בבא מציעא 98a — תלמוד אויף ייִדיש

ומקשינן:

ולרב ששת, קשיא מתניתין.

שהרי במשנתנו, כיון שבפנינו התובע תפוס בטלית, הרי זה כהילך, ובכל זאת מבואר במשנה שעליו להשבע.

ומתרצינן:

אמר לך רב ששת

-

מתניתין תקנת חכמים היא.

השבועה שבמשנתנו אינה שבועה דאורייתא אלא היא תקנת חכמים, כדי שלא יהיה כל אחד הולך ותוקף טליתו של חבירו - ואם כן, שוב אין ראיה שהילך חייב, שהרי גם אם הילך פטור, עליו להשבע מתקנת חכמים.

ומקשינן:

ואידך?

כיצד הוכיח רבי חייא ממשנתנו שהילך חייב, הלא השבועה במשנה היא מתקנת חכמים.

ומתרצינן:

אין! תקנת חכמים היא.

גם רבי חייא סובר שהשבועה במשנה היא מתקנת חכמים -

ומיהו, אי אמרת בשלמא מדאורייתא הילך חייב,

אם מדאוריייתא המודה במקצת ואמר לו הילך חייב שבועה, אז יש לומר ש

מתקני רבנן שבועה כעין דאורייתא.

שתקנו רבנן שבועה הדומה לשבועת מודה במקצת של התורה -

אלא אי אמרת מדאורייתא הילך פטור,

אבל אם מדאורייתא האומר הילך פטור משבועת מודה במקצת - האם

מתקני רבנן שבועה דליתא דכוותה בדאורייתא?

רבנן לא היו מתקנים שבועה שאין דומה לה בתורה, [שהרי כאן זה דומה להילך], ואם בכל זאת תקנו רבנן שבועה, בהכרח שבדומה לזה בדאורייתא נשבעין, ומוכח שהילך חייב.

משיבה הגמרא:

כדרבא

,

דאמר רבא

: האומר לחבירו:

מנה

[מאה דינרים]

לי בידך

שהלויתי לך,

והלה אומר: אין לך בידי אלא חמשים

דינרים שהלוית לי,

והשאר איני יודע

אם הלוית לי.

הדין הוא, כיון שהלווה מודה שחייב חמישים, הרי הוא מודה במקצת, וחייב שבועה על החמשים הנוספים שנתבע, ומכיון שהוא לא יכול להשבע עליהם, שהרי הוא אומר שאינו יודע,

מתוך שאינו יכול לישבע

-

משלם

, שכל המחויב שבועה מהתורה, אם אין הוא יכול לישבע - עליו לשלם. ודלא כרב ושמואל, שאמרו בפרק כל הנשבעים [שבועות מז א] שהמחוייב שבועה שאינו יכול להשבע - פטור מלשלם, אלא כדעת רבי אבא, החולק שם עליהם .

נמצא שלדעת רבא, אילו היה התובע תובע רק חמשים, והנתבע היה אומר איני יודע, היה הנתבע פטור מלשלם וכדעת רב נחמן, שלא אומרים ברי עדיף כדי להוציא ממוחזק. ומפני שהנתבע נתחייב בשבועה בגלל החמישים שהודה בהם, נתחייב לשלם את החמשים שטען עליהם טענת שמא. ולזה התכוין רב נחמן, שאמר, הטוען שמא, מתחייב לשלם כשיש ביניהם עסק שבועה.

ומעמידה הגמרא למתניתין אליבא דרב נחמן בהכי:

משכחת לה רישא בשתי

פרות, הרישא של המשנה שמדברת במקרים שהספק הוא, באיזה זמן מתה הפרה, מדברת במקרה שהשאיל שתי פרות.

וסיפא בשלש

פרות, הסיפא שמדברת במקרה שהספק הוא, איזה פרה מתה, מדברת כשהשאיל שלש פרות .

ומבארת הגמרא:

רישא בשתי

פרות,

דאמר ליה

בעל הפרה לשומר:

שתי פרות מסרתי לך, פלגיה דיומא בשאילה ופלגיה דיומא בשכירות

[חצי יום בשאילה וחצי יום בשכירות] במקרה הראשון.

אי נמי

[או],

חד יומא בשאילה וחד יומא בשכירות

במקרה השני.

ומתו תרוייהו בעידן שאילה

[ומתו שתיהם בזמן השאילה], וחייב אתה לשלם לי דמי שתיהם.

ואמר ליה שואל: חדא, אין, בעידן שאילה מתה

[אחת מהם, באמת מתה בזמן השאילה] ואשלם לך דמיה .

ואידך, לא ידענא אי בעידן שאילה מתה אי בעידן שכירות מתה

, [ולגבי הפרה השניה, איני יודע אם מתה בזמן השאילה או בזמן השכירות] ומסופק אני אם חייב אני לשלם לך דמיה או לא.

הדין הוא,

דמתוך שאינו יכול לישבע

שבועת מודה במקצת,

משלם

אף את דמי הפרה שיש לו ספק אם הוא חייב עליה.

וסיפא בשלש

פרות,

דאמר ליה: שלש פרות נתתי לך, שתים בשאילה ואחת בשכירות, ומתו הני תרתי דשאילה

, [ומתו שתי הפרות השאולות] ועליך לשלם לי דמי שתיהם.

ואמר ליה שואל: אין חדא דשאילה מתה

, [באמת אחת הפרות השאולות מתה,] ואשלם לך דמיה.

אידך, לא ידענא אי דשאילה מתה ודקיימא דשכירות היא, אי דשכירות מתה, והא דקיימא דשאילה היא

, [ולגבי שתי הפרות האחרות, איני יודע אם הפרה השאולה מתה, והנשארת היא על שכירות, או הפרה השכורה מתה, והנשארת היא של השאילה] ומסופק אני אם אני חייב לשלם דמי פרה שניה.

הדין הוא, שהוא מחוייב שבועת מודה במקצת,

ומתוך שאינו יכול לישבע

-

משלם

.

הגמרא מפרשת את המשנה לדעת רב נחמן לפי דברי רבא, אך רמי בר חמא חולק על רבא וסובר, שהנתבע מנה ואומר חמשים ידענא וחמשים לא ידענא, אינו מחוייב שבועת מודה במקצת, לפי שאין כאן כפירה, כי טענת "איני יודע" אינה כפירה. ולא חייבה תורה שבועה במודה במקצת, אלא כאשר יש הודאה וכפירה.

לדעת רמי בר חמא, מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע, יכול להיות רק באופן שאומר: חמשים ידענא ועשרים וחמישה לא ידענא, ועשרים וחמישה לא לויתי. אז הוא מתחייב שבועה מפני שהודה במקצת וכפר במקצת, ואינו יכול להשבע על העשרים וחמישה שלא יודע.

לפיכך, לדעת רמי בר חמא, יש להעמיד את המשנה באופן אחר קצת, כדי לתרץ את דעת רב נחמן.

עיקרם של דברי רמי בר חמא, באים לפרש את דברי התורה בענין שבועת השומרים.

כתוב בתורה שהשומר נשבע "על כל דבר פשע ... אשר יאמר כי הוא זה". [שמות כב ח]

וחכמים פירשו, שמשמעות הכתוב "כי הוא זה", היא הודאה במקצת.

לדעת רבי חייא בר יוסף [ב"ק קז א] עירוב פרשיות כתוב כאן, ושבועת מודה במקצת לא שייכת לפרשת השומרים אלא לפרשת הלוואה, ונאמרו בתורה בפסוק אחד שני חיובי שבועות נפרדים. כשהתורה אמרה "על כל דבר פשע", הכוונה היא לחייב את השומר בשבועה שלא פשע בפקדון, ואין צריך שיהא מודה במקצת. וכשאמרה התורה "כי הוא זה", מדובר בהלוואה, שאם הלווה מודה במקצת לטענת התובע, הוא חייב שבועה. וכך ההלכה.

אמנם דעת רמי בר חמא, שאין כאן עירוב פרשיות, וכל שבועת השומרים מתקיימת רק כאשר יש הודאה במקצת כפי פשוטי המקראות.

עוד חידש רמי בר חמא, שכל שבועת מודה במקצת אינה אלא כשיש הודאה במקצת וכפירה במקצת. לכן, שבועת השומרים לא תתקיים במקרה שנתן לו שתי פרות, ומודה באחת שהוא חייב ועל אחת טוען שנאנסה, כי אז אין כפירה במקצת, כי טענת אונס אינה כפירה. אלא שבועת השומרים תתקיים במקרה שהמפקיד אומר שמסר לו שלש פרות, והשומר מודה באחת, וכופר באחת, וטוען נאנסה על השלישית .

ולרמי בר חמא דאמר: ארבעה שומרים

שהתורה חייבה בהם שבועה על טענותיהם, שומר חינם בטענת גניבה, שומר שכר בטענת אונס או שואל בטענת מתה מחמת מלאכה,

צריכים כפירה במקצת והודאה במקצת

כדי לחייבם שבועה, והודאה בלבד אינה מחייבת כמו שסובר רבא.

מוקמינן למתניתין הכי:

משכחת לה רישא בשלש פרות, וסיפא בארבע

פרות. כי בכל המקרים יש להוסיף עוד פרה, שעליה תהיה כפירה.

ומבארת הגמרא:

רישא בשלש

פרות,

דאמר ליה: שלש פרות נתתי לך, פלגיה דיומא בשאילה ופלגיה דיומא בשכירות, אי נמי, חד יומא בשאילה וחד יומא בשכירות, ומתו שלשתם כולהו בעידן שאילה

, וחייב אתה לשלם לי דמי שלש פרות.

ואמר ליה שואל: חדא

, לגבי אחת מהן אני טוען ש

לא היו דברים מעולם

, ולא שאלתי אותה כלל, אלא שתי פרות שאלתי, והרי זו כפירה.

וחדא

, ולגבי אחת מהן,

אין,

אכן אני מודה כי

בעידן שאילה מתה

, וחייב אני לשלם עליה, והרי זו הודאה.

ואידך

, לגבי השלישית,

לא ידענא אי בעידן שאילה מתה ואי בעידן שכירות מתה

, ואיני יכול להשבע עליה.

הדין הוא,

דמתוך שאינו יכול לישבע

-

משלם

.

סיפא, בארבע

פרות,

דאמר ליה: ארבע פרות נתתי לך, שלש בשאילה חדא בשכירות, ומתו הנך ג' דשאילה

, וחייב אתה ליתן לי דמי שלש פרות.