טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
בבא מציעא 71b — תלמוד אויף ייִדיש
בבא מציעא 71b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — בבא מציעא 71b
ומקשינן עלה:
ערב למאן
, מי הוא המלוה שהתירה הברייתא לישראל להיות ערב לו על הלוואה שהוא נותן לישראל אחר!?
והרי
אילימא
שהתירה הברייתא לישראל להיות
ערב לישראל
על הלוואה בריבית שהוא מלוה לישראל אחר, כך הרי אי אפשר לומר, כי:
והא תנא
בברייתא:
אלו עוברין בלא תעשה
כשהיתה ההלואה בריבית מישראל לישראל:
המלוה והלוה, הערב והעדים
, הרי שאסור להיות ערב על הלואה בריבית מישראל לישראל -
אלא
, שמא תאמר: התירה הברייתא לישראל להיות ערב
לגוי
על הלוואה שהוא נותן לישראל אחר, והרי אף זו תיקשי:
וכיון דדיניה דגוי דאזיל בתר ערבא
[כיון שהגויים בדיניהם אינם תובעים אלא את הערב, הרי נמצא ד
איהו ניהו דקא שקיל מיניה ריביתא
[הערב הוא זה הנוטל ריבית מישראל], כאילו ערב זה הלוה מן הנכרי וחזר והלוה לישראל!?
אמר
תירץ
רב ששת
: הכא במאי עסקינן בגוי מלוה בריבית
שקיבל עליו לדון בדיני ישראל
שאין נפרעין מן הערב תחילה.
ומקשינן עלה:
אי
כדבריך שהברייתא עוסקת בגוי ש
קיבל עליו לדון בדיני ישראל
, אם כן
ריבית נמי לא לשקול
[לא יטול הגוי ריבית כלל, וכדיני ישראל]!?
אמר
תירץ
רב ששת
: הכא במאי עסקינן בגוי
שקיבל עליו לזו, ולא קיבל עליו לזו
, [קיבל על עצמו שלא לפרוע מן הערב תחילה, אך לא קיבל על עצמו שלא ליטול ריבית].
תנו רבנן
:
מלוה ישראל
את
מעותיו של גוי
שלוה הישראל ממנו בריבית - לישראל אחר, רק
מדעת הגוי, אבל לא מדעת ישראל
, ומפרש לה ואזיל.
כיצד
:
ישראל שלוה מעות מן הגוי בריבית, וביקש
הישראל
להחזירם לו
לגוי, ואז
מצאו
ללוה
ישראל אחר, ואמר לו
ללוה: "אל תחזירם עכשיו לגוי, אלא
תנם לי ואני אעלה לך
ריבית
כדרך שאתה מעלה לו
" הרי זה
אסור
, שהרי נמצא הלווה מלוה את ישראל אחר בריבית; וזו היא שאמרו "מלוה ישראל ... אבל לא מדעת ישראל".
ואם העמידו
הלווה לישראל
אצל גוי
ועל פי ציווי הגוי נתן הלווה את המעות לישראל אחר, הרי זה
מותר
, וזו היא שאמרו "מלוה ישראל מעותיו של גוי מדעת הגוי".
וכן גוי שלוה מעות מישראל בריבית, וביקש
הגוי
להחזירם לו
לישראל,
מצאו
לגוי
ישראל אחר, ואמר לו
"
תנם לי
בהלואה,
ואני אעלה לך
ריבית
כדרך שאתה מעלה לו
", הרי זה
מותר
, כי הישראל לוה מן הגוי בריבית ולא מן הישראל.
ואם העמידו
הגוי הלווה
אצל ישראל
, הרי זה
אסור
.
ומקשינן:
בשלמא
מה ששנינו ב
סיפא
"ואם העמידו אצל ישראל, אסור", ניחא, כי אף ש"אין שליחות לגוי" [אין הגוי יכול לעשות ולהיעשות שליח], מכל מקום היות ו
לחומרא
הוא אסור מדרבנן -
אלא
מה ששנינו ב
רישא
"ואם העמידו אצל גוי, מותר", תיקשי:
כיון דאין שליחות לגוי
, הרי נמצא שאין הישראל שלוחו של גוי, אלא הוא המלוה לישראל ו
איהו ניהו דקא שקיל מיניה ריביתא
[נמצא הישראל שלוה מן הגוי נוטל ריבית מן הישראל הלווה]!?
אמר
תירץ
רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא
:
הכא במאי עסקינן
: כגון דאמר ליה הגוי ללוה "
הניחם על גבי קרקע, והיפטר
".
ומקשינן עלה:
אי הכי מאי למימרא
[מה חידוש יש בדבר]!?
אלא אמר
תירץ
רב פפא
:
הכא במאי עסקינן:
כגון שנטל
הגוי את המעות מן הישראל
ונתן
לישראל שני
ביד
, ואם כן ודאי שהגוי הוא המלוה ולא הישראל.
ואכתי
תיקשי:
מאי למימרא!?
ומשנינן:
מהו דתימא: גוי גופיה כי עביד אדעתא דישראל קא גמיר ויהיב
[גוי עצמו כשנתן לישראל את המעות, על דעת הישראל הוא שנתן לו] שהרי הוא הביאו אצלו והוי הגוי שלוחו, ואף שאין שליחות לגוי, נחמיר מדרבנן כמו שאנו מחמירים בסיפא -
קא משמע לן
.
רב אשי אמר
ליישב את הקושיא על הברייתא: איך מותר ללוה ישראל להלוות כשהעמידו אצל הגוי המלוה, והרי אין שליחות לנכרי:
כי אמרינן אין שליחות לגוי, הני מילי בתרומה
כי שם יש דרשה לזה, כמובא בהמשך הגמרא -
אבל בכל התורה כולה יש שליחות לגוי
.
דוחה הגמרא את דברי רב אשי:
והא דרב אשי ברותא היא
, כי
מאי שנא תרומה דלא
[שאין בה שליחות לגוי] משום
דכתיב
: "
אתם, גם אתם
" כלומר, משום דכתיב "כן תרימו גם אתם", והיה לו לומר "כן תרימו אתם", ולכך אמר הכתוב "גם אתם" כדי ללמד שיש שליחות בתרומה, ושוב אנו דורשים:
מה אתם בני ברית, אף שלוחכם נמי בני ברית
ואם כן
שליחות דכל התורה כולה נמי
, כלומר, עיקר דין שליחות בכל התורה הרי
מתרומה גמרינן לה
, ואם כן דין שליחות בכל התורה כדין התרומה שאין שליחות לגוי.
אלא
משום כך,
דרב אשי ברותא היא
.
איכא דאמרי
כך
אמר רב אשי
לתרץ את הקושיא:
כי אמרינן אין שליחות לנכרי, הני מילי אינהו לדידן
[הם לנו], כלומר, גוי אינו נעשה שליח לישראל,
אבל אנן לדידהו
[אנחנו להם]
הוינא להו שליח
, ישראל לגוי נעשה שליח, ולכן ברישא אסור משום שהישראל נעשה שליח של גוי.
ואף את התירוץ הזה דוחה הגמרא:
והא דרב אשי
נמי
ברותא היא
כי
מאי שנא אינהו לדידן דלא
, הרי הוא משום
דכתיב
"
אתם גם אתם
"
לרבות שלוחכם
, ודרשינן:
מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית
, ואם כן ממילא
אנן לדידהו נמי
איננו נעשים להם שליח, שהרי "
מה אתם
השולחים -
בני ברית
"
קאמר
.
אלא
משום כך,
הא דרב אשי ברותא היא
.
רבינא אמר
לתרץ את הקושיא על הברייתא: איך מותר להלוות לישראל כשהעמידו אצל הגוי, והרי אין שליחות לנכרי:
נהי דשליחות לגוי לית ליה, זכיה
שיזכה הישראל לגוי -
מדרבנן אית ליה
,
מידי דהוי אקטן, קטן לאו אף על גב דלית ליה
שליחות
,