חולין 36b — תלמוד אויף ייִדיש

לאו, למעוטי

[האין זה בא למעט]

חיבת הקדש,

ולומר שיש כח הכשר שאין אלא במים ולא בדבר אחר.

ודחינן:

לא. חד

קרא מלמד שצריך הכשר

בטומאת מת.

וחד

קרא מלמד

בטומאת שרץ.

וצריכי.

דאי אשמעינן

ב

טומאת מת

בלבד, הוה אמינא:

התם הוא דבעי הכשר משום דלא מטמא ב

שיעור קטן

כעדשה

אלא בכזית ממנו.

אבל שרץ, דמטמא בכעדשה, אימא

חמור הוא אף לענין זה, ו

לא ליבעי הכשר.

ואי אשמעינן

ב

שרץ

בלבד, הוה אמינא:

משום דלא מטמא

את האדם והכלים

טומאת שבעה, אבל מת

החמור

דמטמא

אדם וכלים

טומאת שבעה, אימא לא ליבעי הכשר

באוכלים.

צריכא.

מתיב רב יוסף

ממשנתנו:

רבי שמעון אומר: הוכשרו בשחיטה.

דברי רבי שמעון הם בבשר חולין שלא נאסר באכילה כשהוא טמא, וכשאמר

"הוכשרו",

בודאי שכוונתו שיקבל טומאה,

ואפילו למימני בהו ראשון ושני,

ויטמאו תרומה וקדשים האסורים באכילה כשהם טמאים .

ומקשה רב יוסף על רבי אלעזר:

אמאי

הם מטמאים אחרים והלוא לדבריך יש ללמוד מהפסוק שרק הכשר הבא על ידי מים גורם טומאה לאחרים,

והא לאו אוכל הבא במים הוא!

אמר ליה אביי: עשאוהו

להכשר זה

כהכשר מים מדרבנן,

אבל מדאורייתא אין הכשר שגורם טומאה לאחרים אלא הכשר מים לדעת רבי אלעזר.

אמר רבי זירא: תא שמע: הבוצר

ענבים בשביל

ל

דרכם ב

גת

ולא בשביל אכילתם,

שמאי אומר: הוכשר

במשקה שיצא מהם .

הלל אומר: לא הוכשר

כי הבוצר לא רוצה במשקה שהרי הוא הולך לאיבוד.

ו

אחרי שנשאו ונתנו

שתיק ליה הלל לשמאי

והודה לו. והטעם הוא, שגוזרים שמא יניח את הענבים בקופות מזופפות, שבהן אין המשקים הולכים לאיבוד, ונוח לו במשקים, והם מכשירים .

ומקשה רבי זירא:

אמאי

הם מכשירים , ומשקבלו הענבים של חולין טומאה, הם מטמאים תרומה וקדשים ואוסרים אותם ,

והא לאו אוכל הבא במים הוא,

ואין לנו אלא שיהיה הוא בעצמו נפסל לדעת רבי אלעזר!

אמר ליה אביי: עשאוהו כהכשר מים מדרבנן.

אמר ליה רב יוסף

לאביי:

אמינא לך אנא

קושיא מ

הוכשרו בשחיטה, ואת אמרת לי

ש

עשאוהו כהכשר מים

מדרבנן,

ו

כן

אמר לך רבי זירא

קושיא מבוצר לגת

ואמרת ליה: עשאוהו כהכשר מים,

הרי שכל הכשר עשאוהו כהכשר מים, אם כן

לרבי שמעון בן לקיש

שהסתפק בהכשר של חיבת הקדש

נמי

יש לנו לומר

עשאוהו כהכשר מים

ויש בו ראשון ושני, ומהי בעיתו של ריש לקיש!

אמר ליה

אביי: נכון שעשו חכמים את ההכשר משום חיבת הקדש כמו הכשר מים, ולא הסתפק ריש לקיש בכך, אבל משום טומאה דרבנן זו אין לשרוף תרומה וקדשים אלא רק לתלות ולא לאכלם. ו

אטו

[וכי]

רבי שמעון בן לקיש לתלות קמיבעיא ליה?

בודאי שיש לתלות מדרבנן,

כי קא מיבעיא ליה

: האם

לשרוף

תרומה וקדשים שנגעו בקדש שנטמא והכשרו הוא על ידי חיבת הקדש, כי טומאתם היא מהתורה, או שאין לשרוף כי אין טומאתם מהתורה.

ושמעינן מדאביי:

מכלל ד

עיקר

חיבת הקדש

שמכשירה -

דאורייתא

היא , שהרי כל הבעיה היתה רק אם היא עושה ראשון ושני מדאורייתא.

ומבררינן:

מנא לן

[מנין לומדים זאת מהתורה]?

אילימא מדכתיב

בבשר שלמים

"והבשר אשר יגע בכל טמא

לא יאכל" [ויקרא ז' י"ט].

והוינן בהאי קרא:

האי בשר, דאתכשר במאי?

[בשר זה, במה הוכשר?]

אילימא: דאתכשר בדם

השחיטה? האם דם זה של קדשים מכשיר?

והאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מנין לדם קדשים שאינו מכשיר? שנאמר "לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים"

[דברים י"ב ט"ז]

דם הנשפך כמים מכשיר, שאינו נשפך כמים

אלא נזרק על המזבח

אינו מכשיר!

אלא

נימא:

דאיתכשר

בשר השלמים

במשקי בית מטבחיא

[במשקין שבבית המטבחיים של העזרה] שהרי הדיחו את הבשר במים אלו.

ודחינן: האם מים אלו מכשירים?

והא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: משקי בית מטבחיא לא דיין שהן דכן

[לא די שהם טהורים] ואינם מטמאים את הקדשים כמו שהעיד יוסי בן יועזר

אלא ש

אף

אין מכשירין. וכי תימא: תרגמא

[יש להעמיד] את עדותו של יוסי בן יועזר

אדם,

ובדם הוסיף רבי יוסי ברבי חנינא שאינו מכשיר, מפני הדרשה של רבי יוחנן שדם קדשים לא מכשיר, אבל מים של בית מטבחיא מכשירים.

ודחינן:

והא "משקי

בית מטבחיא דכן"

קאמר

בלשון רבים, משמע שכל המשקים של העזרה לא מטמאים ולא מכשירים. וחוזרת השאלה במה הוכשר הבשר שהתורה אוסרת אכילתו משום טומאה.

ואמרינן:

אלא לאו, דאתכשר בחבת הקדש,

ומכאן שחיבת הקדש מכשירה קדשים מדאורייתא ואינם צריכים הכשר מים .

ודחינן:

ודלמא

נעשה ההכשר במים של חולין ו

כדרב יהודה אמר שמואל.

דאמר רב יהודה אמר שמואל

: כיצד בשר קדשים מוכשר בלא חיבת הקדש ?

כגון שהיתה לו פרה של זבחי שלמים,

והעבירה בנחל

בדרך למקדש.

שחטה

בעזרה

ועדיין משקה טופח עליה,

ונפל מהעור לבשר ומכשיר.

ומסקינן:

אלא

לומדים שחיבת הקדש מכשרת,

מסיפא

של הפסוק "והבשר אשר יגע", דכתיב "והבשר כל טהור יאכל בשר" [ויקרא ז' י"ט].

"והבשר"

מיותר, ודורשים ממנו

לרבות עצים ולבונה

של קדש.

וכי

עצים ולבונה בני אכילה נינהו?

ומאיזה טעם הם מקבלים טומאה?

אלא,

משום ש

חבת הקדש מכשרא להו, ומשויא להו אוכל

[ועושה אותם לאוכל].

הכא נמי, חבת הקדש מכשרתה

בלי מים.