מאיר

אמר לך:

ההוא

קרא "אשר יאכל" -

למעוטי עוף טמא

שאינו חייב בכסוי

הוא דאתא!

ולפי שאינו בר אכילה כלל . אבל עוף טהור, הראוי לאכילה, לא נתמעט מ"אשר יאכל" אפילו באופן שהשחיטה אינה ראויה.

ורבי שמעון

סבר:

עוף טמא מאי טעמא

נתמעט מ"אשר יאכל", משום

דלאו בר אכילה הוא.

אם כן, שחיטת

טריפה

[וכן כל שחיטה שאינה ראויה]

נמי

יש למעט, שהרי הטריפה

לאו בר אכילה הוא!

ומסקינן:

והיינו דאמר רבי חייא: ראה רבי דבריו של רבי שמעון בכסוי הדם ושנאו בלשון חכמים,

שטענה זו של רבי שמעון נכונה, ולכן נראו דבריו לרבי .