חגיגה 20b — תלמוד אויף ייִדיש

והתניא: הרי שהיו חמריו ופועליו

, שהם עמי הארץ המטמאים טהרות במגעם,

טעונין טהרות

שלו -

אף על פי שהפליג

[התרחק]

מהן יותר ממיל

, הרי

טהרותיו טהורות

אם לא הודיעם שהוא מפליג מהן.

ואין חוששין שמא נגעו בטהרות שבחביות, כיון שאינם יודעים שהוא מפליג מהם, חוששים הם בכל רגע שמא יחזור.

ואם אמר להם

בעל הבית:

לכו

לדרככם,

ואני אבוא אחריכם. כיון שנתעלמו עיניו

מהן

הרי

טהרותיו טמאות

, שמא נגעו בהם.

והשתא תיקשי: הניחא אם אדם משמר מה שביד חבירו, ניחא זה שברישא טהרותיו טהורות מפני שהוא משמרן, ובסיפא אין להם שימור, לפי שהלך מהם.

אבל אי סלקא דעתך שאין אדם משמר מה שביד חבירו, אם כן:

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא?!

והרי אף ברישא אינם משומרים, ולמה טהרותיו טהורות?!

אמר

, תירץ

רבי יצחק נפחא

: לעולם אין אדם משמר מה שביד חבירו. וזה שב

רישא

טהרותיו טהורות, מדובר

במטהר חמריו ופועליו לכך

, שהטביל אותם לטהרם, ואין לחוש למגעם.

ומקשינן עלה:

אי הכי

, שטיהרם,

סיפא נמי

, למה טהרותיו טמאות? והרי הם משמרים את האחרים שלא יגעו, וממגע שלהם אין לחוש כיון שהטבילן?!

ומשנינן:

אין עם הארץ מקפיד על מגע חבירו

, ויש לחוש שמא נגע בהם עם הארץ אחר, שלא הוטבל.

ותמהינן:

אי הכי

-

רישא נמי

נחוש, כיון שאין עם הארץ מקפיד על מגע חבירו?!

ומשנינן: הברייתא מדברת

ב

כגון ש

בא להם

דרך עקלתון

. כשיכול לבוא עליהם פתאום בדרך עקלתון, שלא יבחינו בבואו, ולפיכך מפחדים הם ממנו.

ותמהינן:

אי הכי

, שחוששים מפני הבעל הבית היות ויכול לבוא מבלי שיבחינו בו,

סיפא נמי

יקפידו על מגע חביריהם כיון שיכול לבוא באופן שלא יבחינו בו?!

ומשנינן: סיפא,

כיון דאמר להו: לכו, ואני אבוא אחריכם!

-

מיסמך סמכא דעתייהו

, בטוחים הם שלא יבוא פתאום. ולכן אין מקפידין על מגע חביריהם.

הדרן עלך פרק אין דורשין

--- title: "חברותא - חגיגה — פרק שלישי - חומר בקודש" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02349.html#HtmpReportNum0002L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0002L5" --- פרק שלישי - חומר בקודש

Оригинал главы פרק שלישי - חומר בקודש

מתניתין:

חומר בקודש מבתרומה

בדברים הבאים: א.

שמטבילין כלים

טמאים כשהם נמצאים בשעת הטבילה

בתוך כלים

, אך טבילה שכזאת מועילה רק לטהרם

לתרומה, אבל לא לקודש

. וכפי שיתבאר הטעם בגמרא.

ב. יש טומאות מדרבנן, שבהן גזרו חכמים שאם תיגע הטומאה מדבריהם בחלק מסויים של כלי, שיש לו שימוש בפני עצמו, או בצד מסויים של הכלי, היא תטמא רק את אותו החלק, או רק את אותו הצד, ולא את כל הכלי.

אפשרות שכזאת, של טומאה בחלק מהכלי או בצד אחד מצידי הכלי ולא בכלי כולו, תיתכן רק בטומאה דרבנן, ולא בטומאה דאורייתא, שבה נטמא כל הכלי כאחד.

ועתה מבארת המשנה כי יש חילוק בין תרומה לקודש בכך שביחס לקודש נחשב כל הכלי טמא, גם אם נגעה הטומאה מדרבנן רק בחלק מסויים של הכלי, בעוד שביחס לתרומה, רק החלק שנגעה בו הטומאה, טמא.

אחוריים

[בית קיבול, כעין רגל שהיא בסיס לכוס של זכוכית או של כסף, מאירי] של הכלי -

ותוך

של הכלי -

ובית הצביטה

[יבואר בגמרא] -

שכל אחד מהם ראוי לשמוש בפני עצמו.

הרי כל חלק שיש לו שימוש בפני עצמו חשוב כלי בפני עצמו

ל

גבי

תרומה

[גירסת הטו"א].

ולכן, אם נטמאו אחוריו או בית צביטתו של הכלי בטומאה דרבנן, אינו טמא אלא הוא, ויכול להניח תרומה בשאר חלקי הכלי.

אבל לא לקודש

, שאם נטמא אחד מהם אפילו בטומאה דרבנן נטמאו כולם, ואם הניח בהם קודש נטמא או נפסל.

ג.

הנושא את המדרס

, מנעל של זב [רש"י], שהוא אב הטומאה בידו האחת, הרי הוא רשאי להיות

נושא את התרומה

[הנמצאת בתוך חבית], בידו השניה, ולא יטמאנה.

אבל לא

ישא

את הקודש

, והטעם מתבאר בגמרא.

ד.

בגדי אוכלי תרומה

-

מדרס

הן

לקודש

, וכפי שנתבאר בפרק הקודם.

ה. ועתה מבארת המשנה את מעלות הקודש על תרומה בעניני טבילה:

לא כמדת הקודש מדת התרומה

בענין הטבילה.

ואלו הן החילוקים שביניהם:

שלקודש

[גירסת הטו"א]:

אם בא להטביל בגד טמא, והיו כנפי הבגד קשורין זה בזה [מאירי], הרי זה

מתיר

תחילה את הקשר, קודם שיטבילנו, מפני שבתוך קשר מהודק אין המים נכנסים.

וגזרו לקודש אפילו בקשר שאינו מהודק.

ומנגב

[מיבש] את הבגד אם היה לח, מפני שהמים שעליו דומים לחציצה.

ומטביל

את הבגד.

ואחר כך

חוזר ו

קושר

אותו, אם ירצה.

ו

אילו

לתרומה

:

קושר

את הבגד אם ירצה,

ואחר כך מטביל

. ואינו חושש לקשר משום חציצה, שאין קשר זה מהודק כל כך שיהא בו כדי לחוץ.

ואף אינו חושש להטבילו כשהוא לח, שהרי אף דם וחלב, שהם חוצצים כשהם יבשים, מכל מקום כשהם לחים אינם חוצצים, וכל שכן מים שאין חוצצין כלל [מאירי].

ו.

כלים הנגמרים בטהרה, צריכין טבילה ל

שימוש של

קודש

.

כלים של חבר, שמשעת גמר מלאכתם [שאז נראו לקבלת טומאה] לא באה עליהם טומאה, הרי אנו חוששים שמא קודם גמר מלאכתם התיז עליו עם הארץ רוק, שהוא מטמא כרוקו של זב, ועדיין לח היה הרוק כשנגמרה מלאכתו של הכלי, וטימא אז הרוק הלח את הכלי.

וחשש זה הוא רק ביחס לקודש,

אבל לא לתרומה

.

ז.

הכלי

שיש בו חתיכות הרבה, הרי הכלי

מצרף

את

מה שבתוכו

לעשותם כאילו היו חתיכה אחת, שאם נגע טמא באחת מהן הרי זה טימא את כולן. ודבר זה נוהג רק

ב

חתיכות של

קודש

[גירסת הטו"א].

ונחלקו בגמרא רבי יוחנן ורבי חנין אם דין זה הוא מן התורה או שהוא רק מעלה מדרבנן.

אבל לא בתרומה!

שאם נגע אב הטומאה בחתיכה אחת של תרומה שבכלי, נעשית החתיכה הראשונה ראשון לטומאה, וזו שנגעה בראשונה נעשית שני לטומאה, והשלישית נעשית שלישי לטומאה, והשאר טהורות שאין לתרומה אלא שלישי ולא יותר [רש"י].

ח.

הרביעי

לטומאה

בקודש

[חתיכת קודש שנגעה בשלישי לטומאה] הרי הוא

פסול

.

ו

אילו

השלישי

לטומאה [שנטמא משני לטומאה] בלבד, הוא שטמא

בתרומה

.

ט.

ו

כן יש חומר בקודש,

ל

ענין נגיעה.

שב

תרומה

[גירסת הטו"א],

אם נטמאת אחת מידיו

בטומאה דרבנן המטמאת את הידים לבדן, הרי

חברתה

, היד השניה שלא נטמאה,

טהורה

, ואינה פוסלת את התרומה.

ו

אילו

לקודש

-

מטביל שתיהן!

ואם לא הטביל את שתיהן, נגיעת כל אחת מהן מטמאה את הקודש.

כיון

שהיד מטמא

ת

את חברתה

לקודש, אבל לא לתרומה

.

י.

אוכלין

[מותר לאכול]

אוכלים נגובין

[שלא הוכשרו מעולם לקבל טומאה על ידי נתינת מים],

בידים מסואבות

[ידים שנטמאו בטומאה המטמאת את הידים, שהן שני לטומאה, וכמבואר בפרק הקודם] רק

ב

אכילת

תרומה

, הואיל ולא הוכשר האוכל לקבל טומאה.

אבל לא בקודש

.