חגיגה 21a — תלמוד אויף ייִדיש

יא.

האונן

, שמת לו מת באותו היום, ואף שלא נטמא במתו, ואסור לו לאכול קדשים מן התורה מצד אנינותו, ואף בלילה אסור מדרבנן [מאירי] -

ומחוסר כפורים

[טמאים שטבלו והעריב שמשם, וצריכים להביא קרבנות לכפרתם, כגון: זב זבה ויולדת] ואסורים באכילת קדשים עד שיביאו כפרתם -

הרי אלו - האונן לאחר אנינותו, ומחוסר כפורים אחר שהביא כפרתו -

צריכין טבילה ל

אכילת

קודש

.

כיון שעד עכשיו היו אסורין, הצריכום חכמים טבילה לקודש, שמא הסיחו דעתם משמירת טהרתם.

אבל לא

הצריכום חכמים טבילה

ל

אכילת

תרומה

.

גמרא:

שנינו במשנה: מטבילין כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקודש:

והוינן בה:

בקודש, מאי טעמא לא

מטבילין כלי בתוך כלי?

אמר רבי אילא: מפני שכבידו

[כובדו]

של כלי

הפנימי

חוצץ

.

שלענין קודש החמירו לחוש, שמא כובדו של הכלי הפנימי מהדק אותו לתחתית הכלי החיצון, ומונע את ביאת המים בין שני הכלים, ולא עלתה טבילה לכלי הפנימי [ואף לא לחיצון, אם גם הוא היה טמא].

ותמהינן עלה:

והא מדסיפא

[המעלה החמישית שבמשנתנו], טעמה הוא

משום חציצה

, הרי משמע שהטעם של ה

רישא לאו משום חציצה

הוא. כי אם תאמר שטעם שתיהן הוא משום חציצה, והשמיעתנו המשנה שלגבי קודש כל דבר שהוא דומה לחציצה הרי הוא פוסל ובתרומה אינו פוסל, אין המשנה לחזור ולשנות זאת, ודיינו שתשמיענו זאת בפעם אחת.

דקתני סיפא: ולא כמדת הקודש

בחציצת טבילותיו

מדת התרומה

.

שבקודש: מתיר, ומנגיב, ומטביל, ואחר כך קושר

.

ובתרומה: קושר, ואחר כך מטביל

.

ומשנינן: לעולם טעמם של

רישא וסיפא משום חציצה

הוא.

וצריכא

משנתנו להשמיענו דיני חציצה בשני האופנים, כי אין ללמוד את החציצה האחת מחברתה.

דאי אשמעינן

רק

רישא

, שלקודש אין מטבילין כלי בתוך כלי,

הוה אמינא: היינו

טעמא דלקודש לא

מטבילין כלי בתול כלי,

משום כבידו של כלי, דאיכא

בו. שיש כובד בכלי הפנימי הלוחץ אותו על הכלי החיצון, ולכן יש מקום להחמיר לחשוש לחציצה.

אבל סיפא, דליכא

שם

כבידו של כלי

, אלא רק קשר,

אימא לקודש נמי לא הוי

הקשר

חציצה

. לכן השמיעה המשנה את המעלה שאפילו קשר חוצץ בטבילה לקודש.

ואי אשמעינן

רק

סיפא

, שהקשר חוצץ לקודש,

הוה אמינא: היינו טעמא דלקודש לא

מטבילין בבגד שיש בו קשר,

משום

דקיטרא אהדוקי מיהדק

[הקשר מהודק] וקרוב הוא לחציצה.