טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
בבא מציעא 97b — תלמוד אויף ייִדיש
בבא מציעא 97b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — בבא מציעא 97b
א.
המשאיל אומר
: פרה
שאולה
מתה במקרה השלישי,
ביום שהיתה שאולה מתה
במקרה השני,
בשעה שהיתה שאולה מתה
במקרה הראשון. ועל השואל לשלם לי את דמיה.
והלה
[השואל] אומר:
איני יודע
מה היה, ושמא הפרה השכורה מתה במקרה השלישי, או בזמן השכירות מתה במקרים הראשונים , ופטור אני.
הדין הוא, שהשואל
חייב
לשלם. מפני שהמשאיל טוען טענת ברי, והשואל טוען טענת שמא, וברי ושמא - ברי עדיף.
ב.
השוכר
אומר: שכורה מתה
במקרה השלישי,
ביום שהיתה שכורה מתה
במקרה השני,
בשעה שהיתה שכורה מתה
במקרה הראשון, לפיכך אני פטור מהאונסין.
והלה
[המשכיר]
אומר: איני יודע
מה היה, ושמא הפרה השאולה מתה במקרה השלישי, או בזמן השאילה מתה במקרים הראשונים, והשואל חייב לשלם לי.
הדין הוא, שהשוכר
פטור
, כי ברי ושמא - ברי עדיף .
ג.
זה
[המשאיל]
אומר: שאולה
מתה במקרה השלישי, או בזמן השאילה מתה במקרים הראשונים, וחייב השואל.
וזה
[השואל]
אומר: שכורה
מתה, ואני פטור.
הדין הוא, שפטור מלשלם, לפי שהמוציא מחבירו עליו הראיה. אבל,
ישבע השוכר ששכורה מתה
.
ומבואר הגמרא, שלא טענת שכורה מתה היא המחייבת בשבועה, אלא, כיון שחייב השוכר לישבע שמתה הפרה באונס, כדין שבועת השומרים, יכול בעל הפרה לגלגל עליו עוד שבועה, ולחייב אותו לישבע על כך שהשכורה מתה. שכך הוא דין תורה, שמי שנתחייב בשבועה, יכול בעל דינו לחייב אותו לישבע גם על טענות אחרות שטוען נגדו, אף שהם לא מחייבות שבועה מצד עצמם .
ד.
זה אומר: איני יודע
, ושמא השואל חייב.
וזה אומר: איני יודע
, ושמא פטור אני.
הדין הוא, ש
יחלוקו
וישלם לו חצי מדמי הפרה, שמשנתנו סוברת כסומכוס האומר: ממון המוטל בספק - חולקים , ודוקא בשמא ושמא אמר סומכוס את דבריו, ולא בברי וברי .
גמרא:
שנינו במשנה: המשאיל אומר: שאולה מתה, והלה אומר: איני יודע - חייב.
שמעת מיניה
: האומר לחבירו:
מנה לי בידך
שלוית ממני,
והלה
[הנתבע]
אומר: איני יודע
אם לויתי ממך -
חייב
הנתבע, מפני שברי ושמא - ברי עדיף.
ומקשינן:
לימא תהוי תיובתא דרב נחמן
.
[האם תהיה מכאן סתירה לדעת רב נחמן]. שפוטר את הנתבע במקרה זה !
ומביאה הגמרא פלוגתא בדבר:
דאיתמר, מנה לי בידך, והלה אומר איני
יודע
,
רב הונא ורב יהודה אמרי: חייב
, כי התובע טוען טענת ברי, וזה מועיל אף להוציא ממוחזק שטוען טענת שמא .
ורב נחמן ורבי יוחנן אמרי: פטור
, שאין בכח טענת ברי להוציא מיד המוחזק, אף שהוא טוען שמא .
ומתרצינן:
כדאמר רב נחמן
לתרץ קושיא אחרת שהקשו עליו , ותירץ
כגון שיש עסק שבועה ביניהם, הכא נמי
[כאן גם כן] יש לתרץ ולהעמיד את המשנה
כגון שיש עסק שבועה ביניהם
.
שואלת הגמרא:
היכא דמי עסק שבועה?
[כיצד הוא הדבר שקרוי "עסק שבועה"?]