חולין 76b — תלמוד אויף ייִדיש

מר בר רב אשי אמר: כיון דזיגי,

אם הם צלולים ולא נתאדמו ממש, ועדיין הם לבנים קצת, הרי

אף על גב דלא חוורי,

שאין הם לבנים לגמרי, בכל זאת הם בכלל צומת הגידין.

אמר אמימר משמיה בשם דרב זביד: תלתא חוטי

שלשה חוטין [גידים]

הוו

הם בצומת הגידין.

חד אלימא

עב,

ותרי קטיני

ושנים דקין.

אם

איפסיק אלימא

נפסק, נחתך, החוט העבה,

אזדא רוב בנין

כלה רוב בנין של צומת הגידין ונחשב כולו כחתוך. לפי שהחוט העבה הוא רוב עובי הצומת. משום שעולה בעוביו על שני הדקין.

אם

איפסיק קטיני

נחתכו החוטין הדקין,

אזדא

הלך

רוב מנין

מספרם של החוטין שהרי שנים מתוך שלשה הם ואף באופן זה נחשב כולו כחתוך ונעשית הבהמה טריפה משום כך.

מר בר רב אשי מתני

שונה את ענין זה

לקולא,

וכדלהלן:

אם

איפסיק

נחתך הגיד

אלימא

העבה שביניהם, אין זה מטריף. שהרי

האיכא

עדיין ישנו

רוב מנין

שהרי שנים מתוך השלשה קיימים,

וכן אם

איפסיק קטיני

נחתכו הגידין הדקים, אף בזה אין להטריף את הבהמה. שהרי

האיכא רוב בנין

. מבחינה כמותית, רוב הצומת קיים ואין להטריף משום כך.

מבואר, שבין לרב זביד ובין לרב אשי, הולכים בצומת הגידין אחר הרוב.

ו

ב

צומת הגידין של עופות ש -

שיתסר

שש עשרה

חוטי הוו

בצומת גידין שבה,

אי פסיק חד מינייהו

אם נחתך אחד מהם -

טרפה!

אמר מר בר רב אשי: הוה קאימנא קמיה

הייתי לפני דאבא,

ואייתו לקמיה

הביאו לפניו

עופא

עוף,

ובדק, ואשכח ביה

מצא

חמיסר

חמש עשרה גידין בצומת הגידין, ולכאורה חסר אחד מהם ויש להטריפו.

הוה חד, דהוה שני מחבריה

היה שם גיד אחד שהיה עב יותר מחבירו וכמו שנים,

נפציה

נפץ והפריד אותו גיד

ואשכח

ומצא שהוא

תרי

שני גידין והכשירו.

אמר רב יהודה אמר רב: צומת הגידין שאמרו

שנטרפת הבהמה בחיתוכו, הוא כאשר נפסק

ברובו.

מפרשת הגמרא:

מאי רובו?

-

רוב אחד מהן!

שאם נחתך רוב אחד מן שלשת הגידים לעוביו, נטרפת הבהמה בכך.

ממשיך רב יהודה:

כי אמריתה קמיה

כאשר אמרתי דבר זה לפני

דשמואל, אמר לי: מכדי

הרי

תלתא

שלשה חוטין

הוו

הם בצומת. והרי

כי

כאשר

מיפסיק נחתך חד מינייהו לגמרי, הא

הרי עדיין

איכא

ישנם

תרי

שני גידין הנותרים כשהם שלמים. ואם כן, לפנינו רוב הצומת קיים?!

אלא ודאי הבהמה כשרה משום רוב זה.

מדייקת הגמרא מדברי שמואל כפי שהביאם רב יהודה: שמואל מכשיר את הבהמה משום ששני הגידין הנותרים, עדיין שלמים. ומדייקת,

טעמא

רק כאשר

דאיכא תרי

שלמים, מכשיר שמואל.

הא

אך אם

ליכא תרי

אין שנים שלמים,

לא

מכשיר.

ופליגא

ובדבר זה שמביא בשם שמואל, חולק רב יהודה

ד

[על דברי]

רבנאי

בשם שמואל.

דאמר רבנאי אמר שמואל: צומת הגידים, אפילו לא נשתייר בה

בכל אחד משלשת הגידין,

אלא כחוט הסרבל

[חוט שמחזיק את בית הצואר של הבגד, ועוביו הוא כשליש מעובי הגידים],

כשרה.

נמצא, שנחלקו רבנאי ורב יהודה בדעת שמואל. שלרב יהודה אם ניטל רוב משני החוטין, טריפה. ולרבנאי כאמור, אף אם נשתייר משהו אף שליש, כשרה.

ואיכא דאמרי

יש השונים את דברי רב יהודה בשם רב, שצומת הגידין שאמרו שנטרפת הבהמה בחיתוכו, אינה נעשית טרפה אלא אם כן נחתך ברובו.

ו

מאי רובו? רוב כל אחד ואחד

מן הגידין. ורק באופן זה טרפה היא.

וממשיך רב יהודה:

כי אמריתה קמיה

כאשר אמרתי דבר זה לפני

דשמואל, אמר לי: מכדי תלתא הוו

והרי שלש חוטין הם בצומת הגידים.

והרי

האיכא תלתא

שליש

דכל חד וחד

ובשיור מיעוט זה, די. ונמצא שאין צורך ברוב ממש של כל חד ואחד. אלא כיון שנשאר מכל אחד שליש, נחשב כאילו נשתייר רובו.

ואכן לפי מימרא זו,

מסייע ליה לרבנאי: דאמר רבנאי אמר שמואל

-

צומת הגידין שאמרו

שבהמה נטרפת על ידי חיתוכה,

אפילו

אם

לא נשתייר בה אלא כחוט הסרבל, כשרה.

שנינו במשנתנו:

נשבר העצם,

אם רוב הבשר קיים שחיטתו מטהרתו. ואם לאו, אין שחיטתו מטהרתו.

אמר רב

: אם נשבר העצם

למעלה מן הארכובה

התחתונה, שהיה השבר היה בארכובה העליונה, הדין הוא ש

אם רוב הבשר

שסביב העצם

קיים

-

זה וזה

, בין האבר ובין הבהמה כולה,

מותר.

ואם לאו,

לא נחתך רק העצם אלא אף הבשר נתלש עמו,

זה וזה

האבר והבהמה,

אסור.

האבר המדולדל אסור, משום "בשר בשדה טרפה", והרי הוא כאבר מן החי. שהרי פרש מן הבהמה ונתדלדל בחייה.

ואילו הבהמה אסורה, לפי שטרפה היא שהרי מחוסרת אבר אחד.

ואם נשבר עצם

למטה מן הארכובה

העליונה כלומר בארכובה התחתונה, הדין כך:

אם רוב הבשר

שסביב העצם

קיים

-

זה

האבר,

וזה

הבהמה

מותר.

ו

אם לאו,

אלא אף הבשר נתלש עמו, ה

אבר אסור

משום אבר המדולדל,

ו

אילו ה

בהמה מותרת.

שהרי אין הבהמה נעשית טרפה מחמת חסרון עצם בארכובה התחתונה. אף אם יחתך לגמרי.

ולפי זה, מה שמובא במשנתנו "ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו", שמשמע מכך שדוקא האבר אסור אך הבהמה עצמה מותרת, מדובר באופן שנשברה העצם למטה מן הארכובה העליונה. לפי שאם נשברה מן הארכובה העליונה ולמעלה,

ושמואל אמר: בין

אם נשבר העצם

למעלה

מן הארכובה, ו

בין

נשבר

למטה

מן הארכובה, הדין הוא ש

אם רוב הבשר קיים, זה וזה

האבר והבהמה

מותר.

ו

אם לאו

אם אין הבשר קיים, ה

אבר

אכן

אסור, ובהמה מותרת!

לפי שהאבר אסור כיון שאבר מדולדל הוא. אבל הבהמה אינה נטרפת משום דלדול זה, ואין האבר נחשב כחתוך לגמרי. משום שהגידים עדיין מחוברים.

ולפי זה, מה שנאמר במשנתנו "ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו", מדובר בין בנשבר למעלה מן העצם התחתונה, ובין למטה בעצם התחתונה עצמה. והבהמה עצמה, כאמור מותרת.

מתקיף לה רב נחמן לשמואל

: לדבריך שעצם המדולדלת אף שהיא עצמה טריפה, מכל מקום אינה עושה את כל הבהמה טריפה, הרי יש לחשוש בזה משום מראית עין. לפי

שיאמרו

הרואים, ש

אבר ממנה מוטל באשפה

שהרי נחתך והושלך משום איסורו. שאבר המדולדל, אבר מן החי הוא,

ו

אילו היא הבהמה,

מותרת.

ויבואו להתיר משום כך, אף היכן שנחתך העצם לגמרי, למעלה מן הארכובה. שבאופן זה טריפה גמורה היא. ואם כן, איך אתה מתיר את הבהמה שנתדלדל האבר שבה?

אמר ליה רב אחא בר רב הונא לרב נחמן

: מדוע קושיא זו היא רק לשמואל. והרי אף

לרב

הסובר שרק אם אירע השבר בעצם התחתונה ואף רוב הבשר אינו קיים, האבר אסור והבהמה מותרת. ואם כן, בזה

נמי יאמרו

הרואים ש

אבר ממנה מוטל באשפה

[שהרי לא מבחינים בדיוק איזה אבר זה],

ו

היא

מותרת.

ואף מחמת זה יבואו להתיר בהמה שנחתך אבר ממנה לגמרי והיא נטרפת על ידו?

אמר ליה

רב נחמן: לא נתכוונתי להקשות על שמואל שכל עצם שרואים אותה מוטלת באשפה, יבואו להתיר מחמתה את הטריפה. אלא

הכי קאמינא

כך נתכוונתי להקשות, שהרואה

אבר ש

הבהמה

חיה ממנה

ועל ידי חסרונו היא טריפה [כגון זו שהתיר שמואל. שנשברה העצם שלמעלה, שהיא טריפה והבהמה מותרת] ואבר זה

מוטל באשפה ו

הבהמה

מותרת.

ורק מחמת עצם זו, יבואו להתיר היכן שנחתכה העצם לגמרי. ולכן רק על שמואל שמתיר את הבהמה באופן זה, באתי להקשות. אך על רב, אין קושיא מכך.

שלחו מתם: הלכתא כוותיה דרב

שאם נשברה העצם למעלה מן הארכובה התחותנה [כלומר מתחתית ארכובה העליונה ואילך] ואין רוב הבשר קיים, האבר והבהמה אסורים!

הדור

חזרו, וש

לחו

לומר שהלכה

כוותיה

כמו

דשמואל

. שבאופן זה האבר אסור, אך הבהמה מותרת.

הדור

חזרו ו

שלחו

לומר שהלכה

כוותיה דרב.

שהאבר והבהמה אסורים.

ו

כן, ה

אבר עצמו מטמא ב

טומאת

משא!

ואף שהלכה שאבר המדולדל אינו מטמא במשא כנבילה [וכפי שלמדים זאת ממה שכתוב "כי יפול", עד שיפול האבר לגמרי ורק אז מטמא כנבילה כדין אבר מן החי], מכל מקום זהו רק בחיי הבהמה. אולם אם נשחטה הבהמה והאבר המדולדל עדיין בתוכה, שנינו לעיל ששחיטה עושה ניפול. כלומר, עושה את האבר הנפול ותלוש לגמרי. ודינו כאבר מן החי ומטמא במשא כנבילה.

מתיב רב חסדא

: שנינו בברייתא, [הובא לעיל עג א] אמר להן רבי מאיר לחכמים:

לא

ניתן לדמות שחיטת טרפה שמטהרת את הטריפה מידי טומאת נבילה, לאבר היוצא של העובר שלדעת חכמים, אף אותו תטהר שחיטת האם מידי טומאת נבילה. כי

אם טיהרה שחיטת טרפה אותה

את הבהמה,

ואת האבר המדולדל

ש

בה

שכל זמן שלא נפל לגמרי, מועילה לו שחיטת אמו לטהרו מידי טומאת נבלה. הרי זה משום שהם בכלל

"דבר שגופה".

וודאי שאין לומר ש

תטהר

שחיטה זו

את

האבר היוצא של

העובר, שאינו

מ

גופה

של הבהמה הנשחטת עצמה.

מבואר בברייתא זו, ששחיטה אינה עושה ניפול. שהרי לדעת כולם השחיטה מטהרת את האבר שבגופה של הבהמה עצמה. ולא כפי ששלחו לומר שהאבר מטמא טומאת משא כנבילה?

אמר ליה רבה: הדורי אפירכי למה לך,

למה לך לחזר אחר דברי ברייתא שאין הכל בקיאין בה כדי להקשות קושיא זו.

אותיב ממתניתין,

הרי יש לך להקשות דבר זה ממשנה מפורשת?

ששנינו במשנה: אין בשר בהמה מקבל טומאה בחייה אלא אחר מותה. לפי שבהמה שנשחטה נעשית "אוכלין" ואם נגעה במים, הוכשרה לקבל טומאת אוכלין.

ובחייה, אף אם נגעה במים או באחד משאר משקין, שמכשירין הכל לקבל טומאה, מכל מקום אין משקים אלו מכשירין את הבשר לקבל טומאה בחייו.

וכש

נשחטה

ה

בהמה, הוכשרו

היא וכן האבר המדולדל שבה

בדמיה

בדם היוצא מן השחיטה שהוא אחד מן המשקין. לפי שעם השחיטה הפכה הבהמה מבהמה חיה לבשר [שהוא "אוכלין"] והוכשרה היא וכן האבר המדולדל, לקבל טומאה על ידי הדם -

דברי רבי מאיר.

רבי שמעון אומר: לא הוכשרו

לקבל טומאה על ידי הדם.

ובמשנה זו מבואר שכל הנידון בבשר שחוטה ובאבר המדולדל שבה, הוא רק בשאלה אם מוכשרת הבהמה לקבל טומאת אוכלין. אך לכולי עלמא אין שאלה לגבי האבר המדולדל אם טמא משום אבר מן החי כנבילה. ומוכח ממשנה זו דלא כפי ששלחו משם. שהאבר המדולדל מטמא במשא כנבילה.

אמר ליה

רב חסדא: קושיא זו שעולה מדברי

מתניתין, איכא לדחויי

יש לדחותה

כדדחינן

לעיל עג ב ששם מבארת הגמרא שדברי המשנה "הוכשרו" אין כוונתם לאבר המדולדל. לפי שאבר מדולדל ודאי טמא בטומאת נבילה. אלא דברי המשנה "הוכשרו", כוונתם לבשר הבהמה שפרש מן החי. שאינו בדין אבר מן החי. משום שדין אבר מן החי הוא רק כאשר פורש אבר כצורתו עם גידין ועצמות. אך כאשר פורשת חתיכת בשר בעלמא, אינה טמאה. ולכן צריכה הכשר על ידי הדם.

כי סליק רבי זירא, אשכחיה

מצאו

לרב ירמיה דיתיב

שישב

וקאמר לה להא שמעתא

לשמועה זו שהובאה מרב, שאם נשברה העצם למעלה מן הארכובה ואין רוב הבשר קיים, האבר והבהמה אסורים.

אמר ליה

רבי זירא:

יישר!

נכונה הלכה זו.

וכן תרגמה

פירשה

אריוך בבבל.

מפרשת הגמרא:

אריוך

-

מנו

מיהו?

שמואל!

וכינוהו כך, לפי ש"אריוך" לשון מלכות הוא. על שם "אריוך מלך אלסר" וכיון ש"הלכתא כוותיא דשמואל בדיני" כינוהו כך. שהיה בקי בדינים ושופט כל הארץ כמלך.

מקשה הגמרא:

והא מיפלג פליג

הרי שמואל חולק על רב. וסובר שאף אם נשבר עצם בארכובה עליונה, אבר אסור ובהמה מותרת?

ומתרצת הגמרא:

הדר ביה

חזר בו

שמואל לגביה דרב

להורות כמו רב.

תנו רבנן: נשבר העצם ויצא לחוץ

מחוץ לאבר.

אם עור ובשר עדיין חופין את רובו

של העצם,

מותר

האבר. כיון שעדיין מחופה הוא כדרך אברים, אינו נחשב כאבר מדולדל. אך

אם לאו,

אינו מכוסה ברובו -

אסור

האבר.

מבררת הגמרא:

וכמה

הוא

רובו

של עצם?

כי אתא

כאשר בא

רב דימי, אמר

בשם

רבי יוחנן

: אימתי אנו מחשיבין את העצם כמי שיצאה מחוץ לאבר - רק כאשר

רוב עוביו

וחללו של העצם השבורה יצא ונגלה לחוץ. אך אם יצא רק מיעוט מעובי חלל העצם, ורק מיעוט זה מגולה כפי חוץ, אך רוב עובי פנים העצם נשאר בפנים, אינו נחשב כ"יצא".

ואמרי לה

ויש אומרים שרובו של העצם היינו

רוב הקיפו.

כלומר, לא איכפת לנו אם עובי וחלל העצם מגולה כלפי חוץ. אלא העיקר הוא שתהיה העצם מוקפת בשר במקום השבר סביב חיצוניותה, ובכך היא כשרה. אך אם ההיקף החיצוני של העצם מגולה, הרי שאפילו אם מקום השבר וחלל העצם עצמו מכוון כלפי הבשר פנימה, אך מבחוץ הוא מגולה, הרי היא טריפה. כיון שסוף סוף עיקר היקף העצם - מגולה.

אמר רב פפא הלכך

כיון ששומעים אנו את שני השיטות בשני התנאים הללו,

בעינן

צריך שתהיה העצם מכוסה מב' הבחינות:

א. שיהיה

רוב עוביו

וחלל העצם מכוסה בתוך הבשר ולא יבלוט לחוץ. ב.

ובעינן

אף ש

רוב הקיפו

החיצוני של העצם יהיה מכוסה בבשר.

אמר עולא, אמר רבי יוחנן

: לענין כיסוי העצם שלא יחשב כטריפה,

עור

-

הרי הוא כבשר.

ואף במקום שאין העצם מכוסה בבשר לעוביה או להיקפה, הרי שאם יש שם עור המכסה אותה, דינו כבשר.

אמר ליה רב נחמן לעולא: ולימא

עד כמה שאומרים אנו שעור הוא כבשר, יאמר

מר

שיש להחמיר וכיסוי העצם, יהיה על ידי כך ש

עור מצטרף לבשר.

כלומר, שלא די בעור בלבד, אלא צריך שיהיה לכל הפחות חצי עור וחצי בשר. ויחד, יהיו חופין על העצם. אך בעור לבד, אין די. ולמד חומרא זו,

דהא

בברייתא

"עור ובשר

חופין את רבו"

קתני.

ומשמע שצריך שיהיה גם עור וגם בשר, ומדוע לעולא די בבשר בלבד?

אמר ליה

עולא:

אנן

אני שסבור שדי בכך שהעור לבד חופה את העצם, לומד בדברי הברייתא לעיל, כי

עור או בשר תנינן.

איכא דאמרי

יש השונים מימרא זו של עולא, להפך:

אמר עולא אמר רבי יוחנן: עור מצטרף לבשר.

כלומר, רק אם מכוסה העצם בשניהם יחד, כשר.

אמר ליה רב נחמן לעולא

: מנין לך שדי בצירוף של שניהם בלבד.

ולימא

יתכן שעד כמה ששונה

מר

את דברי הברייתא עור ובשר חופין, אין הכוונה שדי בחצי מזה וחצי מזה. אלא הכוונה היא שאם יש רוב בשר, יכול ה

עור

להיות

משלים לבשר,

ודברי הברייתא, שונים אותם

לחומרא.

שעיקר הכיסוי צריך שיהיה מבשר. ולא שיהיה הכיסוי חצי עור וחצי בשר?

אמר ליה

עולא:

אנא, עובדא ידענא.

למד אני הלכה זו ממעשה.

דההוא בר גוזלא

אותו בן גוזל עוף

דהוה

שהיה

בי

בביתו של

רבי יצחק,

ונשברה רגלו, ועצם זו היתה מכוסה על ידי כך

דעור מצטרף לבשר הוה.

כלומר, חצי מן העצם היתה מכוסה בבשר וחי בעור.

ואתא לקמיה דרבי יוחנן, ואכשריה!

ומכך, למד עולא להתיר באופן שעור מצטרף לבשר.

אמר ליה

רב נחמן: וכי ממקרה זה של

בר גוזלא קאמרת

רוצה אתה להוכיח?

אין לדמות בין שני העניינים. כיון ש

בר גוזלא דרכיך

שעורו רך כבשר,

שאני

שונה ונידון העובר כבשר ולכן אף כאשר חופה את העצם חצי עור וחצי בשר - כשר. אולם בהמה שעורה קשה ואינו כבשר, אין לדון את העור כבשר ולכן צריך שתהיה העצם מחופה על ידי רוב בשר.

הנהו

אותם ה

גידין

ה

רכין

שהצטרפו עם הבשר ויחד חיפו על העצם השבורה,

דאתו לקמיה

והובא מקרה זה לפני

דרבה.

אמר רבה

: מצטרפין גידין אלו לבשר, והבהמה כשרה. ומבאר רבה את פסיקתו:

למאי ליחוש להו,

למה נחשוש ונאסור את הבהמה? הרי אין כל סיבה לאסור.