חולין 76a — תלמוד אויף ייִדיש

במשנה שלפנינו מובאות כמה מהלכות טרפה.

ואף שלכאורה מקומן של הלכות אלו הוא בפרק הקודם ["אלו טרפות"], בכל זאת הן נשנו כאן משום סופה של המשנה, הדנה בענין עצם שנשברה, האם השחיטה מטהרת אותו האבר. וכמו דיני עובר הניתר על ידי שחיטת אמו, שנשנו לעיל במשך הפרק.

להבנת המשנה והגמרא דלהלן, יש להקדים:

רגל הבהמה, מורכבת משלשה חלקים [מתחילת שורשה, שהוא בפנים הבהמה, ועד סופה למטה]: א. החלק העליון, שהוא

הירך

, הנקרא אף "קולית" [החלק הזה תחוב בראשו בעצם ה"אליה" שמעליה, בתוך גוף הבהמה].

ב. החלק האמצעי הוא

הארכובה העליונה

[ארכובה - לשון ברך. לפי ששני החלקים, הארכובה העליונה והתחתונה הם סביב הברך ], וחלק זה הוא

השוק

, ובמקביל לתחתיתו נמצאת צומת הגידין. כפי שיתבאר להלן בהרחבה במהלך הסוגיא.

ג. החלק התחתון של הרגל [להוציא את כף הרגל], נקרא

ארכובה התחתונה

או "ארכובה הנמכרת עם הראש".

מתניתין:

א.

בהמה שנחתכו רגליה

האחוריות

מן הארכובה

התחתונה. כלומר, מתחילת החלק התחתון שברגל

ולמטה

הימנו עד סוף הרגל - הבהמה

כשרה.

אך אם חתך

מן

תחילת

הארכובה,

שהיא חלק הרגל התחתונה,

ולמעלה,

לכיוון תחילת הרגל למעלה, הבהמה

פסולה,

וטרפה היא.

ב.

וכן

כ

שניטל צומת

הגידין,

שהם שלשה גידים קשים ולבנים המחוברין כאחד, ונמצאים במקביל לחלקו התחתון של החלק האמצעי [ארכובה עליונה] שברגל [עד לבליטה קטנה הנמצאת בסוף החלק האמצעי].

אם ניטלו גידים אלו, אף שלא נשבר העצם, ולא נחתך גוף הרגל, הרי עצם בחיתוכן של הגידין מטריף את הבהמה.

ג.

נשבר העצם

של אחד מאברי הבהמה, במקום ששבר אינו מטריף את הבהמה, ולא נחתך העצם לגמרי, הדין כך:

אם רוב

עוביו והיקפו של

הבשר

שסביב העצם

קיים,

הרי

"שחיטתו

" של האבר [דהיינו שחיטת הבהמה, שהיא ה"שחיטה" המתייחסת גם לאבר]

מטהרתו

לאבר זה, ומתירתו באכילה.

ואם לאו,

אם רוב הבשר שסביב העצם נחתך ואיננו,

אין שחיטתו מטהרתו

את אותו אבר, ואבר המדולדל הוא, ודינו כטריפה [כפי ששנינו לעיל "ובשר בשדה טרפה", להביא אבר ובשר מדולדלין]. אף ששאר הבהמה מותרת.

וכל זה, הוא רק בעצם של אבר שאין הבהמה נטרפת על ידי נקב או חתך שנעשה בו. אך אבר שהבהמה נטרפת על ידו, אוסרה כולה.

גמרא:

שנינו במשנה: בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה, כשרה. מן הארכובה ולמעלה, פסולה.

אמר רב יהודה אמר רב, אמר רבי חייא: "למטה"

האמור כאן במשנה, היינו

למטה מן

תחילת

הארכובה

[והארכובה האמורה כאן היא הארכובה התחתונה שמתחת לברך]. ורק חתך מן הארכובה ולמטה אינו פוסל.

"למעלה"

האמור, היינו

למעלה מן

תחלת

הארכובה

התחתונה. וכל מה שלמעלה מן הארכובה התחתונה, נטרף על ידי חתך.

באיזו ארכובה אמרו

במשנתנו שלמעלה הימנה פסולה, ולמטה הימנה כשרה? -

בארכובה הנמכרת עם הראש,

שהיא ארכובה התחתונה.

כי אם נאמר שהארכובה האמורה במשנה היא הארכובה העליונה [העצם האמצעית], ומעל תחילתה פסול ומתחת לתחילתה כשר, לא ניתן לפרש את דברי המשנה "מן הארכובה ולמטה, כשרה". כי לפי זה, הכונה היא שהחתך הוא מתחילת הארכובה העליונה ולמטה. וזה לא יתכן, שהרי הארכובה העליונה, למעלה מצומת הגידין היא. ואם החתך בצומת הגידין פוסל, הרי ודאי החתך שלמעלה הימנו פוסל [שהרי החתך שהוא במקום המסכן את חיי הבהמה, עושה אותה טריפה. ואם צומת הגידין נחשבת כמקום מסוכן, ודאי שכל חתך במקום שלמעלה ממנה, מסכנה יותר ויותר].

נמצא, שארכובה האמורה במשנתנו היא הארכובה התחתונה.

ו

עולא אמר

בשם

רבי אושעיא

: ארכובה האמורה במשנתנו, היא הארכובה העליונה [העצם האמצעית שברגל], ש

כנגדו בגמל,

כלומר מקום אותה ארכובה שבגמל,

ניכר.

דהיינו, הברך שהוא הקצה העליון של הרגל, בולט הוא אצל הגמל.

ולדעתו, דברי המשנה "מן הארכובה ולמעלה", היינו שנחתכה עצם הקולית. כלומר, עצם החלק העליון. וחתך במקום זה, עושה טרפה. ו"מן הארכובה ולמטה", היינו שנחתך החלק האמצעי מעל מצומת הגידין.

וחולק בדבר זה על רב יהודה אמר רב בשם רבי חייא [שלפיו כל חתך שמעל צומת הגידין, ודאי עושה טרפה]. אולם לעולא, אין הכרח בדבר. ואף שחתך בצומת הגידין עושה טרפה, מכל מקום, הארכובה העליונה קלה מן הצומת, וחתך שבה אינו עושה טריפה.

אמר ליה עולא לרב יהודה: בשלמא לדידי, דאמינא,

שאני סבור שהארכובה האמורה במשנה היא המקום ש

כנגדו בגמל ניכר,

דהיינו, בארכובה העליונה,

היינו דקתני

במשנתנו

"וכן שניטל צומת הגידין",

שטרפה היא.

ומשום כך צריכה המשנה להשמיענו את דינה של צומת הגידין. משום שהיינו אומרים שרק חתך בארכובה העליונה מטריף, אך צומת הגידין אינו בכלל זאת.

וכן אילו היתה המשנה משמיעה רק את דין צומת הגידין, היינו אומרים שרק צומת הגידין מטריפה, שחמורה היא. אך הארכובה העליונה, אף שהיא מעליה, אינה מקום טריפה. ומשום כך צריכה המשנה לשנות: א. דין ארכובה העליונה שיש בה טריפות. ב. דין צומת הגידין שיש בה טריפות.

אלא לדידך

, לדעתך רב יהודה, שמשנתנו מדברת בארכובה התחתונה, שחתך מעליה פוסל ותחתיה לא,

מאי

, מדוע צריכה המשנה להשמיענו

"וכן שניטל צומת הגידין"?

והרי צומת הגידין נמצאת מעל תחילת הארכובה התחתונה [שהיא צמודה לסוף הארכובה העליונה, כאמור לעיל], ואם כן, ודאי שיש לה לפסול, כדין ארכובה העליונה, ואין צורך להשמיעה!?

אמר ליה

רב יהודה: אין ללמוד את דין הטריפה זה מזה. לפי שברישא "מן הארכובה ולמעלה" מדובר שנשברה עצם

הרכובה

[ארכובה]

בלא שנחתכה צומת הגידים

עמה. ורק על כך יש ללמוד שהחתך מטריף. ואילו את דין צומת הגידים, אין הכרח ללמוד מדין הארכובה.

ואילו בסיפא כאשר אנו שונים "וכן שניטל צומת הגידין", מדובר שניטל

צומת הגידים, בלא רכובה.

ועל זה נאמר שהבהמה טריפה. ואין הכרח ללמוד מכך שאף אם נחתכה הארכובה, נטרפת הבהמה.

ומשום כך יש לשנות במשנה הן את דין הארכובה והן את דין צומת הגידים. לפי שאברים שונים הם, ואין הכרח ללמוד דיני טריפות זה מזה.

מקשה לו עולא:

והא

הרי במשנתנו

"נחתכו" קטני

, ומשמע שנחתכה הרגל לגמרי, ולא רק נשברה העצם, אלא כל הרגל נחתכה, ואף צומת הגידים בכלל. ואם כן, שוב קשה, מדוע חזרה המשנה ושנתה את דין צומת הגידין? והרי היה לה למשנה להביא את הדין של "ניטלה צומת הגידין" בלבד, ומאליו היינו יודעים שודאי אם נחתכה כל הרגל, פסולה?

אישתיק

רב יהודה מחמת קושיא זו!

לבתר דנפק,

אחר שיצא עולא,

אמר

רב יהודה, לעצמו:

מאי טעמא לא אמרי ליה

, מדוע לא השבתי לו, ש"מן הארכובה ו

למטה"

האמור במשנה, היינו

למטה מן

תחילת

הארכובה

התחתונה, אבל "מן הארכובה ו

למעלה"

אין הכוונה שמיד למעלה מן הארכובה התחתונה פוסל החתך, אלא רק

למעלה מצומת הגידין,

שהוא מעט לפני סוף הארכובה העליונה.

ולפי זה יכול היה להשיב לעולא, שהיה לה למשנה להשמיע את דין הארכובה העליונה כדי שלא נטעה לומר שרק צומת הגידין היא מקום טריפה, אך לא ארכובה העליונה.

וכן צריך היה להשמיע דין צומת הגידין כדי שלא נאמר להיפך. שרק ארכובה העליונה היא מקום טריפה אך לא צומת הגידין.

הדר אמר,

חזר ואמר רב יהודה לעצמו, טוב שלא השבתי לו תירוץ זה. שהרי, וכי

לא אמרי ליה,

לא אמרתי לו תירוץ טוב, שברישא מדובר שניטלה ארכובה בלא צומת הגידין, ואילו בסיפא מדובר שניטלה צומת הגידין בלא ארכובה, ומשום כך צריך התנא במשנתנו לשנות הלכות אלו בנפרד?!

ואמר לי,

הקשה לי עולא מדקדוק לשון המשנה,

"נחתכו" קתני,

ומשמע שנחתכה כל הרגל.

ואם כן, אף אם הייתי מתרץ לו כדרך זו שהשבתי עתה, ש"מן הארכובה ולמטה" היינו ארכובה התחתונה, ואילו "מן הארכובה ולמעלה" היינו למעלה מצומת הגידים,

הכא נמי,

אף על זה היה עולא מקשה עלי מדקדוק לשון המשנה,

"מן הארכובה ולמעלה", קתני.

ומשמע מיד עם תחילת הארכובה העליונה, אף במקום המקביל לצומת הגידין.

ואם כן, בכל אופן שהייתי משיב לו, היה ממשיך ומקשה עלי מן המשנה.

רב פפא מתני הכי,

שנה כך את המימרה הנזכרת:

אמר רב יהודה אמר רב, אמר רבי חייא

: ארכובה האמורה במשנתנו, היא ארכובה העליונה, היינו עצם האמצעית.

ודברי המשנה "מן הארכובה ולמטה כשרה", אין הכוונה למטה מהקצה העליון של הארכובה. שאם כן, נמצא שבכלל זה יש אף את מקום צומת הגידין. ושם הרי ודאי נטרף.

אלא פירושו,

למטה מן

סוף

הארכובה

העליונה,

ו

אף למטה

מצומת הגידין

המחוברת לארכובה העליונה. ועל זה אמרה המשנה שאם נחתכה מן הארכובה ולמטה כלומר בארכובה התחתונה, אז כשרה היא.

ודברי המשנה "מן הארכובה ו

למעלה",

כוונתה

למעלה מן

תחילת

הארכובה, ומצומת הגידין

שבה. כלומר שהחתך נעשה בחלק העליון של רגל ובעצם הגבוהה ביותר הנקראת "קולית".

והסיפא מדברת באופן שנחתכה העצם האמצעית דהיינו הארכובה העליונה. וזהו שאומרת המשנה

"וכן שניטל צומת הגידין",

ובחתך זה הרי היא טריפה. אבל אם נחתכה העצם האמצעית מעל לצומת הגידין, כשרה.

ו"ארכובה" גופה

עצמה שנאמרה במשנתנו, הכוונה היא, כאמור, לארכובה העליונה, כמו שהובא,

כדעולא אמר רב אושעיא,

שארכובה שבמשנתנו היא העליונה.

ומקשה הגמרא: לפי דברים אלו יוצא, שאם נחתכה הרגל במקום צומת הגידין, היא טרפה. ואילו נחתכה הרגל במקום הארכובה העליונה שמעל לצומת הגידין, היא כשרה. ודבר זה קשה:

ו

כי

מי איכא מידי,

האם יתכן כדבר הזה,

דאילו מדלי פסיק ליה, וחיה,

שאילו מגביה וחותך את הרגל במקום גבוה, הבהמה חיה, ואילו

מתתי פסיק ליה,

חותך במקום נמוך הימנו כגון צומת הגידין

ומתה?!

והרי החיתוך במקום גבוה, כולל בתוכו את המקום הנמוך שחיתוכו מביא לידי מיתה. ואיך היא חיה?

אמר רב אשי

: וכי

טרפות קא מדמית להדדי!?

האם רוצה אתה לדמות טרפות זו לזו, ולהקשות מאחת לחבירתה!?

הרי

אין אומרין בטרפות "זו דומה לזו". שהרי

קיים מצב ש

חותכה

לאבר מסוים

מכאן, ומתה,

ואילו

חותכה מכאן,

מצד אחר,

וחיה,

ולכן אין להקשות מעין זה.

ועתה מבארת הגמרא:

ואלו הן צומת הגידין?

כלומר, היכן מתחיל והיכן מסתיים החלק בגידים הנקרא "צומת הגידים", אשר בחלק זה תלויים חיי הבהמה, ומשום כך חיתוך אותו החלק עושה את הבהמה לטריפה.

ונחלקו בכך אמוראים, וכמה שיטות בדבר:

רבה אמר

בשם

רב אשי

: צומת הגידין, היא החלק שבגידין הנמצא

דאגרמא, ולבר.

מהעצם, ולחוץ.

תחתית העצם האמצעית [ארכובה העליונה] היא חשופה, ואין בשר סביב העצם. וחלק זה החשוף, נמשך כשתים או שלש אצבעות מתחתית העצם ולמעלה. ובאותו מקום החשוף, הגידין אדוקים בעצם ועולים למעלה, במקביל להמשך העצם כלפי מעלה, ונכנסים בתוך הבשר שבמעלה העצם.

מהמקום שיוצאים הגידים מחיבורן בעצם, עד שנפרדים ונכנסים בבשר, כל זה קרוי "צומת הגידין" [דהיינו, כל זמן שהגידים קשורים וצמותים יחדיו, עד שהם מתפצלים זה מזה, בכניסתם לבשר].

רבה בר רב הונא אמר

בשם

רב אשי

: צומת הגידין היא החלק שבגידין

דאגרמא, ולגיו.

כלומר, אלו הנמצאים אדוקים בעצם ומחוברים בה קודם שיתפצלו. ורק חלק זה נקרא צומת הגידין. ואחר שמתפצלים בכניסתם לבשר, כבר אינם בכלל צומת הגידין.

רבא בריה דרבה בר רב הונא אמר

בשם

רב אסי

: צומת הגידין היא חלק הגידין הנמצאים

דעילוי ערקומא.

בין העצם התחתונה לעצם האמצעית [השוֹק], בתחתית חיבורי הפרקים שבין העצמות הללו, ישנה עצם קטנה הנקראת "ערקום". והיא מחוברת בתחתית העצם העליונה, ומאידך מחוברת לראש הרגל התחתונה. והגידים הנמצאים בין אותה עצם "ערקום" עד שמתפשטים ונפרדים בכניסתם לבשר [כניסתם לבשר היא במקביל לאמצע העצם העליונה]. נקראים צומת הגידין.

ושיעור זה, הוא הגדול מבין השיעורין שבשיטות הקודמות. שהרי מתחיל מן הערקום, שהוא עוד למטה מן העצם האמצעית.

ואף בשיעור זה שצומת הגידין מתחילה מכנגד ה"ערקום", מצינו שנחלקו כדלהלן:

יתיב ההוא מרבנן

ישב א' מן החכמים

קמיה

לפני

דרבי אבא, ויתיב וקאמר

ישב וכך אמר:

אף הגידין הנמצאים

דערקומא גופה

כנגד הערקום עצמו, ולא רק מתחילת הערקום ואילך, אף הם בכלל צומת הגידין. [כלומר לדבריו ממשיך שיעור צומת הגידין ומתארך כלפי מטה. עד לתחילת הערקום].

אמר ליה רבי אבא: לא תציתו ליה

לא תשמעו את דבריו. שמחמיר הוא ביותר בשיעור צומת הגידין. משום ש

הכי,

הרי כך

אמר רב יהודה

:

צומת הגידין היא מ

היכא דפרעי טבחי.

מהמקום שפורעים ופותחים הטבחים את הרגל כדי להפריש את הבשר מן העצם ולנקר הגידין שבמקום זה . ומקום זה, הוא מן הערקום ולמעלה. אך לא כנגד הערקום עצמו.

ו

דבר זה היינו שהביא לעיל

רבא בריה דרבה בר רב הונא,

בשם

אמר רב אסי,

ששיעור צומת הגידין הוא מתחילת הערקום ומעלה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: צומת הגידים שאמרו,

היא בחלק הגידין הנמצאים ב

מקום שהגידין צומתין

ומחוברים ונראים כאחד. אך משעה שנראים חלוקים זה מזה, אינם בכלל צומת הגידין.

ועד כמה

אורכה של צומת הגידין [כלומר, של החלק בגידין, שחיתוכו מטריף את הבהמה]?

אמר ליה ההוא מדרבנן

אחד מן החכמים

ורב יעקב שמיה: כי הוינן

כאשר היינו

בי

בביתו של

רב יהודה, אמר לן

:

שמעו מני מלתא,

שמעו ממני דבר,

דמגברא רבה שמיע לי

ששמעתי מאיש גדול.

ומנו

ומיהו? -

שמואל!

וכך אמר:

צומת הגידין שאמרו,

הוא ב

מקום שהגידין צומתין

מחוברין

בו. ו

נמשך מקום צומת הגידין

ממקום שצומתין, עד מקום שמתפשטין

ומתפצלים בדרכם לבשר.

וכמה

אורכו של שיעור זה?

אמר אביי: ארבעה בטדי

ארבע אצבעות

ב

צומת הגידין של

תורא

שור.

עד עתה שנינו דין צומת הגידין בבהמה גסה. עתה מבררת הגמרא:

ב

בהמה

דקה

[עז],

מאי

היכן היא צומת הגידין של בהמה דקה?

אמר אביי

: בצומת הגידין של בהמה דקה, אין השיעור נקבע על פי מקומם ואורכם, אלא על פי מראיהם ואיכותם.

ואלו הם התנאים להחשיב את הגידים כ"צומת הגידים".

א. אם הם

בליטי

בולטים מחוץ לבשר,

הוו

הרי הם

צומת הגידים.

אך אם הם

בליעי

נבלעו בתוך הבשר,

לא הוו

אין הם

צומת הגידים.

ב. אם הם

אשוני

קשים. אז

הוו צומת הגידים, רכיכי

רכים שנכנסו כבר לתוך הבשר ושם הם רכים

לא הוו צומת הגידים.

ג.

אלימי

עבים,

הוו צומת הגידים, קטיני

דקים -

לא הוו צומת הגידים.

ד. אם הם

חוורי

לבנים,

הוו צומת הגידים. לא חוורי

אינם לבנים, לפי שכבר נכנסים לבשר ומתחילין להתאדם -

לא הוו צומת הגידים.