בכורות 53b — תלמוד אויף ייִדיש

ומשנינן: אי משום תקלה, הרי

אפשר

לעשות תקנה אחרת ו

כדרב יהודה! דאמר רב יהודה: מותר לו לאדם להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם

וכשיצא לאויר העולם יתננו לכהן. ומאחר שאפשר בתקנה זו, אין מן הראוי למכור את אוזן המבכרות ולהפקיע על ידי זה את הבכורות אפילו מקדושת כהן, וכמו שמצינו לעיל [ג ב] שרב מרי עשה כן משום תקלה, ומת כל מקנהו. ומקשינן: והרי

הכא נמי אפשר דשדי ביה מומא

מעיקרא [הרי אף במעשר יכול הוא לתת בו מום קודם שיקדש במעשר] ושוב אין לחוש לתקלה, ולמה אין מעשרים בזמן הזה כלל!?

ומשנינן:

מעיקרא

קודם שהוציאם בפתח -

מי ידע הי נפיק

[וכי יודע הוא מי הוא זה שיצא עשירי, עד שאתה אומר לו להטיל בו מום קודם שמוציאם בפתח]!?

וכי תימא

: מכל מקום אפשר בתקנה זו

דמפיק ליה

לאותה בהמה שהטיל בה מום -

בריש עשרה

[יוציא את אותה הבהמה שהטיל בה מום בעשירי]. אף זה אי אפשר, כי:

"

לא יבקר בין טוב לרע

[בין תם לבעל מום] "

אמר רחמנא

, והיינו, שלא יגרום שיהיה העשירי תם או שיהיה בעל מום.

וכי תימא: אפשר דשדי ביה מומא בכולי עדריה

[יכול הוא להטיל מום בכל עדרו]. אף זה אין ראוי לעשות, כי:

מהרה יבנה בית המקדש ובעינן בהמה להקרבה, וליכא

[לכשיבנה המקדש יצטרכו בהמות להקרבה ולא יהיו מצויים, כי כולם עשו מום בעדריהם].

ומקשינן: אם משום זה אין מטילים מום לפטור מן המעשר, הרי

הכא נמי בבכור בהמה

איך אתה אומר שיטילו בהם מום, והרי

מהרה יבנה בית המקדש, ובעינן בהמה להקרבה, וליכא!?

ומשנינן: הא לא קשיא, כי הרי רק בבכורות מטילים מום, ועדיין

אפשר בפשוטין

[בהמות שאינם בכורות] להקריבן על המזבח.

ומקשינן: והרי

הכא נמי

כשמטיל מום כדי להיפטר מן המעשר - עדיין

אפשר ב

בהמות

לקוחין

הפטורים ממעשר, כמבואר במשנה לקמן נה ב, שמהם יקריבו על המזבח!?

ומשנינן: מכל מקום, לעשות כן בכל עדרו לפטור מן המעשר אין זה מן הראוי, שהרי

כיון דאיהו שדי ביה מומא בכולי עדריה

[הוא הרי הטיל מום בכל עדרו]

ו

גם

שכיחי מומי דפסלי בקדשים, דאפילו דוקין שבעין נמי פסלי

[מצויים מומין אף בשאר בהמות, שהרי אף מום קל כדוקין שבעין פוסלם מלהקריב], אם כן, נמצא ד

לא שכיחי

בהמות להקרבה, ועל כן אמרו חכמים שלא יעשר.

שנינו במשנה: מעשר בהמה נוהג

בחולין

אבל לא במוקדשין!?

ומקשינן: והרי

מוקדשין פשיטא

שאינו חייב לעשרם, שהרי

לאו דידיה נינהו

[אינם שלו], ואינו צריך לעשרם!?

ומשנינן: הצרכה משנתנו להשמיענו שאין מעשר בהמה נוהג אפילו

בקדשים קלים, ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר: קדשים קלים ממון בעלים הם

, ואם כן, שלו הם, אלא שמכל מקום פטורים הם משום קדושתם, וכדמפרש ואזיל.

דתניא

:

כתיב [ויקרא ה כא] בפרשת שבועת הפקדון: "נפש כי תחטא

ומעלה מעל בה

' וכחש בעמיתו", ולכך אמר הכתוב "בה'" ו"בעמיתו":

לרבות קדשים קלים

, שאם כפר בהם ונשבע, חייב בדין שבועת הפקדון מפני

שהן

קדשי ה' וגם

ממון בעלים

, מה שאין כן בקדשי קדשים שאין הנפקד חייב בדין שבועת הפקדון אם כפר ונשבע,

דברי רבי יוסי הגלילי

-

ולשיטתו, אם לא שהשמיעתנו המשנה את פטורם מן המעשר,

סלקא דעתך אמינא

ד

ליעשרו

שהרי ממון בעלים הם, ו

קא משמע לן

משנתנו שאינם חייבים במעשר.

שואלת הגמרא:

ואימא הכי נמי,

שקדשים קלים אליבא דרבי יוסי הגלילי שהם ממון בעלים, אכן חייבים במעשר, ומה בכך שכבר יש בהם קדושה!?

ומשנינן: "העשירי

יהיה קודש

"

אמר רחמנא

במעשר בהמה,

ולא שכבר קדוש

בקדושת קדשים קודם שיצא בעשירי.

ומקשה עכשיו הגמרא קושיא בהיפוך, שאדרבה מסתבר לפטור קדשים קלים מן המעשר, ואף מקרא אין צריך לזה:

טעמא דכתב רחמנא

"

יהיה קודש

",

הא לאו הכי הוה אמינא חיילא קדושת מעשר עלוייהו

דקדשים קלים!?

והרי

השתא קדושה חמורה אקדושה קלה לא חיילה

כדמפרש ואזיל,

קדושה קלה

כקדושת מעשר

אקדושה קלה

כקדשים קלים

מיבעיא!?

והרי פשיטא שאין חלה קדושת המעשר, ולמה לנו מקרא לפוטרו!?

ומפרשינן:

מאי היא

קדושה חמורה אקדושה קלה שאינה חלה?

דתנן

במסכת תמורה:

אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית, אין משנין אותם מקדושה לקדושה

, שאין קדושת מזבח חלה על קדושת בדק הבית ועל אף שהיא חמורה, ולא קדושת בדק הבית שהיא קלה חלה על קדשי מזבח שיהא חייב ליתן את דמיהם לבדק הבית -

אבל מקדישין אותו,

את קדשי המזבח לקדשי בדק הבית,

הקדש עילוי

. כלומר, טובת ההנאה שיש לבעל הקרבן מקדושת מזבח יכול ליתן לבדק הבית. וטובת הנאתו היא, שיכול ליטול סלע מישראל אחר, על מנת שיתננה לבן בתו כהן להקריבה שיהיה שלו הבשר והעור, ו"עילוי" הוא, שמעלה בדמים אותו שיעור טובת הנאה ונותן לגזבר.

ו

אף

מחרימין אותו

חרמי כהנים באופן זה, ונותן אותה טובת הנאה לכהן -

הרי מבואר, שאפילו קדושה חמורה כקדושת מזבח אינה חלה על קדושת בדק הבית. וכל שכן שלא תחול קדושה קלה על קדושה קלה, ואין קדשים קלים מתקדשים בקדושת מעשר!?

ומשנינן:

מהו דתימא: התם

כשבא להחיל קדושת מזבח על קדשי בדק הבית -

דכל בהמה

הרי

לאו לעולה קיימא

, ונמצא שחלה עליו קדושת בדק הבית, ושוב אין יכול להקדישו למזבח -

אבל הכא

בקדושת מעשר

דכל בהמה

הרי

למעשר קיימא

, אם כן, אפשר ד

אף על גב דאקדשה

לא פקע איסורא דמעשר מינה

. כלומר, לא פקעה תורת מעשר מהבהמה - ו

למאי נפקא מינה

אם חיילא קדושת מעשר על השלמים או לא, והרי כיון שבלאו הכי קדוש הוא, מה יוסיף תת הקדושה הנוספת שאינה חמורה מן הקודמת לה -

למיקם עליה ב

"

לא יגאל

"

וב

"

לא ימכר

", [לאוסרו בפדיון ובמכירה] -

קא משמע לן

: "יהיה קודש" ולא שכבר קודש.

שנינו במשנה:

ונוהג בבקר ובצאן, ואין מתעשרין מזה על זה, בכבשים ובעזים

ומתעשרין מזה על זה. שהיה בדין: ומה אם החדש והישן שאינן כלאים זה בזה, אינם מתעשרין מזה על זה, כבשים ועזים שהן כלאים זה בזה, אינו דין שלא יהו מתעשרין מזה על זה, תלמוד לומר: " [וכל מעשר בקר] וצאן", משמע: כל הצאן אחד:

ומקשינן:

ויהיו חדש וישן מתעשרין מזה על זה, מקל וחומר

:

ומה כבשים ועזים שהם כלאים זה בזה

, מכל מקום

מתעשרין מזה על זה, חדש וישן שאינן כלאים זה בזה, אינו דין שיתעשרו

מזה על זה!?

תלמוד לומר

[דברים יד כב]: "

עשר תעשר

את כל תבואת זרעך, היוצא השדה שנה שנה",

בשתי מעשרות הכתוב מדבר: אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן

,

ומקיש מעשר בהמה למעשר דגן

, כדי ללמד:

מה מעשר דגן, מחדש

[שהביא שליש גידולו אחר אחד בתשרי]

על הישן

[שהביא שליש גידולו קודם אחד בתשרי]

לא

מעשרין, שהרי זה הוא מה שאמרה תורה "היוצא השדה שנה שנה",

אף מעשר בהמה מחדש על הישן לא

מעשרים.

ומקשינן:

אי הכי,

אף

כבשים ועזים נמי

לא יעשרו מזה על זה, כי

לימא

:

מקיש מעשר בהמה למעשר דגן: מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא

, [וכדילפינן לקמן בהמשך העמוד],

אף מעשר בהמה ממין על שאינו מינו לא!?

ומשנינן: הרי

רבי רחמנא

"ו

צאן

", וכמבואר במשנה שמכאן ילפינן שכל הצאן אחד.

ומקשינן:

אי הכי, חדש וישן נמי

יעשרו מזה על זה, כי כל הצאן אחד!?

ומשנינן:

הא

מאידך גיסא

כתיב

"

עשר תעשר

", והוקשו המעשרות זו לזו.

ומקשינן:

ומה ראית

למעט מן ההיקש חדש על ישן, ולרבות מ"וצאן" מין על שאינו מינו, הרי יש לומר בהיפוך!?

אמר רבא: אמר קרא

באותו כתוב של ההיקש "עשר תעשר את כל מעשר תבואתך היוצא השדה

שנה שנה

", הרי למדנו:

לשנה הקשתיו, ולא לדבר אחר

.

תנן התם

:

אין תורמין

[וכן אין מעשרין]

ממין על שאינו מינו, ואם תרם אין תרומתו תרומה

.

שואלת הגמרא:

מנא הני מילי?

אמר

פירש

רבי אמי אמר רבי ינאי, ואמרי לה: אמר רבי אמי אמר רבי שמעון בן לקיש

:

משום דכתיב בפרשת מתנות כהונה [במדבר יח יב]: "

כל חלב יצהר

[שמן],

וכל חלב תירוש

[יין]

ודגן

, ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים",

אמרה תורה: תן חלב

[חלק מובחר לתרומה]

לזה, וחלב לזה

. כלומר, אל תפריש מזה על זה, אלא מכל מין תרים את חלבו ממנו.