חולין 37a — תלמוד אויף ייִדיש

ומעתה מיבעיא ליה לריש לקיש:

מאי

[מהו] דין התורה?

וצדדי הספק הם:

כי מהניא חבת הקדש לפסולא דגופיה, אבל למימנא ביה ראשון ושני, לא. או דלמא, לא שנא.

ומסקינן:

תיקו.

מתניתין:

משנתנו מלמדת את דין המסוכנת.

בהמה שהיא חולה מחמת שתשש כחה ונטת למות, הואיל ולא אירעה מכה באבר מאבריה הממיתין אותה, הרי זו מותרת, שלא אסרה תורה אלא כעין טרפת חית היער, שהרי נעשית בה מכה הממיתה אותה. [לשון הרמב"ם פ"ד ממאכלות אסורות הי"א].

המסוכנת מותרת בתנאי שתפרכס ותהיה לנו הוכחה שהיתה חיה במשך זמן השחיטה. ואם לא פרכסה - ידוע לנו שנטלה נשמתה ממנה קודם גמר השחיטה ולוקים על אכילתה .

נחלקו תנאים בפרטי הפירכוס הנצרך.

אומרת המשנה:

השוחט

את המסוכנת, רבן גמליאל

אומר

: אינה מותרת

עד שתפרכס ביד וברגל.

רבי אליעזר אומר

: אין צורך בכך, אלא

דיה אם זינקה

[קילחה] והוציאה דם בכח ממקום השחיטה.

אמר רבי שמעון: השוחט בלילה

בהמה מסוכנת ולא ידע אם פירכסה או לא,

ולמחר השכים ומצא כתלים

של צואר הבהמה הקרובים לבית השחיטה

מלאים דם

-

כשרה,

מפני שאנו רואים

שזינקה, ו

די בכך

כמדת רבי אליעזר

320 .

וחכמים אומרים

: אין די במידת רבי אליעזר, אלא אינה מותרת

עד שתפרכס או ביד או ברגל או עד שתכשכש בזנבה,

ואין צורך שתפרכס ביד וגם ברגל כדעת רבן גמליאל.

אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה

נאמר בהם דין זה ומחלוקת זו שבין התנאים. אמנם בפרט זה יש הבדל ביניהם,

בהמה דקה שפשטה ידה

בגמר שחיטתה

ולא החזירה

-

פסולה

לפי

ש

פעולה זו

אינה

פירכוס המעיד על חיים

אלא

דרך הבהמה בשעת

הוצאת נפש בלבד,

אבל בהמה גסה אין דרכה בכך בשעת הוצאת נפש .

במה דברים אמורים

שצריך פירכוס, בבהמה

שהיתה בחזקת מסוכנת, אבל אם היתה בחזקת

בריאה, אפילו אין בה אחד מכל הסימנים הללו

-

כשרה,

ואין חוששים שמא היתה מסוכנת. בגמרא מבואר מהו הסימן של מסוכנת.

גמרא:

שנינו במשנתנו: השוחט את המסוכנת - מותרת אם פירכסה.

והוינן:

מסוכנת ממאי דשריא?

[מנין שמסוכנת מותרת?]

ומהדרינן:

וממאי תיסק אדעתין דאסירא?

[ומפני מה יעלה על דעתנו שהיא אסורה] והלוא אין לה חסרון בגופה כמו שיש לטרפה?

ומפרשינן להויין: יש ללמוד שמסוכנת אסורה ממאי

דכתיב: "זאת החיה אשר תאכלו

מכל הבהמה אשר על הארץ" [ויקרא י"א ב'] משמע שבהמה אשר היא

חיה

חיות שלמה -

אכול, ושאינה חיה

חיות שלמה -

לא תאכל, והא מסוכנת אינה חיה

אלא נוטה למות. ויש לנו למצוא ראיה מהתורה שמסוכנת מותרת, ואז נדחה דרשה פשוטה זו ונדרוש באופן אחר .

ואמרינן: יש ללמוד שהמסוכנת מותרת

מדאמר רחמנא: נבלה לא תאכל, מכלל דמסוכנת שריא, דאי סלקא דעתך מסוכנת אסירא

נמצא שעל כל נבלה חל איסור לפני מיתתה כשהיתה מסוכנת , ולמה צריכה התורה לאסור את הנבלה,

השתא מחיים אסירא, לאחר מיתה מיבעי,

והלוא אין סיבה שהאיסור יסתלק עם המיתה!

ודחינן:

ודלמא, היינו

איסור נבלה

היינו

איסור

מסוכנת,

ואיסור נבלה חל מחיים משעה שנעשית הבהמה מסוכנת, ולומדים שיש בה איסור עשה מ"זאת החיה" ואסור לאו מנבלה לא תאכל.

ואמרינן:

לא סלקא דעתך

[לא יעלה על דעתך] שאיסור נבלה חל מחיים,

דכתיב: "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאוכלה, הנוגע בנבלתה

יטמא עד הערב" [ויקרא י"א ל"ט] הרי ש

לאחר מיתה הוא דקרייה רחמנא נבלה, מחיים לא אקרי נבלה

326 ,

וחוזרת השאלה: לשם מה התורה אסרה את הנבלה לאחר המיתה אם כבר חל איסור מחיים? ומוכח שהמסוכנת מותרת ולא חל על הנבלה איסור מחיים.

ודחינן:

ודלמא לעולם אימא לך: היינו נבלה היינו

אותה בהמה שהיתה קודם לכן אסורה באיסור

מסוכנת

327 ,

ואיסור נבלה חל רק לאחר מיתה, וששאלת למה צריך לאסור אחר מיתה, והלוא כבר נאסרה מחיים? יש לומר:

מחיים

נאסרה הבהמה רק

ב

איסור

עשה,

והוסיפה התורה

לאחר מיתה

לאסור

ב

איסור

לאו

ויש בו מלקות.

ואמרינן:

אלא

יש להוכיח שהמסוכנת מותרת

מדאמר רחמנא: טרפה לא תאכל, מכלל דמסוכנת שריא, דאי סלקא דעתך, מסוכנת

מחמת חולי -

אסירא,

לשם מה כתבה התורה איסור טרפה?

השתא מסוכנת דלא מחסרא

דבר בגופה -

אסירא, טרפה

שהיא עומדת למות מחמת חסרון בגופה

מיבעיא!

ודחינן:

ודלמא, היינו

איסור

טרפה היינו

איסור

מסוכנת,

ואין פירוש השם "טרפה" שנטרפה על ידי חיה והיא מחוסרת, אלא "טרפה" היא שנטרפה דעתה ובריאותה מחמת חולי והיא המסוכנת,

ו

כתבה התורה את האיסור פעמים

לעבור עליו בעשה

דחיה אכול

ולא תעשה

דטרפה!

ואמרינן:

אם כן

שיש במסוכנת איסור לאו ולא רק איסור עשה, חוזרת השאלה:

נבלה דכתב רחמנא למה לי? ומה מחיים קאי עלה בלאו ועשה, לאחר מיתה מיבעיא,

ומה הוסיף איסור נבלה, והלוא לוקים על נבלה משום לאו דטרפה!

ודחינן:

ודלמא היינו נבלה היינו

אותה בהמה שהיה עליה איסור

טרפה,

ואיסור טרפה

היינו

ממש איסור

מסוכנת

329 , ו

החמירה התורה בנבלה

לעבור עליו בשני לאוין ועשה

ולוקים על נבלה שמונים מלקות!

ואמרינן:

אלא מהכא

יש ללמוד, שאיסור נבלה חל גם על דבר שהיה היתר לפני שחל, כשהיתה הבהמה מסוכנת, ולא בא לאו דנבלה רק להוסיף חומרא.

כתוב בתורה:

"וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו"

[ויקרא ז' כ"ד] וכבר כתוב בתורה "כל חלב וכל דם לא תאכלו" [ויקרא ג' י"ז].

ואמר מר: למאי הלכתא?

[בשביל איזו הלכה] חזרה התורה על איסור חלב בנבלות וטרפות? התשובה היא:

אמרה התורה: יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב,

והאוכל חלב נבלה לוקה שמונים מלקות ולא אומרים שאין איסור חל על איסור, וכן

יבא איסור טרפה ויחול על איסור חלב.