בבא מציעא 71a — תלמוד אויף ייִדיש

אמר רב חייא בריה דרב הונא: לא נצרכא,

לא התכוונה המשנה להתיר להלוות לגוי בריבית בכל ענין,

אלא

בכדי חייו,

כדי שיוכל הישראל להתקיים, אבל מעבר לזה אסור, כדי שלא יבוא לאיסור ריבית בישראל.

רבינא אמר

לתרץ:

הכא,

ההיתר במשנתנו,

בתלמידי חכמים עסקינן, טעמא מאי גזור רבנן

על ריבית של גוי,

שמא ילמוד

הישראל

ממעשיו. וכיון דתלמיד חכם הוא, לא ילמוד ממעשיו

איכא דמתני לה להא דרב הונא, אהא דתני רב יוסף

[יש שהיו שונים את דברי רב הונא האמורים לעיל, כפירוש על הברייתא דרב יוסף]:

כתיב: "

אם כסף תלוה את עמי, את העני

עמך

", ודורשת הברייתא:

לכך נאמר "את עמי" כדי ללמד:

עמי

[ישראל]

וגוי

שבאו ללות ממך,

עמי קודם

, מצוה להלוות לישראל קודם לגוי.

"את העני" לכך נאמר:

עני ועשיר

שבאו ללוות -

עני קודם

.

ולכך נאמר "עמך" כדי ללמד:

ענייך

[קרוביך העניים שהם "עמך"]

ועניי עירך, ענייך קודמין

.

וכן ללמד:

עניי עירך

שהם יותר "עמך"

\-

ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמין

.

ולפרש ברייתא זו בא רב הונא, ד

אמר מר

בברייתא:

עמי וגוי עמי קודם

, והרי קשה:

פשיטא

, ולמה הוצרכנו ללומדו מפסוק!?

ו

אמר רב נחמן, אמר לי הונא

לפרש:

לא נצרכא

הברייתא ללמדנו אלא

דאפילו לגוי בריבית ולישראל בחנם

, צריך אתה להקדים להלוות את הישראל, ואף שבהלואה לגוי יש לך ריוח של ריבית.

תניא אמר רבי יוסי

:

בוא וראה סמיות עיניהם של מלוי בריבית

[עד כמה עורים הם]:

והרי כש

אדם קורא לחבירו

"

רשע

", הרי זה שכינוהו כן,

יורד עמו

עם זה שכינהו "רשע" -

לחייו

, מתקוטט עמו כאילו הכהו וכאילו בא להורגו -

ו

אילו

הם

מלוי בריבית -

מביאין עדים ולבלר

[סופר]

וקולמוס ודיו

כדי לכתוב את השטר,

וכותבין וחותמין

בו:

פלוני זה

המלוה -

כפר באלהי ישראל

שהרי הלוה את ישראל בריבית, והרי זה הרבה יותר מלקרותו "רשע" ואינם חוששים לזה.

תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר

:

כל מי שיש לו מעות, ומלוה אותם שלא בריבית

,

עליו הכתוב אומר

:

"

כספו לא נתן בנשך, ושוחד על נקי לא לקח, עושה אלה

לא ימוט לעולם

" -

הא למדת

ממה שאמר הכתוב על המלוה שלא בריבית שהוא "לא ימוט",

שכל המלוה בריבית נכסיו מתמוטטין

, שמכלל לאו - "עושה אלה לא ימוט" - אתה שומע הן.

ומקשינן:

והא קא חזינן דלא מוזפי בריבית ו

בכל זאת

קא מתמוטטין

[והרי רואים אנו אנשים המלוים שלא בריבית, ומכל מקום מתמוטטין], ואילו הכתוב אומר עליהם "לא ימוט"!?

אמר

תירץ

רבי אלעזר: הללו

המלוים שלא בריבית -

מתמוטטין ו

שוב

עולין

, וכמאמר הכתוב "לא ימוט לעולם", דמשמע: אף אם ימוט לא תהא זו מוטת עולם, אלא מתמוטט ושוב עולה.

והללו

המלוים בריבית -

מתמוטטין, ו

שוב

אינן עולין

.

עוד מביאה הגמרא ביאור בפסוק אחר השייך לענין האמור לעיל:

כתיב: "

למה

[ה']

תביט

[ב]

בוגדים

[על נבוכדנצר אמר כן; ו]

תחריש כבלע רשע צדיק ממנו

[שסימא נבוכדנצר את עיני צדקיהו המלך] ":

אמר רב הונא

:

צדיק ממנו

[יותר צדיק מן הרשע]

בולע

הרשע, אבל

צדיק גמור אינו בולע

, שאף אם הוא מתמוטט חוזר ועולה.

תניא: רבי אומר

:

גר צדק האמור

בתורה

לענין מכירה

[של עבד, כדמפרש ואזיל],

וגר תושב האמור

בתורה

לענין ריבית, איני יודע מה הוא

, כלומר, יש להקשות על שניהם, ומפרש לה הגמרא ואזיל.

ומפרשת הגמרא:

גר צדק האמור לענין מכירה

שהוקשה לו לרבי, היינו:

שנינו בברייתא: בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית, אדם נושא ונותן בפירות שביעית, לסוף מוכר את מטלטליו, שנאמר "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו", וכתיב [בסמוך] "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך" דבר הנקנה מיד ליד ... לא באת לידו [כלומר, לא חזר בו] לסוף מוכר את עצמו,

דכתיב

[ויקרא כה לט]: "

וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך

",

ולא לך

יימכר, כלומר, לא באת לידו עד שיימכר לא לך

אלא לגר, שנאמר

[פסוק מז]: "וכי תשיג יד גר ותושב עמך, ומך אחיך עמו, ונמכר

לגר

"

; ולא לגר צדק, אלא

אם לא באת לידו, יימכר אף

לגר תושב

,

שנאמר

: "ונמכר

לגר תושב

עמך" -

וכתיב בהמשך הפסוק: "או לעקר משפחת גר", ומפרשת הברייתא: "

משפחת גר

"

זה הגוי

שהגר הוא ממשפחתו,

כשהוא אומר

"

או לעקר

משפחת גר"

זה הנמכר

להיות שמש

לעבודת כוכבים עצמה

, וסופו שיימכר לכל אלו.

ומפרשת הגמרא מה הוקשה לו לרבי: ד

אמר מר

בברייתא:

"

ולא לך אלא לגר, שנאמר לגר

, ולא לגר [צדק] אלא לגר תושב"; והלוא תיקשי:

למימרא דגר

צדק

קני עבד עברי

[וכי גר יכול לקנות עבד עברי] עד שהכתוב אומר על אחיך שיימכר לגר!?

ורמינהי

, והלוא תיקשי מברייתא ששנינו בה:

אין הגר

צדק

נקנה בעבד עברי, ואין אשה וגר

צדק

קונין עבד עברי

, הרי שאין גר הצדק יכול לקנות את אחיך!?

ואגב שהובאה הברייתא מפרשת הגמרא אותה:

גר לא נקנה בעבד עברי

, כי נאמר "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך ... עד שנת היובל יעבוד עמך. ויצא מעמך הוא ובניו עמו

ושב אל משפחתו

"

בעינן, והא ליכא

שהרי אין לגר משפחה, כי "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי".

ואין אשה וגר קונין עבד עברי

, הטעם הוא:

אשה לאו אורח ארעא

[אין זה דרך ארץ וצניעות] כי הוא מתייחד עמה.

גר נמי

שאינו קונה הוא משום ד

גמירי

[הלכה למשה מסיני]: מאן

דמיקני

-

קני, דלא מיקני לא קני

[מי שנקנה בעצמו יכול לקנות, ומי שאינו נקנה בעצמו אין הוא קונה את אחרים], והגר היות ואינו נקנה בעבד עברי, אף הוא אינו קונה את אחרים -

ועל כל פנים למדנו: הגר אינו קונה עבד עברי, והאיך הכתוב אומר: "ונמכר לגר"!?

אמר

תירץ

רב נחמן בר יצחק: אינו קונה

ודינו כישראל

[אינו קונה הגר את הישראל להיות בתורת עבד הנמכר לישראל], אבל קונה הגר את הישראל ו

דינו כגוי

, כלומר, הנמכר לגר דינו כישראל הנמכר לגוי, אשר דיניו שונים מעבד הנמכר לישראל, וכמבואר בברייתא בסמוך, ובאופן זה הוא שאמר הכתוב "ונמכר לגר".

דתניא

:

עבד עברי

הנרצע

[אחר שש שנים, ודינו לצאת ביובל],

והנמכר לגוי

וכן הנמכר לגר, וכפי שנתבאר - ומת האדון,

אינו עובד לא את הבן

של האדון

ולא את הבת;

מה שאין כן עבד הנמכר לישראל הרי זה עובד את הבן.

לפני שהגמרא ממשיכה לפרש את דברי רבי בענין ריבית, מסיימת הגמרא לפרש את הברייתא שהובאה:

אמר מר

בברייתא:

ואין אשה וגר קונין עבד עברי

:

שואלת הגמרא: האם

נימא

שברייתא זו היא

דלא כרבן שמעון בן גמליאל; דתניא

:

אשה קונה את השפחות

כלומר, יכולה היא לקנות אשה כשפחה,

ואינה קונה את

העבדים

.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף קונה

האשה

את העבדים

, ואם כן נמצא, שהברייתא - האומרת: אין אשה קונה עבד עברי - אינה כרשב"ג?

ומשנינן:

אפילו תימא רבן שמעון בן גמליאל, ולא קשיא

:

כאן - ששנינו: אין אשה וגר קונים -

בעבד עברי; כאן

רשב"ג האומר: אף קונה את העבדים -

בעבד כנעני

.

ומפרשת הגמרא את טעם החילוק:

עבד עברי צניע לה

, צנוע הוא בעיניה, וסומכת, שאם תזנה עמו לא יפרסם את הדברים, ולכן לא תקנה אותו האשה.

עבד כנעני פריץ לה

, פרוץ הוא בעיניה, וחוששת שאם תפקיר לו את עצמה, ילך הוא ויפרסם את הדברים, ולכן תקנה אותו האשה לדעת רשב"ג.

ומקשה הגמרא על הסברא שאין אשה חשודה לזנות עם מי שיש חשש שיפרסם אותה:

אלא הא דתני רב יוסף

:

ארמלתא לא תרבי כלבא

ו

כן

לא תשרי בר בי רב באושפיזא

[אלמנה לא תגדל כלב, ואף לא תאכסן בביתה תלמיד ישיבה] משום לזות שפתים של זנות.

ואם תאמר שאין אשה חשודה לזנות עם מי שיש חשש שיפרסם אותה, תיקשי:

בשלמא בר בי רב

, ניחא שלא תאכסן אותו ומשום ד

צ

נ

יע לה

[צנוע הוא בעיניה, ואינה חוששת שיפרסם],

אלא כלבא

למה לא תגדל, והרי

כיון דמסריך בה

-

מירתתא

[מאחר שאם תזנה עמו ייסרך הוא אחריה, מפחדת היא] שמא יתפרסם הדבר!?

אמרי

בני הישיבה לתרץ:

כיון דכי שדיא ליה אומצא מסריך בתרה, אמרי אינשי

"

משום אומצא דשדיא ליה הוא דמסריך

" [היות ואף אם נותנת היא בשר לכלב, הרי הוא נסרך אחריה, סומכת היא שיאמרו האנשים "לכן נסרך הכלב אחריה, כי נותנת היא לו בשר"].

וכאן שבה הגמרא לפרש את המשך דברי רבי:

גר תושב האמור לענין ריבית מאי היא

[מה קושיא יש לו לרבי בענין זה]:

דכתיב

"

וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו, גר ותושב וחי עמך

.

אל תקח מאתו נשך ותרבית, ויראת מאלהיך, וחי

אחיך עמך

", ומפורש איסור לקיחת ריבית מגר תושב -

ורמינהי

, כלומר, והוקשה לו לרבי ממשנתנו ששנינו:

לווין מהן

[מן הגויים]

ומלוין אותן בריבית, וכן בגר תושב

, הרי מבואר שמותר ליקח ריבית מגר תושב!?

אמר

תירץ

רב נחמן בר יצחק

:

מי כתיב

"

אל תקח מאתם

" דמשמע: לא תקח נשך ותרבית מאחיך ומגר תושב האמורים לעיל!? והרי "

מאתו

"

כתיב

, והיינו רק

מישראל

אחיך האמור למעלה הוא שאסרה תורה ליקח נשך ותרבית, אבל מגר תושב מותר ליקח נשך ותרבית.

תנו רבנן

:

כתיב "

אל תקח מאתו

[מישראל]

נשך ותרבית

" ודרשינן:

אבל אתה נעשה לו

לישראל -

ערב

על הלואה בריבית שהוא נוטל, ומפרש לה ואזיל.